"חוצפנית קטנה, מי את חושבת שאת!" הוא צועק לעברה וידו מורמת באוויר בדרכה להנחית עליה עוד מכה.
"לא עוד!" היא עונה לו בקול רועד מעט, משתדלת שלא יראה את הפחד שבעיניה.
הוא תופס את ידה, מסובב אותה לאחור ונצמד אליה. היא מנסה להסדיר את נשימתה אך מתקשה. גופה בוער מהמכות שהנחית עליה. היא מרגישה אותו נצמד עוד יותר וכשהוא מתחיל להתחכך בה, היא מושכת ממנו את ידה, כמעט קורעת אותה.
הוא מופתע, כל כך לא ציפה לכך שתעז להתנגד לו. הוא מאבד את שיווי משקלו ומועד קדימה. משטח השיש במטבח בולם את נפילתו אך מראה פניו שהתעוותו מעיד על כך שחטף מכה בבטנו.
"יש לך דקה להחליט," הוא אומר בקול מקפיא, מנסה לייצב אותו ולשלוט בכאב שגרמה לו המעידה, "או שאת נשמעת לי או שהדלת היא שם."
"אין לי צורך בדקה, התשובה ברורה לי," היא אומרת לו ומביטה ישר לתוך עיניו.
"מה קורה פה?" שואלת אמה שנכנסת למטבח.
"בואי איתי אמא, זה לא מקום בשבילנו," היא פונה לאמה.
"נראה לך שאוותר על כל זה בגללך?" אומרת לה אמא והצביעה בידה על המטבח המרווח והעצום ששיקף את אופיו של הבית הגדול.
"אם כך אני מובן," הוא אומר, "כמו שאת, לכי תאבדי את עצמך בעולם. עוד תתחנני לחזור לכאן, ואז זה יהיה בתנאים שלי."
"אתה טועה," היא אומרת לו, "אני בוחרת לצאת אל החופש שלי ואתה לא תראה אותי עוד לעולם."
אנסטסיה מעיפה מבט אחרון לאמה אבל זו לא מסתכלת עליה בכלל. היא חוטפת את תיקה ונעליה ויוצאת כשהן עדיין בידיה. אין לה מושג לאן תלך. דבר אחד היא יודעת. היא בחרה בחופש. כל גופה כואב והיא ממהרת להתרחק מהאחוזה הגדולה שהייתה כלאה ימים רבים. היא לא מסתכלת לאחור. "אני עוד עלולה להפוך לנציב מלח אם אפנה ראשי לאחור," היא חושבת לעצמה במרירות, "הרי הוא מסוגל לעשות הכל."
היא שמחה שרק אתמול רכשה לה את כרטיס הנסיעה החופשית בתחבורה הציבורית והולכת לפינת הרחוב בהמתנה לאוטובוס. "בבקשה תבוא כבר," היא מבקשת בליבה ולהפתעתה היא שומעת את האוטובוס מתקרב.
"סימן שיהיה בסדר," היא ממלמלת לעצמה. מעניין איזה עוד סימנים יקרו בדרכי היום. היא אוהבת לאסוף סימנים שיאשרו לה שהיא בדרך הנכונה.
היא מתיישבת במושב ליד החלון ומנסה לסדר את מחשבותיה. היא מרגישה שיושב לידה מישהו קרוב מידי.
"היי מה אתה חושב שאתה עושה?" היא פונה אליו בקול, מה שגורם לו לקום ולעבור למקום אחר תוך שהוא ממלמל ספק לעצמו ספק לנוסעים האחרים: "מטורפת."
"דווקא לא," היא קוראת אחריו, "לראשונה בחיי אני דווקא יודעת מה אני עושה."
"האם זה עוד סימן שאני באמת בדרך הנכונה?" היא חושבת לעצמה.
את שאר הדרך היא מעבירה בעיניים עצומות. מאורעות הבוקר הזה התישו אותה והיא מרגישה שהיא מאד עייפה. היא פוקחת את עיניה בשעה שהנהג מכריז :"תחנה אחרונה!". היא רוצה לתקן אותו לומר שזו עבורה רק התחנה הראשונה, אבל שותקת. הרי היא לא באמת מטורפת כמו שההוא אמר וזו לא באמת התחנה הראשונה.
