"זה השולט באחרים הוא אולי בעל עוצמה,
אך זה השולט בעצמו הוא חזק יותר עדיין."
לאו-צה
הוא חוזר הביתה, ניגש להניח את תיקו בחדר העבודה שלו. הוא מוזג לעצמו כוסית ומתיישב על הכיסא. הוא מסתובב לעבר החלון אך אינו מביט מבעדו, אלא עוצם את עיניו ונותן למשקה לחמם את גופו, לטייל לו במחזור הדם ולעמעם את מחשבותיו.
בחדר השני יושבת אשתו שותה קפה בלגימות קטנות ופנים ממורמרות. הוא יודע שברגע שתראה את פניו יהיה לה על מה להתלונן. "איפה האישה היפה והמושכת שהתחתנתי איתה, זו שהבטיחה לי גן עדן עלי אדמות?"
אין לו יותר כוח להעמדות פנים של איש משפחה מאושר. די לו במשחק שעליו לשחק בעבודה. לו ידעו חבריו לעבודה מה מתחולל בנפשו של מנהלם הנערץ היו בטוחים שהדברים נאמרים מתוך שכרות.
הוא קם בחוסר חשק מכיסאו והולך לעבר יחידת ההורים המפוארת בבית הדו קומתי שלו, בית המשקף את עושרו ומעמדו. כל מה שחלם עליו השיג. אך עדיין אינו מאושר.
"אני יוצא הערב עם חברים מהמשרד," הוא אומר בשעה שהוא עובר לידה, לא טורח לשאול מה שלומה.
"איך קוראים לה?" היא שואלת.
"לה?" הוא מסתובב אליה,"אני לא יכול להסביר לך למה. אבל אין לי מישהי בחיי." מובן שאין לו שום כוונה לספר לה על מעלליו בלילות, אבל לא שיקר אין לו מישהי מסוימת בחייו.
הוא נכנס להתקלח, מכוון את זרם המים על כתפיו כדי שישחררו את שריריו התפוסים. כאשר הוא מרגיש הקלה, הוא מסיים את המקלחת ניגש לקצר את זיפיו. כך הוא אוהב את זה. מעט זיפים, אף פעם לא עור פנים חלק.
הוא בוחר לו חליפת שלושה חלקים שחורה, לה הוא מתאים חולצה שחורה. זו החולצה של הלילה שלו, ביום הוא לובש לבנה. הוא מסתכל על עצמו ומגחך. "אפשר לחשוב שאני הולך למסיבת קוקטייל. בסך הכל בר, אמנם יוקרתי, אבל בר."
"אני יוצא," הוא אומר בשעה שהוא עובר שוב ליד אשתו שעדיין שותה את אותה ספל קפה בלגימות קטנות. על הפרצוף שלה, שפעם היה הכי יפה בעיניו, עדין נראית המרירות שלה.
הוא ניגש לג'יפ המאובזר שלו, שגם הוא אחד מסמלי המעמד שלו. לראשונה בחייו הוא לא מתרגש מהנסיעה למרות שהוא מאיץ וסוחט את הגז כמעט עד הסוף. הוא לא יכול לשים את האצבע על מה שמפריע לו. הוא מגרש את המחשבות ממוחו ומתרכז במראה האורות הקרבים של העיר הגדולה. מגדלי העיר על אורותיהם מאירים את קו הרקיע והוא מנסה לדמיין אלו אנשים חיים בהם. הוא שם ליבו לכך שרק המחשבה עליהם דוחה אותו. כל אותם מתעשרים חדשים שעושים הכול כדי לנפנף לעיני כל בעושרם כאומרים: "שלי יותר משלך."
"ואני," הוא אומר בקול רם, "במה אני שונה מהם?"
הוא מתחיל לחשוב על הצורך העצום שלו בשליטה על אחרים, אבל מכשיר הניווט מנתק אותו ממחשבותיו בשעה שהוא מודיע: "הגעת ליעדך." הוא מתקרב לשפת המדרכה ונעצר. הוא משאיר את המנוע מותנע ויוצא מהג'יפ, מפנה את הדרך לנהג המחנה.
הוא סוקר את מגרש החניה ורואה שארז ואלון הקדימו אותו. הוא מברך את השומר במנוד ראש וניגש ישר לבר.
