לילה של שכרות

אני יודעת בדיוק מה אני רוצה לעשות עכשיו.

אני נכנסת לרכב ונוסעת מחוץ לעיר לשכונה של ההיספנים. אני נכנסת לפאב עם סמל המגדלור הכחול.

״ילדה מה את עושה פה לבד?" שואל אותי הברמן.

״אני רוצה לשתות את עצמי למוות,״ אני עונה בחיוך הכי מתוק שאני מצליחה לגייס.

״אני יודע שאת לא שותה ילדונת, בבקשה אל תשתי,״ הוא אומר לי.

״אתה צודק אף פעם אני לא שותה. היום אני רוצה. אני רוצה לאבד את עצמי, להתרסק ולקום מחר מחוקה מכל העבר שלי.״

״מה האדיוט הזה עשה לך?״ הוא שואל אותי בכאב.

 

שנה קודם…

 

הרחבה במרפסת הגג של דניאל, החבר של אודליה חברתי הטובה, בוערת. זוגות רוקדים לצלילי המוסיקה הלטינית, כאילו אין מחר.

כשהזמינה אותי אודליה למסיבה לא רציתי לבוא. "אני לא אוהבת לבוא למסיבה בלי בן זוג," אמרתי לה.

״ואת יודעת מה אני לא אוהבת?״ ענתה לי, ״ ללכת למסיבה בלעדייך.״

״אבל זו המסיבה של החבר שלך, לא תהיי לבד,״ אני עונה לה.

״מה זה קשור? את לא מבינה שאני לא יכולה לרקוד בלעדייך? רק אתך אני כזו משוחררת.״

עכשיו שתינו רוקדות ואני מרגישה את המבטים של כולם עלינו. לי אישית לא איכפת. אני לא רואה אף אחד.

ואז אני רואה אותו.

מין אריה אצילי כזה שמסתכל עלי בעיניים בוערות. הוא בוחן כל תנועה שלי. אני מסובבת לו את גבי בהפגנתיות. ״מי הוא בכלל?״

"את קולטת מי מסתכל עליך?" לוחשת לי אודליה.

"לא, והאמת שלא איכפת לי מי הוא." אני עונה, "אני לא בקטע של אריות."

"אני חושבת שהוא בא אליך," לוחשת שוב אודליה.

אני מפסיקה לרקוד ומתכוננת ללכת לשבת. "בבקשה תמשיכי לרקוד בשבילי," הוא אומר לי.

"בשבילך? נראה לך שזה מה שאני עושה פה, רוקדת בשביל גברים?" אני יורה מיד, "זה שזורם בי דם היספני לא הופך אותי באופן אוטומטי לזונה."

"מצטער אם פגעתי, זו לא היית כוונתי. אני מהופנט מהריקוד שלך," הוא אומר לי בעיניים יוקדות.

אין שום חשק לנהל אתו שיחה ואני הולכת לדבר עם חברותיי. אודליה מביטה בו במבט זועם ולא יכולה להתאפק. אני רואה אותה הולכת ולוחשת משהו לדניאל, שהוא מצידו אומר להוא משהו. יותר אני לא מסתכלת. אני מפטפטת עם חברותיי עד שמרסי מפנה את תשומת ליבי לאריה הזה שעומד לידי ומחכה שאפסיק לדבר.

"תני לי לפצות אותך ולהביא לך משקה," הוא אומר לי.

"ראשית אני לא שותה," אני עונה לו, "ואיך זה בדיוק יפצה אותי על כך שאין לי יותר חשק לרקוד?"

"ואם אזמין אותך לרקוד איתי?" הוא שואל.

אני סוקרת את האריה הזה שחושב שהוא יכול לרקוד איתי. הרי המוסיקה שמנגנים היא מוסיקה לטינית. הוא מביט בי חזרה, הפעם במבט יותר רך ומחייך אליי. "את לא מאמינה שאני יודע לרקוד? אם כך אראה לך, הרווחת את זה ביושר."

הוא ניגש למרכז לרחבה ומתחיל לרקוד. הוא בהחלט יודע לרקוד ומצליח לגרום לי להצטרף אליו.

"סליחה," הוא שוב אומר, "אני שמח שהצטרפת אלי, את רוקדת כל כך יפה. רואים כמה את נהנית לרקוד."

אנחנו רוקדים כל הערב, ומפסיקים רק כדי ללגום מים. לאות הזדהות גם הוא מוותר הלילה על המשקה.

