אני מסתכלת על רצפות השיש הממורקות, על מנורת השנדלייר הגדולה הממוקמת מעל גרם המדרגות הרחב, על המנורות המפיצות אור רך במבואה הגדולה של ביתך, וזכרון היום הראשון בו דרכה בו כף רגלי צף ועולה. כמה התקשתי להאמין שנפלה בחלקי הזכות להכיר גבר כמוך.
* עשר שנים לפני **
אתה מסתכל עלי משועשע. נהנה לראות איך בולעות עיניי כל פרט מהבית המרשים שלך. אני עוברת מפריט אומנות אחד למשנהו. אתה הרי יודע שזה תחום ההתמתחות שלי, האומנות. הרי כך הכרנו. לבסוף אתה לא מתאפק ושואל: "נו, מה דעתך?"
"אין ספק שיש לך טעם משובח," אני עונה לך בכנות.
אין לי מושג שהיצירות האלה נתלו רק הבוקר. אין לי מושג שלמדת אותי היטב ואתה מגשש את דרכך אלי. כשם שאין לי מושג שאין אשה בחייך. אני לא מאותן נשים שעושה תחקירים על לקוחות פוטנציאלים. את זה אני משאירה למי שמתעסקת בסגירת העסקה. וגם אז, מדובר רק בבחינה של יכולות כספיות. אמנם אתה "עשיר מופלג," כדבריה, אבל אותי זה לא מעניין.
"בואי אראה לך את הבית," אתה אומר לי ומוביל אותי בין חדריו המדהימים של הבית שלך.
"זה חדר האירוח הגדול," אתה מסביר לי את המובן. אני מרפרפת בידי על כורסאות העור הרכות, שצבען השחור מותאם לרצפת השיש השחורה. הכריות מונחות עליהן בסדר מופתי ומוסיפות להן קצת צבע. אני משתעשעת במוחי במחשבה שלו היו שלי, הייתי פורעת את הסדר, ומניחה אותן בסדר פחות מוקפד. אבל הן לא שלי, ואני רק מהנהנת בראשי לאשר שהוא מרשים.
אתה מבחין בזיק השובבות שעל פני, מקמט את מצחך מנסה להבין, אבל לא מגיב.
אתה מורה לי בידיך לעבר החדר השני. "חדר המשפחה," אתה אומר ומחייך, "כך קוראים לזה, למרות שלי אין עדיין." אני מרימה עיניים אליך ורואה את המבט הזה מלא האש בשעה שאתה מסתכל עלי. מבט שאלמד להכיר. המחשבה של "למה הוא מספר לי את זה?" עוברת לי בראש.
אתה מבחין כנראה בהתלבטות שלי. אני רואה שאתה רוצה לומר משהו, פותח לרגע את הפה וסוגר אותו.
משם אנחנו עוברים לחדר האוכל. "וואו, איזה חדר מדהים!" אני לא מתאפקת ואומרת.
"את יכולה לדמיין לעצמך את חג ההודייה כאשר מסביב לשולחן יושבת כל המשפחה?" אתה שואל.
"ברור," אני עונה לך, "אני יכולה אפילו להריח את הריח של המרק הכתום עם כל סוגי הדלעות, שמטייל על פני כל החדר."
"את יודעת לבשל?" אתה שואל בפליאה.
"למה אתה מתפלא כל כך? " אני עונה לך, "זה מה שבנות עושות, לא?"
"בנות?" אתה צוחק, "לא היית אומר שאת בת, אין לי ספק שאת אשה."
"הבנת למה התכוונתי," אני עונה נבוכה.
"בואי נחזור לזה שאת יודעת לבשל," אתה אומר לי כשאתה נוכח במבוכה שלי. אני מודה לך בליבי על כך.
"אז מה את אומרת שנזמין את המשפחה השנה לארוחת החג אצלנו?" אתה אומר בקול רציני.
"איך לא?" אני עונה לך באותה רצינות, "אביך ישב בראש השולחן כמובן ואימך לצידו. אני רק מתלבטת האם להושיב את הדודה ליד אמך והדוד לידה, או שמא אתה חושב שעלי להושיבו לצד אביך?"
"את כזו מקסימה," אתה עונה לי ומצמצם את הפער בינינו אבל נעצר. אתה מכניס את ידיך לכיסיך ומרים מעט את כתפיך. "אני חייב להתוודות בפניך. את אוצרות האומנות האלה רכשתי רק לפני כמה ימים. חיפשתי תרוץ להפגש איתך."