"ערב טוב אסף," קורא לעברו הברמן, "בואי שרון תכירי את שלישית האלפים. אסף, אלון וארז. שרון מחליפה היום את אלדד שנבחן היום."
"איזה משקה אתה ממליץ לי לשתות?" נלחשת לו השאלה באוזן.
בכל יום רגיל הוא בטח היה מחייך לעצמו מרוצה, מבין שנוכחותו נקלטה על ידי בנות המין היפה, אבל לא היום.
"מאיפה לי לדעת? אני לא מכיר אותך," הוא עונה לה בקול חסר רגש.
"איפה לתקן את זה. אני" אבל המבט הקר בעיניו גורם לבחורה להשתתק וללכת.
"משחק אותה קשוח, צייד?" מתלוצצת אתו שרון.
"אז זה מה שאני נראה לך? ואולי באתי לבלות ערב שקט עם חברים?" הוא עונה לה.
"אני מניחה שזו לא הפעם הראשונה שלך כאן בהתחשב בעובדה שאייל מכיר אותך. לפי איך שאתה נראה אני מנחשת שהמחזה הזה לא זר לך. אז מה מציק לך היום?" שואלת שרון.
"את סטודנטית לפסיכולוגיה או משהו? כי אין לי צורך בשיחות נפש כעת. לעומת זה משקה לא יזיק לי," הוא עונה לה.
"אני לא, אבל יש לי משהו בשבילך. אם תצא הלילה עוד תספיק," היא אומרת, יוצאת מאחורי הבר והולכת למשרד. הוא מביט בה תוהה למה התכוונה.
"אסף מה עובר עליך? חצי מהבנות כאן מריירות עליך. למה נראה לי שלא בא לך לקטוף אחת מהן הלילה?" אומר ארז.
"כולן שלך," עונה לו אסף.
"נו באמת, אם אתה צריך לשמוע את זה, אומר לך שזה אתה זה שמושך כאן את תשומת הלב ואנחנו קוטפים את השאריות, אז הנה אמרתי את זה. מרוצה?" עונה לו ארז.
"איזה שטויות אתה מדבר," עונה אסף והראש שלו במה שאמרה שרון.
"הנה," אומרת שרון שחזרה בינתיים ומניחה לפניו מודעה של "מסע במדבר."
התגובה הראשונית שלו היא להתעלם, אבל משהו בו בכל זאת נמשך לקרוא את הכתוב. הוא לוקח את הדף מניח שטר של מאה, למרות שזה הרבה יותר ממה שהוא צריך לשלם. "תהינו חברים," הוא אומר, לא ברור למי, ויוצא מהבר.
**
למרות שקריר בחוץ הוא פושט את הז'קט, זורק אותו שלא כהרגלו, על הספסל לידו, מתיר את קשר העניבה ומוריד אותה. אליהם מצטרף הוסט. הוא מקפל מעט את שרווליו ופותח שני כפתורים בחולצת הבד השחורה שלו. עכשיו הוא מוכן לצאת לדרך. בלחיצת כפתור הוא פותח מעט את הגג. שמיכה זרועת כוכבים נגלית לעיניו. הוא לוקח נשימה ארוכה. האוויר מרגיש לו כבר נקי יותר.
מכשיר הניווט משמיע לו מידי פעם הוראות, מוסיקה של תחנת רדיו המשדרת בלילה מוסיקה רכה נשמעת בחלל הרכב והוא דוהר לעבר המדבר. "מה אני עושה?" הוא שואל את עצמו, נזכר שלא הודיע לאף אחד שהוא נוסע.
"נסעתי לכמה ימים," הוא מכתיב הודעה לנייד שלו ושולח אותה לאשתו, "לא אהיה זמין."
את אותה הודעה בדיוק הוא שולח למזכירה שלו. לאחר שהוא מוודא שההודעות נשלחו הוא מנתק את הנייד שלו.
מי שמכיר אותו יודע שזה משהו נדיר אצלו.
החרדה מתחילה לטפס במעלה גרונו. "אני משוגע," הוא ממלמל תחילה ולבסוף צורח במלוא גרונו: "אני משתגע!"
