|
|
אני מסתכל על רצפות השיש הממורקות, על מנורת השנדלייר הגדולה הממוקמת מעל גרם המדרגות הרחב, המנורות המפיצות אור רך במבואה הגדולה של ביתי, וזיכרון היום הראשון בו דרכה בו כף רגלך צף ועולה. כמה התקשיתי להכיל את האושר הגדול שאשה כמוך נמצאת כאן לצידי.
** עשר שנים לפני **
אני יושב ומביט בסיפוק במספרים הירוקים שרצים על המסך. שוב אני נוכח כמה אני משופשף בתחום הזה של הבורסה בניו יורק. אני מושיט בהיסח הדעת את ידי לענות לנייד שמצלצל ללא הפסק.
"הי ג'רמי," אני עונה, "מה שלומך?"
"שון אתה חייב לבוא איתי היום לפתיחה של התערוכה במטרופוליטן," אומר לי ג'רמי.
"אני מתפלא עליך ג'רמי," אני עונה לו, "שכחת שיש משחק כדורסל? ממתי אתה מפסיד משחק?"
"יש מישהי שאני רוצה להכיר לך," אומר ג'רמי, "היא תהייה היום בפתיחה."
"ממתי אני צריך שיכירו לי נשים? אם אני מבין נכון יש מישהי שאתה מעוניין בה," אני אומר וצוחק.
"טוב. אני מודה," אומר ג'רמי.
"אז למה שלא תקח אתך את בובי?" אני עונה לו. הדבר האחרון שהייתי רוצה הערב זה לצאת לאירוע תרבותי שכזה.
"כי היא שחרחורת כזו, מסוג הבנות שבובי אוהב גם, ואילו אתה ידוע בחיבתך לבלונדיניות. אתה יודע שהייתי עושה אותו דבר בשבילך לו ביקשת," אומר ג'רמי.
אני מחייך לעצמי. "ממתי הייתי מבקש ממנו דבר כזה."
"טוב אני אבוא, רק תן לי לסיים כאן. בדיוק שעת סגירת המסחר," אני אומר. עכשיו דעתי מוסחת וכמו כל צייד אני כבר חושב על האירוע הערב. אני מקדים לצאת הביתה ולהתכונן.
שעתיים אחרי אני מוסר את מפתחות הרכב שלי לנהג המחנה ועולה במדרגות הרחבות לתוך הבנין. אינני צריך לחפש הרבה היכן האירוע כיוון ששלט גדול מוצב בכניסה. מוסיקה שקטה של רביעית כלי מיתר מקבלת את פני בכניסה לאולם התצוגה. המלצרים מרחפים בין האורחים ואווירה מאד נינוחה משתררת מסביב.
ג'רמי מבחין בי ומנפנף בידו לעברי. אני רואה אותו עם חיוך מאוזן לאוזן, ומנחש שהאשה שעומדת לידו היא הסיבה לכך שאני כאן הערב. סתם מתוך סקרנות אני סוקר את האולם בחפשי את הבלונדינית אך היא לא נראית. אני לא יודע מדוע אני מאוכזב, הרי לא באמת רציתי לפגוש אותה. אני מנהל שיחת חולין עם ג'רמי ובת זוגו. משהו בהבעת פניה גורם לי להסתובב לאחור.
ואז אני רואה אותך. אני נדהם מעיני השקד הגדולות והיפות שלך, כל כך מלאות רגש. משם נודד מבטי לשפתיך היפות שמחייכות כעת וחושפות את שינייך הלבנות. הלב שלי משתולל. בשניה אחת אני מתאהב בך.
**
אני מביט בסיפוק ברכישות האומנות שלי שנתלו זה עתה על הקיר. אני יודע שאני חייב להרשים אותך, הרי זה התחום שאת הכי אוהבת. עד שאת מגיעה אני משנן את כל מה שלמדתי על הציירים האלה.
אני שמח לראות שאת אוהבת את מה שאת רואה. את לא משחקת אותה, אלה מראה לי שאת אוהבת את מה שעיניך רואות. אני מעיף אליך מבט מהצד. את לבושה שמלה שחורה צמודה קצרה שחושפת את הרגליים הבלתי נגמרות שלך, ונועלת מגפיים בעלות עקב גבוה המגיעות עד מעבר לברך. את בהחלט בעלת טעם משובח בלבוש. עם זאת את ממעטת לענוד תכשיטים. זוג עגילי יהלום צמודים לאוזנייך ושרשרת דקה עם יהלום בודד לצווארך. אני כבר מדמיין בראשי איך ארעיף עליך תכשיטים. עם הזמן אלמד, שזה לא מה שקונה אותך.
