הציר הבא ממהר להגיע ולירז חושקת שפתיים למרות שבא לה לצרוח מכאב. היא שוב מתקשרת לגיא.
הפעם הוא עונה לה וצורח: "מה את לא מבינה? אם אני לא עונה סימן שאני עסוק, את לא חושבת?? תפסיקי להטריד אותי."
"תקשיב גיא," היא מתחילה לומר אבל משתתקת. היא כל כך כועסת עליו הרי הוא יודע שהיא לקראת לידה וכל הזמן מתחמק ממנה. היא מנתקת את הטלפון בלי לומר שלום.
"אני יוצאת," היא אומרת בטלפון הפנימי למזכירה. היא לא מזכירה ולו במילה את העובדה שיש לה צירים תכופים.
היא יורדת במעלית, על פניה חיוך. לאיש אין מושג שהיא באמצעו של ציר נוסף. היא יוצאת לרחוב ומרימה ידה לסמן לנהג המונית לעצור.
"לבית החולים," היא אומרת לנהג.
"את לא מתכוננת ללדת לי במונית נכון?" מתבדח איתה הנהג.
"אם תסע מספיק מהר אז לא," היא עונה לו, "אבל מצד שני אל תשתולל."
פחות משעה מאז שהגיעה לבית החולים חובקת לירז את בתה אדווה בידיה.
"לא מילאת את פרטי איש הקשר שלך," אומרת לה האחות.
לירז לא מתלבטת בכלל ונותנת לה את הפרטים של חמותה רעות. "זה המספר של חמותי, היא כמו אמא בשבילי," היא אומרת ומתמצתת את היחסים שלה עם אימו של גיא.
"כמה חבל שגיא דומה לבעלה ולא לה," היא חושבת. למרות מה שהיא מרגישה היא מחליטה להתקשר אליו ולהודיע לו על הלידה. "הרי הוא אבא של אדווה ומגיע לו לדעת."
"כמה מטומטמת את יכולה להיות," כך הוא עונה לה, בלי שלום בלי לחשוב שאולי יש לה משהו דחוף לומר לו. מה שמעניין אותו כעת זו הצעירונת שאיתה הוא מבלה ועסוקה בלענג אותו.
**
הטלפון בבית ארגמן מצלצל. "אפשר לדבר עם רעות?" אומר הקול מעבר לקו.
"מדברת," עונה רעות.
"מדברים מבית החולים, מחלקת יולדות," אומרת האחות, "את חמותה של לירז ארגמן?"
"כן," עונה רעיה, "הכל בסדר?"
"כדאי שתגיעי לבית החולים. לירז ילדה לפני כמה שעות והמצב שלה לא טוב," עונה לה האחות.
רעות ממהרת להגיע לבית החולים. בדרכה היא מתקשרת לגיא אבל הוא מסנן את השיחות למרות שהיא מתקשרת אליו ללא הפסק. רק אחרי מספר רב של צלצולים מגיעה ההודעה ממנו: "עסוק".
"בטח עסוק," מסננת רעות לעצמה בשעה שהיא יוצאת מהרכב, "בדיוק כמו אבא שלך."
ימים רבים היא יושבת ליד מיטתה של לירז. היא מדברת איתה, מלטפת אותה ומבטיחה לה שהכל יהיה בסדר.
בין לבין היא מטפלת באדווה הקטנטונת. כמה היא שמחה שהיא דומה ללירז ולא לגיא. בסתר ליבה היא מקווה שגם קיבלה את אופייה.
הצוות הרפואי נדהם לראות את מסירותה של רעות לכלתה, ונמנע לדבר על בעלה של לירז שלא טרח להגיע אפילו פעם אחת.
מידי יום חוזרת רעות לביתה לסעוד את ארוחת הערב, מתקלחת ושבה לבלות את הלילה ליד מיטתה של לירז. היום מצפה לה הפתעה. כאשר היא נכנסת לחדר פוקחת לירז את עיניה.