עד מהרה מתחלפת החרדה בהקלה עצומה. הוא מחפש תחנת רדיו שמשדרת מוסיקה סוערת יותר ומצטרף בקולי קולות לשירים. "דווקא יש לי קול לא רע בכלל," הוא מחמיא לעצמו. הוא פותח גם את החלון לידו ונותן לרוח הקרירה ללטף את פניו. רק עכשיו הוא מבין כמה לוהט היה. העור שלו מתקרר, אבל בתוכו הוא עדיין בוער.
חוסר השקט שוב עוטף אותו, והפעם הוא מכה בכוח על ההגה. צפירות צופרו מחרדות את השקט של הלילה. הוא לא יכול להסביר לעצמו מה עובר עליו מה שמגביר את המתח בו הוא שרוי. וכאשר נדמה לו שעוד רגע יתפוצץ הוא לוקח נשימה ארוכה. עוד מעט יגיע ליעדו.
אסף מחנה את רכבו ליד שאר המכוניות ומסתכל סביב. שקט גדול שורר ורק העובדה שיש מכוניות בחניון מאשרת לו שהגיע למקום הנכון. הוא ניגש לשלט המואר. "לך בעקבות האור" כך כתוב עליו בנוסף לחץ המורה לכיוון מזרח. כשהוא מביט לכיוון אליו מצביע החץ הוא רואה שביל המואר בנרות. הוא יורד במורד השביל ומגיע למאהל גדול ומואר.
הוא עומד נבוך ואינו יודע מה לומר. לראשונה בחייו הוא מרגיש את הקרקע נשמטת מתחת לרגליו. אשה, שאת גילה הוא מעריך בין שלושים לארבעים, ניגשת אליו אוחזת בידו וללא מילה מוליכה אותו למעגל בו יושבים כבר האחרים.
"אם אתה רוצה אתה יכול לשתף, אם לא אז לא. כל אחד מספר מדוע הגיע לכאן, ואתה?"
אסף מושך בכתפיו. הוא באמת לא יודע מדוע הגיע. הוא רק מרגיש שהוא לא שולט במצב וזה מעולם לא קרה לו. שתיקה משתררת. איש לא מדבר. מה שמפליא אותו שהפעם השקט לא מפריע לו, להיפך הוא נעים לו מאד.
"אני רוצה שוב לחיות," הוא אומר כמעט בלחש.
"תראה אותך," אומרת אשה אדומת שיער, "אתה בדיוק כמו בעלי לשעבר ימח שמו. בטח נוסע לך בג'יפ חדיש, אשתך נוסעת ברכב ספורט עם גג פתוח, ואתה בוכה."
בדיוק כאלה אוהב אסף לכן הוא עונה לה בשאלה: "אם מותר לי לשאול באיזה רכב נוסעת גבירתי?" אדומת השיער משפילה את ראשה. "זה מה שחשבתי. אני לא מרגיש צורך להתנצל על כך שבעזרת כישוריי השגתי את עושרי זה עדיין לא אומר שחיי טובים מחיי אחרים שאין בידיהם כסף רב."
"עדיין," עונה לו גבר אחר, "תראה איך הופעת כאן בחליפה יוקרתית. מי בא למדבר לבוש כך? בשביל מה בעצם באת. הבוס חייב אותך לבוא? תדע לך שאותנו אתה לא מרשים."
אסף מחליט לא לענות לו. הרי אם יאמר שהוא הבוס יהיה להם גם על זה משהו לומר.
השיחות נמשכות במשך שעות. שלא כהרגלו, אסף כמעט שלא מדבר, לא מוביל שום דיון. לעיתים הוא מקשיב ולעיתים שקוע בהרהורים.
**
קרני שמש ראשונות מלטפות את אדמת המדבר. "בוא נלך לראות את הזריחה," הוא שומע את קולה של הבחורה שיושבת לצדו. הוא מופתע איך לא שם לב אליה כל הלילה. אולי כי ישבה לידו ושתקה.
היא מושיטה לו יד, והוא נענה לה ואוחז בידה. אך הפעם אינו זה שמוביל אותה אלא משלב את אצבעותיו בשלה, כאילו זה ענין בשגרה עבורו. הם מטפסים לראש הגבעה וצופים יחד בשמש העולה.