המסיבה מגיעה לסיומה, ואני רואה שהוא רוצה לשאול משהו אבל שותק. האריה שהכרתי בתחילת הערב, נראה עדיין אריה פראי אבל יש משהו מאד מרוכך בו, וזה מקסים אותי.

לבסוף הוא אומר לי: "את מקסימה."

מהמבט שלו אני כבר מבינה שאין לי מה לחשוש מפניו, ואומרת לו: "אשמח אם תסיע אותי הביתה, באתי לכאן במונית."

"את מסכימה שנעבור בנמל, המסעדות שם פתוחות כל הלילה ואני מת מרעב," הוא שואל אותי בשעה שאנחנו מתיישבים ברכב שלו.

"אני מודה שגם אני," אני אומרת לו.

"יש איזה מקום שהיית מעדיפה שאקח אותך?" הוא שואל.

"תבחר אתה," אני אומרת ומתרווחת לי. כסא העור המרופד והמחומם נעים לי ואני עוצמת עיניים ונרדמת.

אני מתעוררת לריח של קפה ומאפה מתוק. כשאני פוקחת עיניי, אני רואה את אורות העיר פרוסים לפניי. "נרדמת, ולא היה לי לב להעיר אותך," הוא אומר לי.

אני מושיטה יד לקופסה של המאפים, בוחרת לי דונט שוקולד ומתחילה לאכול, אבל השינה קוראת לי שוב, ואני מניחה את ראשי על כתפו ונרדמת. רגע לפני, אני מרגישה את ידו מקיפה אותי ומחבקת אותי אליו. חם לי ונעים לי ושוב נופלת עלי תנומה קצרה. הפעם כשאני מתעוררת אני שומעת את ליבו פועם בקצב אחיד.

"קח אותי הביתה," אני מבקשת, "ואל תשאל אותי לאן. אני ממש עייפה." אני בקושי מצליחה להשאיר את עיניי פקוחה, ונדהמת לראות שתוך מספר דקות אנחנו בבית שלו ששוכן ליד האגם. רק אז אני מעריכה את עובדה שלא ניצל את הירדמותי, ולא לקח אותי לביתו בלי לבקש את רשותי.

מספר ימים אחר כך, גם המכונית שלי חונה שם, הבגדים שלי מקבלים מקום בארון שלו, וכלי הרחצה זוכים למקום של כבוד במקלחת הצמודה לחדר השינה.

 

מה קרה היום?

אני בעצמי לא יודעת.

אני רק יודעת שבמסיבה שאירחנו הוא שתה המון. עם זאת אין זה מכפר על כך שלא מנע מחברו השיכור לשלוח את ידו מתחת לשמלתי ולגעת בי במקום שלא ראוי היה שיגע. לא רק שבן לא הגן עלי, אלא הביט בי במבט מזלזל ואמר לי: "את זונה." ואם זה לא הספיק, הוא לקח את אחת הנשים שהיו שם והתחיל להתמזמז אתה לעיני כולם. מה שבטוח, הוא לא ראה שעזבתי את רחבת הבריכה, נכנסתי הביתה, ארזתי את חפצי ונסעתי משם.

כל עוד צלילי המוסיקה נשמעו באזני התאפקתי, רק כשהייתי רחוקה מספיק פניתי לעבר האגם, ישבתי ובכיתי.

 

נחזור להיום…

"אתה מבין," אני אומרת לפדרו הברמן, "העובדה שיצאתי מהשכונה הזו, רכשתי השכלה ואני אשת קריירה מצליחה, לא יכולה למחוק את העובדה שזורם בי דם היספני. מסתבר שכזו אני בעיניו. בינך וביני נגמר הסיפור בגלל שבאמת לא התאמנו כזוג, אבל תמיד הייתה בינינו הערכה וכבוד הדדי. עובדה, שאליך אני חוזרת הלילה. לא מתביישת שתראה אותי כך."

פדרו כורע ברך לפני הספה שעליה אני יושבת ברגליים מקופלות. "אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך ילדונת, אבל גם לא אתן לך להשתכר."

"בבקשה פדרו, אני זקוקה לזה פעם אחת בחיי, לאובדן שליטה הזה. לא רוצה להיות הלילה הילדה הטובה. אני אהיה כל כך שיכורה שתוכל לעשות איתי מה שתרצה, ואני יודעת שאתה רוצה. אני רואה לך את זה בעיניים."

"את מעליבה אותי." אומר לי פדרו, "לא בגלל שאני הנקמה שלך, אלא בגלל שאני טוב לך רק כשאת שיכורה."

"אתה צודק," אני אומרת, "זה נשמע ממש רע מה שאמרתי. אני עדיין נמשכת אליך, זה מה שבאמת רציתי לומר לך."

