השמש, הצובעת את השמים בצבעים רכים ורודים צהבהבים ותכלכלים בשעת השקיעה, היא השעון שלה.
בשעה הזו היא עולה על הסקייטבורד שלה הצבוע בצבעי הקשת ונוסעת לשם.
תחילה היא נוסעת ימינה, ושוב ימינה עד שהיא מגיע לרחוב שמתפתל כמו ספירלה.בדיוק בליבו של הרחוב יש בנין מיוחד במינו.
היא מגיעה אליו, מחנה את הסקייטבורד שלה בחניה המסומנת בצבעי הקשת וממהרת לעבר דלת העץ הכבדה.
היא מקישה שלוש פעמים והדלת נפתחת באמצע לשתי כנפיים ובולעת אותה לקירבה.
היא ממהרת לקבוצות שלה.
היא עוברת ליד לוח השעם ושולפת ממנו בעדינות את הפיתקיות הנדבקות.
"ובכן," היא פותחת ואומרת, "יש לנו צורך בהרבה ורוד. יש לנו כמה חלומות עצובים שצריך לגרש. אני מבקשת לערבב מרשמלו ורוד, עם סוכריית פרפר אדומה סוכריות בורוד ולבן. נא לארוז אותן בנייר צלופן, עם סרטים ורדרדים ולכתוב על המדבקה: "מגרש חלומות עצובים."
היא פונה לקבוצה אחרת ומבקשת שיחשבו על רעיון איך לגרש חלומות מפחידים. אני חושבת שכתום וירוק יהיו בהחלט מפחידים.
היא ממשיכה למחלקה האדומה ומבקשת חלומות של אהבה לאנשים בודדים. "ואל תשכחו לזרוע מלא לבבונים."
כך היא מפקחת כל הלילה על יצירת חלומות נעימים, כדי להשקיט את השינה ולהרגיע את האנשים.
אבל יותר מכל היא אוהבת את תרסיס הזהב, ממנו יוצרים חלומות של פז.
בר אבידן ©
על כנפי הדימיון
כל הזכויות שמורות