"ברצינות?" אני שואלת, "גבר כמוך צריך לחפש תרוצים בשביל להפגש עם אשה?"
"לא עם כל אשה. איתך," אתה עונה לי ומצפה לראות את תגובתי.
"נו באמת," אני אומרת לך, "אתה חייב לעזור לי בקשר להסדרי הישיבה. אני צריכה ללמוד איך זה נעשה במשפחה שלך. הרי ברור לך שאמך תבחן אותי בעשר עיניים."
"אני בטוח שאימי תאהב אותך כשתבין כמה אני מאוהב בך."
**
אני האמנתי לך באותו יום כשיצאו המילים האלו מפיך. אך עד מהרה אני מבינה כמה אתה טועה. חמותי היקרה מחפשת בנרות דופי במעשיי. למרות שאיננה מוצאת, היא אינה מתייאשת.
אתה מביא לנשואים שלנו את העושר, את הבית הגדול וכל מה שקשור לצד החומרי של החיים. אני מכניסה לתוכו את הנשמה, הופכת אותו להיות מקום חם ונעים להיות בו. אני דואגת להסיט את הוילונות הכבדים מידי בוקר, לפתוח את התריסים ולתת לריח של הפריחה המשגעת בגנים המטופחים בחוץ להציף את הבית. אני מדליקה נרות ריחניים עם רדת החשיכה, שמה מוסיקה שקטה שתוויה מטיילים בכל הבית. אך עיקר העיקרים הם הריחות המטיילים מהמטבח לכל רחבי הבית, כאשר הווניל והקינמון עולים על כולם.
"את מפנקת אותי יותר מידי מתוקה," אתה אומר לי, "אני כבר לא יודע מה לאכול קודם את מאפה התפוחים, את פאי השוקולד, או הקרואסונים בטעם וניל."
ככל שעובר הזמן מתמעטות המחמאות ורוחות קרירות נושבות בבית. כמה שאני מנסה להפיח בו שמחה ויופי, הדבר לא עולה בידי. אני מרגישה את הקור חודר בכל מקום. בעיקר ניכר הדבר בחדר המיטות שלנו.
לפעמים אני חושבת שיש לך אשה אחרת שאיתה אתה פורק את תשוקותיך. לפעמים אני ממש מתפללת שכך הוא הדבר, רק לא לקבל את הקור הזה שנודף ממך.
כלפי חוץ אנחנו אחד הזוגות הנחשקים. אין איש שלא מרגיש מוחמא כאשר אני שולחת לו הזמנה. אך ברגע שעוזב אחרון האורחים, קופא שוב הבית ואני מרגישה את סורגי הזהב שלו גדלים בעוד כמה סנטימטרים.
שוב אני הולכת לבדיקה אצל רופאת הנשים לפי דרישתה של חמותי. "מה את עוד רוצה שאומר לך?" שואלת אותי ד"ר פרידמן, "אני כבר לא יודעת איזה בדיקות לעשות לך. את פורייה כמו סוסה צעירה. אני לא מבינה למה את מתעקשת שלא אבדוק את בעלך."
"ברור לי שהאשם בי," אני עונה לה, "אני לא שמחה. איזה תינוק ירצה להשתלת ברחמה של אמא כזו?"
"נו באמת מיי," עונה ד"ר פרידמן, "מה זה קשור? את רוצה לומר לי שחתולה מאושרת כאשר בא אליה חתול ומעבר אותה? בבקשה תשכנעי את שון לבוא לבדיקה."
"אין על מה לדבר. הסוס האצילי שלי לא יבוא. גם אין סיבה," אני עונה לה, "תבטיחי לי שזה נשאר בינינו."
"מה מיי? דברי איתי," אומרת לי ד"ר פרידמן.
"החתולה מתעברת כיוון שהחתול בא אליה. הסוס שלי, לא בא. עכשיו את מבינה?"
**
אני נפגשת עם חמותי אצל עורך הדין שלה. "תחתמי כאן," היא מורה לי בידה עטורת טבעות היהלום.
אני מביטה בשתיקה במסמך המונח לפני: "הסכם גירושין בין מר שון…"
"אני לא חותמת אם שון לא כאן," אני עונה.
"מר מורגן בשבילך," עונה לי חמותי בבוז, "מיותר לציין שאת חתומה על הסכם ממון. אין לך הרבה ברירות. באמת, מה את לא מבינה? הוא לא רוצה לראות אותך יותר."