הדבר הראשון שהיא עושה הוא לחפש סניף בנק. היא לא מתקשה למצוא שכן ממש מול התחנה יש אחד כזה. היא ניגשת למכשיר הכספומט ולראשונה בחייה לוחצת על הסכום המקסימלי למשיכה, מודעת לעובדה שאולי זה הפעם האחרונה שיזדמן לה להשתמש בו. היא חשה הקלה עצומה כאשר הפעולה נקלטת והשטרות בידיה. היא סופרת אותם ליתר בטחון ומטמינה אותם עמוק בתיק, בודקת שאין איש בסביבתה שראתה אותה מושכת את הכסף.
אנסטסיה יודעת שעליה לדאוג באופן מידי להכנסה ולכן היא פונה לחנות הנוחות הסמוכה ולוקחת מהמתקן בחוץ מספר מקומונים שמחולקים חינם. משם היא פונה לבית הקפה ולמרות שהיא מצוידת במזומן היא מגישה את כרטיס האשראי בשעה שהיא רוכשת לעצמה קפה וכריך. היא מחייכת בשעה שהיא רואה שהתשלום עבר. "הוא בטוח שאחזור אליו על ארבע," היא חושבת לעצמה, "כמה הוא טועה. בינתיים שישלם."
היא ניגשת לקחת את המשקה ורואה את עיניו של המוכר נעוצות בה. "איך לך עבודה?" היא אומרת לו וגורמת לו להוריד את עיניו. היא מרוצה מעצמה.
היא מתיישבת ליד החלון ולוגמת באיטיות את הקפה ואתו לוגמת את החופש שלה. איש לא יאמין לה אם תספר אלו חיים מתנהלים שם בתוך "האחוזה הלבנה", כך נקרא הבית שלו בפי כל. איש לא יאמין האיש בעסקים המצליח והחייכן הוא חיה טורפת לאשתו ובתו החורגת. אם פעם חשבה לדבר על כך ברבים, היא מרגישה כעת שככל שיתרחקו מחשבותיה ממנו, כך תוכל באמת לזכות בחופש שהיא כה מייחלת לו. חופש שנגזל ממנה כשהייתה בת ארבע.
היא נוגסת בכריך ומתענגת על כל ביס, נותנת לטעמים להגיע לבלוטת הטעם שלה. למרות שאין זה פעם ראשונה שהיא אוכלת כריך עם גבינה וירקות, הטעם שלהם מיוחד הבוקר עבורה. היא מתחילה לעיין בעיתון ורואה בו כתבה על רב העיר. "הנה עוד סימן," היא אומרת ויודעת כבר מה עליה לעשות.
היא ממהרת לסיים את הארוחה וניגשת למשרדו של רב הקהילה.
"אני מבקשת לדבר עם הרבנית," היא אומרת. פתאום היא נזכרת שהיא לא לבושה כל כך צנוע ומכסה עם העיתון את חולצתה. למרות זאת היא רואה את מבטיו של הבחור נמשכים לעבר המחשוף שלה. היא מבינה שטעתה ולא לכאן היא צריכה להגיע. היא מסתובבת לאחור ופונה לצאת. "סתם זונה אחת," היא שומעת אותו אומר למישהו. היא בולעת את עלבונה ומסתלקת מהמקום. זה בהחלט סימן שזה לא המקום בשבילה.
לעומת זאת מה יכול להיות סימן יותר ברור מזה שבפינת הרחוב במסעדה הקטנה יש שלט גדול "דרושה עזרה"?
**
"שולחן ארבע קורא לך," אומרת לה טיפני, "שמת לב שתמיד הוא יושב שם, ותמיד מבקש אותך?"