אני לא מסתיר את שביעות רצוני מכך שאת אוהבת את הבית שלי שעוצב בידי מעצבים בעלי שם עולמי. אנחנו מגיעים לחדר האוכל העצום שבו שולחן המכיל מקומות לארבע עשרה איש, מזנונים מלאים בכלי קרסיטל ושנדליירים המשתלשלים מהתקרה. אני מחליט לעשות את הגישוש הראשון ושואל אותך אם את יכולה לדמיין את ארוחת החג המתקרב. לשמחתי את משתפת איתי פעולה ואני מתחיל להרגיש מאד ניחוח לידך.
**
כל כך שונים נראו בעיני חיי הנשואים. חשבתי שמספיק שאביא איתי את העושר והעוצמה והבית ימשיך להתנהל תחת שלטוני הבלתי מעורער. כמה התבדיתי.
אנחנו כמו שני אוקיינוסים שנוגעים אחד בשני לעיתים, אך כל אחד זורם בכיוונו.
אני לומד אותך ומבין שהעושר שלי לא משפיע עליך. אמנם את זורמת איתי, מארחת מסיבות רבות משתתפים, הולכת איתי לאירועים, אבל אופייך לא משתנה. לבקשתי את עוטה על עצמך את התכשיטים שאני קונה לך, אך ברגע שנסגרת הדלת את ממהרת להשתחרר מהם, כאילו הושמו עליך אזיקים.
את כמו מראה לפני. מעולם לא התעסקתי ברגשות. מעולם לא הייתי מודע לכך שאיני שולט בהם. את לעומתי מתרגשת מכל פרח שפורח, ממלאת את הבית באור ושמחה, שכל כך מנוגדים לאופי השחור והמוקפד של הבית.
אני זוכר שסיפרת לי על כך שבפעם הראשונה שהראיתי לך את חדר המגורים, רצית לפרוע את סדר הכריות המוקפד בו. כזו את. מלאת חיים ועם זאת אשה מאד מסודרת ורצינית.
איך אני יכול להסביר לך זאת? אני הולך לאיבוד בגללך. זו הסיבה שאני קר אליך, מתרחק ממך. אני כל כך רוצה להצליח איתך, אבל זה לא מי שאני. אני רק יודע שאני לא מוכן להשתנות ואם לא תשתני אני לא יודע איך זה יעבוד בינינו.
אמא שלי שואלת אותי למה אין לנו ילדים. הדבר האחרון שבא לי זה שירוצו כאן פרחחים ויפריעו לי את הסדר, יבלגנו את הבית שהשקעתי כסף רב בעיצובו, שיגבילו את חיי. עם זאת אין בי הכח לומר לה זאת ולשמוע הרצאה ממנה "שכולם עוברים את זה."
***
כעת, אני מסתכל על רצפות השיש הממורקות, על מנורת השנדלייר הגדולה הממוקמת מעל גרם המדרגות הרחב, המנורות המפיצות אור רך במבואה הגדולה של ביתי, וזיכרון היום הראשון בו דרכה בו כף רגלך צף ועולה. כמה התקשיתי להכיל את האושר הגדול שאשה כמוך נמצאת כאן לצידי.
אני אוחז בידי את מסמכי הגט החתומים בחתימתך. דבריה של אימי מהדהדים בראשי: "מה אתה צריך אישה עקרה. הנשים האלה הופכות ממורמרות ורעות. אתה עוד תודה לי על כך."
אני מסתכל מסביבי ומרגיש שהקירות כולאים אותי בתוכם. אני ממהר לחדר השינה שלנו ונכנס לחדר הארונות שלך. למעט כמה פריטים הכל כאן, מסודר בסדר מופתי. גם הכספת של התכשיטים שלך מלאה, לא חסר בה דבר, להיפך נוספו לה עוד שתי טבעות. טבעת היהלום שקיבלת ממני לאירוסינו וטבעת הזהב בה קידשתי אותך.
אין לי מושג היכן את. אני מסתובב בבית כמו ארי בסוגר. מרגיש שהקירות סוגרים עלי. אני מטביע את עצמי בעבודה, מתחמק מאירועים חברתיים.