"שתקתי כאשר כולם הוציאו את כעסם עליך, כיוון שחשבתי שטוב לך לשמוע את זה," היא אומרת לו לבסוף. "הסתכלתי עליך כל הלילה וראיתי את המלחמות שלך עם עצמך. הלכת לאיבוד, כך אני חושבת. כמה קל יותר לשלוט באחרים. אבל להביט לעצמך בפנים ולראות אותך בדיוק כמי שאתה, ערום ללא כל התפאורה מסביב זה ממש לא פשוט. אני אומרת לך את זה כי זה מה שאני מרגישה כלפי עצמי."
בלי לחשוב הרבה הוא עוזב את ידה ומאמץ אותה אליו לחיבוק. אבל הפעם לא ממצב של כוח, אלא מתוך רגישות של הלב. הוא מלטף את שיערה ואומר לה: "את יפיפיה."
הם עומדים כך שעה ארוכה וצופים בשמש העולה ממזרח.
"על מה את חולמת ילדה יפה," שואל אותה אסף.
"ראשית שמי אביה," היא עונה לו, "ושנית אני לא ילדה , אני כבר בת שלושים."
"ממש קשישה," צוחק אסף, "אני עדיין רשאי לקרוא לך ילדה כי אני זקן לעומתך. כבר עברתי את ארבעים. עדיין לא ענית לי."
"החלום שלי להקים קרן שתשקיע בילדים מעוטי יכולת, שתאפשר להם להתפתח ולגדול. אבל זו חייבת להיות קרן של מתן בסתר. בלי טקסים ובלי תודות."
לפני שהם חוזרים למאהל מבקש אסף מאביה שתיגש איתו לחניה. הוא מוציא מתא המטען את התיק של מכון הכושר וממהר להחליף את בגדיו לבגדי ספורט, עדיין יקרים, אבל כבר לא חליפה תוצרת חוץ."
הפעם הוא שותף פעיל בשיחות ולאט לאט הוא מתחיל להרגיש טוב עם עצמו.
*** אחרית דבר ***
"השתגעת אסף אתה משאיר לאשתך את הבית וחלק גדול מהרכוש. אני לא מבין אותך, הרי אני יכול להוציא אותך הרבה יותר בזול," אומר עורך הדין.
"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?" שואלת אותו אביה.
"ככה את מכירה אותי? ברור ששקלתי זאת היטב וזה מה שאני צריך לעשות בשבילה כדי שאני אהיה מאושר." אסף לוקח את העט וחותם מיד על כל דפי ההסכם.
עורך הדין שלו מגיש לו סט מסמכים נוסף לחתימה. "זו דירת הגג שלך שהיא רשומה.." אומר עורך הדין ומסתכל עליו.
"כן, בועז, היא רשומה על שמי ועל שם אביה, אין כאן טעות. אתה רואה שלמרות הכל לא נשארתי ערום. דירת גג המשקיפה על הים מצד אחד וההרים מצד שני, היא לא בדיוק שכונת עוני."
אסף חותם על מסמכי הרכישה ונותן את העט לאביה המופתעת. "אהובה שלי."
"אני לא יודעת מה לומר. לא חשבתי שתרצה לחלוק שוב את רכושך עם מישהי," אומרת אביה.
"אנחנו עומדים להנשא, מה ששלי שלך. אבל זו לא מתנת נשואין " הוא עונה לה. ומחייך חיוך רב משמעי.
"אני לא מבינה אסף," אומר אביה.
אסף מושיט ידו לבועז. "אפשר את התיק?"
"את יודעת אביה, ביום שפגשתי אותך כשאמרתי לך שאת יפיפיה. לא הייתי מדוייק. אמנם אני חושבת שאת יפיפה מדהימה, ואת זה את בטח יודעת, אבל יופייך הפנימי עולה עליו עשרת מונים."
הוא מגיש לה את התיק שעליו כתוב "קרן אביה" ואומר לה: "אני מניח בידיך את החלום שלך כמתנה ליום נשואינו."
אביה פותחת את התיק ומתחילה לקרוא "קרן אביה הוקמה במטרה לעזור לילדים מעוטי יכולת…."
ב.א.
מאמינה באהבה
15.3.2018