אנסטסיה מושך בכתפיה וניגשת לשולחן. היא לא רוצה לעורר את הקנאה של חברותיה לעבודה אבל מודעת היטב לנכונות דבריה של טיפני. הלקוח יושב בגבו אליה. כמו תמיד הוא לובש חליפה שחורה וחולצה לבנה. רק צבע העניבה שלו משתנה. המראה שלו לא מרשים אותה. היא ראתה אותו מידי יום בביתה ויודעת כמה אינו מעיד על אופיו של האיש.
"אנסטסיה," הוא אומר לאחר שהוא מעיף מבט על התג של שמה, "היה לי יום קשה מאד ואני זקוק למשהו שירגיע אותי." המילים האלה מכות בה והיא מרגישה שהזעם נבנה בה, מעורר בה זכרונות שהיא רוצה לשכוח. "הפעם," הוא ממשיך, "בא לי לאכול אוכל ממש, לא רק כוס קפה." היא כבר על סף התפוצצות, "על מה את ממליצה? על מנת פסטה, או מנת היום?"
היא מתקשה להחליט אם יש כוונה ניסתרת במילותיו ומחליטה לברר את זה בדרכה שלה. "אינני יודעת מה אתה אוהב," היא מתחילה לומר ומצפה במתח, יודעת שתשובתו תקבע את יחסה אליו והיא מתפללת בליבה שהיא טועה.
"האמת," הוא עונה לה, "אם כבר שאלת אני אוהב אוכל ביתי. בימים קשים כאלה אני נוהג לקפוץ לבית של אימי והיא כבר דואגת להפיג לי את כל הלחץ עם התבשילים הטעימים שלה. לצערי לקתה בדלקת ריאות והיא מאושפזת."
אנסטסיה מביטה בו ורואה שמבטו נודד וליבה נעצב בשבילו. "אני חושבת שמרק הפיטריות העשיר שלנו יעזור לך להפיג את הכאב," היא אומרת לו והוא מהנהן בראשו, אך לא עונה לה.
היא ממהרת למטבח ומבקשת שיכינו עבורו את המנה. "תוסיפו גם לחם כפרי טרי," היא מבקשת ופונה לשרת לקוחות אחרים. היא עומדת לידם בסבלנות בשעה שהם מתלבטים, משנים את דעתם שוב ושוב. אבל המחשבות שלה נודדות לעבר הגבר בחליפה.
היא שמחה שסוף סוף החליטו, אם כי בחרו רק בקפה ועוגת קינמון.
אנסטסיה ניגשת למטבח למסור את ההזמנות שהצטברו אצלה ולוקחת את המרק עם הלחם לשולחנו של הגבר.
"זה מריח נפלא. ידעתי שתדעי לבחור בשבילי. הלוואי ויכולת להצטרף אלי," הוא אומר לה.
היא קופאת. לרגע חושבת שטעתה לגביו, אבל המבט הכנה בעיניו מראה לה שלא. "הנה עוד סימן קטן לאוסף שלי," היא חושבת.
"הייתי שמחה, זה המרק האהוב עלי, אבל העבודה קוראת לי," היא עונה לו.
"מתי את מסיימת?" הוא שואל.
"עוד חצי שעה," היא עונה.
"ואם אחכה לך, תצטרפי אלי לקפה?" הוא שואל.
"בתנאי שזה לא יהיה כאן," היא עונה לו.
"אנסטסיה הכל בסדר?" קורא לעברה הבוס ששם לב שהיא מתעכבת ליד הלקוח.
"כן בוס, אני בודקת אם הלקוח שלך מעוניין להזמין עוד משהו," היא עונה לו בקול. "עכשיו אתה מבין למה?" היא אומרת לגבר.
"מבין בהחלט ואחכה לך בחוץ," הוא עונה לה בשקט, "בוס המרק שלך ממש מעולה," הוא קורא לעבר המנהל.
***
"אני מקווה שלא סיבכתי אותך," אומר לה פול, "כמעט הסתבכתי איתו בעצמי. אבל חשבתי עליך. נראה לי שהוא חושד בכך שאני מעוניין בך. האמת שאני לא כל כך טוב בלהסתיר את זה."
"הבנות רמזו לי היום שאתה מגלה בי התעניינות, שרק אותי אתה תמיד מבקש," היא עונה לו.