אף פעם לא הייתי רוחני לא האמנתי בגורל. אף פעם עד היום. אימי מבקשת ממני שאעבור אצל אחות אמה סוזן. "היא מאד חולה ומבקשת להתייעץ אתך," היא אומרת לי.
אני מגיע אל דודה סוזן בשבע כפי שביקשה. "שון, יש לי שאלה," היא אומרת. אני רואה שהיא מתפתלת ומחפשת את המילים.
"את יכולה לשאול מה שאת רוצה," אני אומר לה. מכל בני משפחתי היא הדודה האהובה עלי ביותר.
"לאשה שהייתה לך קוראים מיי?" היא שואלת בשקט, כמעט בלחישה.
"כן," אני ממהר לענות, בקול רם מידי לדעתי.
"ידעתי," היא עונה ונאנחת, "איך יכולה לעזוב אישה כזו מדהימה?"
אני יושב מולה ושותק. כדי להסביר לה אני אצטרך לומר לה מה דעתי על אמי ועל מה שעשתה מאחורי גבי וזה לא נראה לי נכון. אני לא רוצה לשבור את ליבה של סוזן.
"מיי שכרה את הדירה שלי. הייתי רוצה שתראה איזה קן חמים בנתה לה, ואחרי זה תסביר לי למה אתה לא איתה."
אני קובע עם דודתי למחרת בשעה שאת נמצאת בעבודה. עכשיו אני מבין את מה שאת תמיד אומרת. בית הוא לא ארבע קירות, אלא מה שבתוכו.
*
זמן קצר אחרי אותו ביקור נפטרה דודתי. אני מחכה לאישור הצוואה ואיתה מסמכי הרכישה שלי.
ממשרדו של עורך הדין אני הולך למשרדה של מרינה סוכנת הנדל"ן שלך. בדרך אני עוצר בחנות פרחים. שעה ארוכה מתלבטת מה לקנות לך. אני כבר יודע מה את אוהבת, ובכל זאת.
אני ממתין למרינה שתתפנה מישיבתה עם לקוח. אני נכנס למשרדה ומגיש לה מעטפה עבורך. היא שואלת אותי מה תוכנה. "זוהי העברת בעלות של הבית של מיי מורגן. איתם גם מסמך הגט שמעולם לא נחתמו על ידי. את יכולה למסור לה גם אלה?"
אני מגיש לה את זר הפרחים שבחרתי עבורך. אני מצרף למעטפת המסמכים עוד אחת קטנה יותר ובה כרטיס שבו מישלבת של שלוש אותיות ש.מ.מ., האותיות המשולבות שלנו.
"היכן שאנו אוהבים הוא הבית.
בית שרגלינו יכולות לעזוב, אך לא ליבנו"
אלו המילים המודפסות על גבי הכרטיס, ציטוט מדבריו של אוליבר ונדל הולמס.
כל היום אני לא נושם עד שמגיעה ההודעה שאת רוצה להפגש איתי. אני לא יודע מה תאמרי לי, אבל אני יודע שאני צריך להראות לך כמה אני רציני בקשר אליך. כמה את הבית שלי וכל השאר הוא רק לבנים על גבי לבנים, שאמנם עלו המון כסף, אבל שווים כלום בלעדייך.
**
"אם תתני לי הזדמנות אני אוכיח לך," אני אומר לך ומסתכל בתחינה לתוך עינייך, "אני יודע ששתקתי זמן רב מידי, לא פתחתי את ליבי בפניך, הייתי אטום. את מבינה, כל חיי לימדו אותי שמערכים אדם רק בגלל מה שיש לו, ולמרות שאת הוכחת לי אחרת הייתי עיוור."
"אתה באמת חושב שאתה יכול לחיות בבית כזה?" את לועגת לי.
"אהובה שלי, את הבית, האווירה שאת יוצרת בו, הנשמה שאת מכניסה בו, הלב," אני עונה לך ורואה מבעד דמעותיי, את דמעותיך למראה שלי הזולגות ללא בושה.
**
חודשיים אחרי אנחנו במשרדה של ד"ר פרידמן.
"וזה הלב של התינוק," היא אומרת ומצביעה על הנקודה ההיא על גבי המסך שפועמת בקצב אחיד וברור.
"אמרתי לך אהובה," אני לוחש לך. "הנה הלב שנוצר ממך וממני והיכן? לא בבית המפואר והקר, אלא בבית שבו פועם הלב של שנינו."
ב.א.
מאמינה באהבה
10.1.2018