אני עוצרת את הדמעות וחותמת אפילו בלי לקרוא.
"יש לך חמש שעות לפנות את הדברים שלך," היא אומרת לי ומסתלקת בלי להעיף לעברי מבט נוסף.
כעת, אני מסתכלת על רצפות השיש הממורקות, על מנורת השנדלייר הגדולה הממוקמת מעל גרם המדרגות הרחב, על המנורות המפיצות אור רך במבואה הגדולה של ביתך, וזיכרון היום הראשון בו דרכה בו כף רגלי צף ועולה. כמה התקשיתי להאמין שנפלה בחלקי הזכות להכיר גבר כמוך.
בסופו של דבר אני בוחרת פריטים בודדים מארון הבגדים הגדוש שלי. את כל שמלות הערב אין טעם שאקח. אין לי שום כוונה לצאת לארועים חברתיים יותר.
אני מעיפה מבט אחרון בכלוב הזהב הזה שפעם הרגשתי בו בית, ומרגישה כמו ציפור שהשתחררה לחופשי. איזה שעור קשה עברתי כדי להבין שבית הוא לא ארבע קירות ותמונות יקרות על הקיר.
ליזי חברתי מחכה לי במורד המדרגות, ואני יורדת אותן בריצה. אני נחפזת להמלט ממבנה הזה שנחשב בעיני לבית, למקום הכי בטוח שלי. ריח פרחי היסמין הפורחים כעת במלוא עוצמתם גורם לדמעותי להתפרץ החוצה ואני ממררת בבכי.
"איזה מטומטמת אני," אני אומרת ונופלת לזרועותיה המחבקות של ליזי, "איך יכולתי לחשוב שאני בונה לו בית. שאני בשבילו בית," אני אומרת.
את שארית היום אני מבלה בחיפוש אחר דירה. כך גם הימים הבאים אחריהם. לקראת סוף השבוע נקבעות לי כמה פגישות ואני הולכת לראות את מה שמוצע לי.
"את בטוחה מיי שאת רוצה בית כזה קטן?" שואלת אותי מרינה סוכנת הנדל"ן של ליזי, "הבנתי שאת באת מאחת השכונות הכי עשירות בעיר."
"האושר לא נמדד בעושר," אני עונה לה.
להפתעתה אני דווקא מוצאת בית קטן וחמוד שמוצא חן בעיניי. אני מודה על כך שלא סגרתי את החשבון האישי שלי עם נשואיי ויש לי מספיק כסף לשלם את שכר הדירה לשנה מראש.
"אם את רוצה הם מוכנים להשאיר לך את הרהיטים," אומרת מרינה, "כמובן תמורת תשלום."
"אני מעדיפה בית ריק," אני עונה לה.
"כמובן," עונה מרינה, "את הרי רגילה ללוקסוס והרהוט הזה ישן."
אני מחייכת ושותקת. מה אני כבר יכולה לומר לה? אני ממהרת לחתום על החוזה ולוקחת ממנה את המפתח.
**
ארבעה חודשים עברו מאז עברתי להתגורר בביתי החדש. למרות ימי החורף הקשים שעברתי בו אני מאושרת. אני משאירה את הווילונות פתוחים גם בלילה, שוכבת במיטה מסתכלת על הכוכבים. הוא אינו גדול אבל בית מלא חיים, לא עמוס מידי, בית שאפשר לנשום בו.
אני פורסת לי פרוסת עוגת קינמון ועוברת על המיילים בשעה שהנייד שלי מצלצל. "מיי, אני מצטערת על השעה המוקדמת," אומרת לי מרינה, "יש לי בשורה עצובה לבשר לך. בעלת הבית שלך נפטרה והבית עומד למכירה. כנראה אצטרך להראות את הבית בימים הקרובים לקונים פוטנציאליים."
"אוי, אני כל כך מצטערת. מיס לוי הייתה אשה כל כך חביבה," אני אומרת בצער, "אני נעדרת כל יום מהבית עד שש וחצי, תרגישי חופשיה להיכנס ולהראות אותו. אשאיר לך את המפתח מתחת לשטיח בכניסה."
כך אני עושה מידי יום, כאשר ביום השלישי מבשרת לי מרינה שהבית נמכר. "הקונה יכבד את החוזה שלך עד סוף התקופה."
אני ממשיכה בחיי כרגיל. יש לי עוד מספיק זמן עד לתום שנת השכירות שלי והעניין נשכח ממני.