"לא הלילה ילדה," הוא אומר לי ומחבק אותי חיבוק מנחם, "כמה שאני משתוקק אלייך, לא הלילה."

בכל זאת הוא מתרצה ושולח לי משקאות לאורך כל הערב. אני רואה מתוך אדי האלכוהול שאופפים אותי, את עינו הפקוחה המשגיחה עלי. אני שמה לב שמשהו משתנה בו פתאום. העמידה, המבט בעיניים. אני שומעת קולות רמים של אנשים, אבל אני כבר כל כך לא מרוכזת, שאיני טורחת לברר. אני מרגישה שעוד רגע אני על סף עילפון.

אני רואה במטושטש מישהו עם חולצה לבנה מתקרב אליי. נראה לי שחולצתו מוכתמת בדם, אבל אני גם מבינה שאני כבר לא מאופסת בכלל. הכל מסתובב סביבי ופתאום הכל חשוך. אני מנסה להאחז במשהו, אבל מתעלפת. מתוך מעמקי הכרתי את שומעת קולות של מהומה סביבי, וסירנה של כוחות הלצה מחרישים את אוזניי אני רוצה לצרוח, אבל לא מצליחה לדבר.

ואז בא השקט הגדול.

אני מרגישה יד חמה מלטפת אותי, ומלמולים בלתי פוסקים. בין עלפון לערות איני מצליחה להבין מילה.

לאט לאט אני מתחילה להתאושש. "אני לא עוזב אותה לרגע," אני שומעת את קולו של בן.

"מה הוא עושה פה?" אני חושבת לעצמי.

עוברות עוד כמה שעות עד שאני מצליחה לפקוח את עיניי. אני רואה את בן יושב לידי בחולצה לבנה מוכתמת בדם, ועיניו אדומות. אני תוהה כמה זמן עבר מאז שאני כאן, כי הוא נראה כמו אחד שלא ישן כמה ימים. רק כאשר ראייתי מתחדדת אני קולטת שהן אדומות מבכי.

"חשבתי שאני מאבד אותך," הוא אומר לי. אף מילת נזיפה לא התווספה למילים האלה.

"חשבת?" אני שואלת, "אבדת אותי. אתה מוזמן לשחק אותה אריה עם מישהי אחרת."

"אני מבין שעזבת אותי. אני יודע שמגיע לי. אני לא יודע בדיוק מה קרה. הייתי שיכור והשעות האלה אבדו לי. ברגע שהבנתי הלכתי לחפש אותך. פחדתי שיקרה לך משהו נורא."

אני שותקת. אני לא במצב לנהל אתו את השיחה הזו. אני מסתכלת על חולצתו המוכתמת מדם. אני נועצת בה מבט, וממשיכה לשתוק.

"מיהרתי לחפש אותך. זה שנגע בך כפי שנגע, לא יגע כך יותר באשה, לא אחרי האגרוף שחטף ממני. הוא יודע שהגיע לו ואמר שלא יתלונן נגדי המשטרה."

אני ממשיכה לשתוק, ומעכלת שבעצם הוא תקף את הגבר שנגע בי.

"אני שמח לראות שאת מתאוששת. אני אלך כעת," הוא אומר לי והמבט בעיניו שובר אותי.

"את הלילה הזה רציתי למחוק לא בגללו, בן, בגללך. אתה כינית אותי זונה ונישקת אשה אחרת," אני עונה לו בעיניים מוצפות דמעות, "אתה היית אמור להיות האריה שלי."

"לא הייתי מודע לכמויות שאני שותה. כל אחד הביא לי כוסית, והייתי צריך לסרב. אם הייתי יכול את המפלצת שגדלתי להיות בעקבות השכרות שלי, אותה הייתי הורג," הוא עונה לי.

"אני צריכה חיבוק, וידיים חזקות שישמרו עלי, וירימו אותי מהבור שנפלתי אליו," אני אומרת לו.

"אני יודע," הוא עונה לי, "את ראויה לטוב ביותר."

"אז למה אתה מחכה?" אני שואלת אותו.

"אני מאחל לך את כל הטוב בעולם," הוא אומר ופונה לכיוון הדלת.

"אתה רציני?" אני שואלת, "מה עוד אני צריכה לעשות בשביל לזכות בחיבוק שלך?"

"שלי?" הוא אומר מופתע.

"מה אתה מופתע, היש בעיניך גבר אחר שהייתי רוצה להיות מחובקת על ידו כעת?"

 

ב.א.
מאמינה באהבה