"לפי מראה פניך לא הייתי מנחש את זה," הוא עונה לי, "את נראית מאד מרוחקת. לפעמים אפילו נדמה לי שאת אוצרת בתוכך כעס. אני לא מנסה לחטט בחייך הפרטיים אבל עצוב לי לראות פנים כאלה יפות כמו שלך שפתאום הן , איך אומר זאת, מתגוננות מפני משהו?"
"ספר לי משהו עליך," משנה במהירות אנסטסיה את הנושא.
"אני עורך דין," הוא מתחיל בסיפורו, "שותף בכיר במשרד מצליח. פעם הייתי על סף נישואין. הכרתי אותה כשעוד הייתי סטודנט ויצאנו יחד שנים, אבל מעולם לא גרנו יחד. מין הסדר כזה נוח ,שלכל אחד החופש שלו. אני הענקתי לה את החופש הכלכלי עם כרטיס אשראי ללא הגבלה, והיא מצידה לא נידנדה לי על שעות העבודה הארוכות שעבדתי. אז עוד לא הייתי שותף. לקח לי הרבה זמן להבין בעבור מה נקנה החופש שלי. ההסבר הגיע בתום יום של דיון ארוך שהסתיים מוקדם מהרגיל. לא חשבתי שאני צריך להודיע לה שאני בא אליה, וטוב שכך. מול עיני נגלה על מה מוגש לי חשבון כל כך גדול של הוצאות ובחברת מי. שוב שילמתי מחיר בשביל לקנות את החופש שלי. הפעם שילמתי אותו בשמחה והפעם טעמתי את הטעם האמיתי שלו. מאז היו לי יחסים מזדמנים, אבל באף אחת לא רציתי להשקיע. החופש שלי יקר לי מכל."
אנסטסיה יושבת ומקשיבה לדבריו. היא כל כך מבינה אותו. הפעם היא לא מחפשת יותר סימנים. היא יודעת שמצאה אותם. היא פותחת את לבה בפניו מספרת לו על הבית שעזבה לפני חודשים רבים בהחלטה אמיצה של דקה אחת. "אני מסכימה איתך שאין מחיר לחופש," היא מסכמת את דבריה.
"אני יוצא לפגרה בעוד כמה ימים. בואי נסע מכאן לחופש אמיתי," הוא אומר לה.
"אני לא זוכרת מתי הייתי פעם אחרונה בחופש. תמיד שאמי נסעה איתו לחופשה אני נשארתי עם אחיותי החורגות. כמה הייתי רוצה לנסוע איתך, אבל תבין שאין לי אפשרות כספית ואיני רוצה להכנס לחובות. העצמאות הכלכלית שלי חשובה לי מאד," היא עונה לו.
"את לא קולטת," הוא אומר לה ומלטף את לחיה, "אני מאוהב בך."
****
אנסטסיה עומדת ליד החלון ועיניה הרעבות לא שבעות מהמראות שניבטים לה מבעד לחלון. פול נעמד מאחוריה ומחבק אותה. היא מרגישה כל כך בטוחה לידו, והדחף שהיה לה בעבר לדחות מגע ידו של גבר נעלם. להיפך, היא נצמדת אליו ניזונה מחום גופו ועוצמת את עיניה. "לכל אדם צריך שיהיה מקום בטוח בעולם הזה," היא אומרת לו, "אתה המקום הבטוח שלי."
היא מסתובבת אליו ונושקת לו על שפתיו ארוכות. היא מניחה ראשה על ליבו ונותן לגופה להרגע לקצב פעימות הלב שלו. היא מרגישה את הלמות הדופק שלה מתאים את עצמו אליו ויודעת שעם כל פעימה כזו היא משחררת עוד סימן שאספה בדרך אל החופש. כבר אין לה צורך בו יותר. היא מרגישה חופשיה ומשוחררת כמו שלא הרגישה מעולם, ועם זאת היא מאד שייכת לגבר הזה שהלך בשביל הסימנים שלה וכבש את ליבה.
ב.א.
מאמינה באהבה