כעבור שבועיים מגיעה אלי מרינה לפני שאני יוצאת לעבודה. "מיי, אני לא יודעת אפילו איך להתחיל לספר לך את זה," היא אומר לי נרגשת.
"אולי כדאי שאתחיל בזה שאומר לך שכאשר הראיתי את הבית לקונים פוטנציאליים הבנתי מה אמרת לי על כך שבית הוא לא הקירות אלא מה שיוצרים בתוכו."
"מרינה את בסדר?" אני שואלת, "זה לא מוקדם לדבר שיחות פילוסופיות שכאלה?"
"מיי את לא מבינה! מתברר שהבית שלך כבר חודשיים," היא אומרת ונושפת את כל האוויר החוצה ומוסיפה לעצמה, "הנה אמרתי את זה."
"אני לא מבינה, איך זה יכול להיות?" אני שואלת המומה.
"מישהו רכש את הבית הזה בשבילך," אומרת מרינה.
"מי?" אני לוחצת על מרינה.
"מי ששלח לך את הפרחים האלה," אומרת לי מרינה, ורק עכשיו אני רואה שיש בידה זר פרחים צבעוני יפיפה.
היא מוסרת לי את הפרחים וממהרת לעבר הדלת.
"מרינה! את לא יכולה לעשות לי את זה," אני אומרת, "מה קורה פה?"
"פרחים יפים נכון?" היא עונה לי וחומקת החוצה.
אני מסתכלת על המעטפה שהביאה לי מרינה. אני מוציאה מתוך המעטפה את המסמכים. אין ספק שזה הוא שמי שמתנוסס על גבי מסמך הבעלות. אני מדפדפת ורואה שיש קבוצה נוספת של מסמכים. הסכם הגירושין שלנו על כל שלושת עותקיו מצורף אף הוא. עיני נמשכות לחתימה למטה. פתאום זה מכה בי. רק החתימה שלי מתנוססת על גבי המסמך, אתה לא חתמת. אני נרעדת ורוצה להניח את הדפים כאשר מעטפה קטנה צונחת לה על הריצפה. אני מתכופפת ומרימה אותה. אני קוראת את הכתוב על גבי הכרטיס:
"היכן שאנו אוהבים הוא הבית.
בית שרגלינו יכולות לעזוב, אך לא ליבנו"
אני הופכת את הכרטיס. דבר לא כתוב בו בכתב יד, אלא מישלבת של שלוש אותיות ש.מ.מ.
אני מתקשרת למשרדך ומבקשת ממזכירתו שתודיע לך שתגיע לביתי בשבע.
אתה מגיע בדיוק בשבע. אני שמה לב שבחרת את בגדיך בקפידה, לא מהודרים מידי, מדגישים את גופך המושלם. אתה כל כך יפה ואני נלחמת בדמעותיי. אני רואה שאתה מתוח לא פחות ממני. השתיקה בינינו רועמת.
בדיוק כשאני רוצה לספר לך שהשגתי כסף להחזיר לך, אתה פותח ואומר: "בעלת הבית שלך הייתה דודה שלי. כאשר הבנתי שכאן את גרה, ביקשתי לראות אותו בהעדרך. הבנתי מה שלא הבנתי הרבה מאד זמן. העטיפה החיצונית היא כלום. כל העושר שמופגן בבית בו אני גר, לא משתווה לבית הקטן והחמים שלך."
"הבית הזה הוא מי שאני," אני אומרת לך, "אתה הוא מי שאתה, ולך מתאים הבית ההוא."
"את טועה," אתה עונה לי, "הבית שלי הוא כלוב של זהב שריק בלעדיך."
"אתה באמת חושב שהיית יכול לחיות בבית כזה?" אני שואלת בלעג.
"אם רק תתני לי הזדמנות, אוכיח לך," אתה עונה ותולה בי עיניים.
**
שנה עברה מאז אותה שיחה.
"אמרתי לך שאצלך הכל בסדר," אומרת לי ד"ר פרידמן.
"אמרתי לך שאין צורך לבדוק את שון," אני עונה לה בחזרה.
"איזה יצירה מפוארת יצרתם יחד", אומרת ד"ר פרידמן ומסתכלת בהתפעלות על דון שנולד עם שחר.
"את מבינה," אתה אומר לה, "יצירה אהובה כזו יכולה הייתה להיווצר רק בבית שיש בו לב. הרבה שנים לקח לי להבין את זה."
ב.א.
מאמינה באהבה
9.1.2018