"מה שלום אדווה הקטנה?" שואלת לירז בקול חלש.
"היא מהממת כמוך," עונה לה בחום רעות ומוסיפה, "אני שמחה לראות שהתעוררת."
לירז מנסה לחייך אליה, אך זה עולה לה במאמץ רב.
"את רוצה משהו ילדה?" היא שואלת.
"אני רוצה גט," עונה לירז ועוצמת שוב את עיניה.
רעות נאנחת. היא מבינה שלירז לא חושבת לרגע שגיא בא לבקרה, היא פשוט יודעת שזה לא קרה.
***
חצי שנה עברה מאז.
"הדירה מהממת," אומרת לירז לרעות, "שיפצת אותה לגמרי, אי אפשר להכירה."
"שנים אחרי שאמא שלי נפטרה היא הייתה מושכרת. רציתי שתהיה לך התחלה חדשה. בסך הכל הרהוט כולו שלך, זה רק הקירות שנצבעו מחדש."
"כן, ורק המטבח ששופץ והארונות בחדרים. וכן, גם חדרי האמבטיה," צוחקת לירז.
היא עוברת בין החדרים ומרגישה כל כך מאושרת. "הוא יודע שאני כאן?" שואלת לבסוף לירז.
"אין לו מושג, ואיני מתכוונת לספר לו. רק אמרתי שהדירה כבר לא בידינו. לא אמרתי לו שרכשת אותה."
"בתנאים מועדפים," אומרת רעות וצוחקת.
לירז ניגשת לסדר את הבגדים בארון של אדווה, ורעות ניגשת להיפרד ממנה.
צלצול נשמע בדלת ורעות ניגשת לענות. "רז, מה אתה עושה פה? לא ידעתי שאתה מכיר את לירז."
"את אמא שלה?" שואל רז בפליאה, "חשבתי שיש לך רק בנים."
"לירז היא כלתי" עונה רעות, "היא הייתה נשואה לבן שלי."
"האמת שלא ידעתי שכך קוראים לה," עונה רז, "אבל באתי לבקש סליחה. חשבתי לפצות אותה עם ארוחה מהתאילנדית."
"אני רואה שאתה עדיין רוכב על אופנוע," אומרת רעות ומצביעה על הקסדה שבידו. "לפי מה שאמך מספרת אתה עורך דין מאד מצליח. למה אתה לא קונה רכב?"
"כן, האופנוע הזה הוא שסיבך אותי עם לירז. היא כעסה על הרעש שאני עושה. אמרה שאני מפריע לשכנים," אומר רז, "האמת שחוץ משנינו כולם בבנין הזה קשישים."
"לירז, אני רוצה שתכירי בן של חברה טובה שלי רעיה. קוראים לו רז," קוראת רעות ללירז.
"עולם קטן," אומר רז כשלירז יוצאת מהחדר, "הבאתי לך מנחת פיוס."
"את יודעת איזה רעש עושה ההרלי דוידסון שלו?" רוטנת לירז.
"את מרשימה אותי," עונה רז לשמע הפגנת הידע של לירז.
"לא אמרת שהוא לא יפה," עונה לו לירז, "רק אמרתי שעשית המון רעש בשעה שניסיתי להשכיב את אדווה לישון."
"אני חייבת לזוז," אומרת רעות, "רז תמסור ד"ש לאמא."
'לא ידעתי מה את אוהבת אז הבאתי שתי מנות, תבחרי לך. את השניה אני אוכל," אומר רז.
"ממש לא אכפת לי אני גוועת," עונה לירז, עדיין מסרבת להסביר אליו פניה.
הם יושבים לאכול יחד, אבל מעבירים את הארוחה בשתיקה.
"אני באמת מצטער, לא ידעתי שיש לנו דיירת קטנטנה בבנין. אני מבטיח לך שאשתדל לא להפריע לה," הוא אומר לה לפני שהוא יוצא.
"האמת שהייתי קצת קיצונית בתגובה שלי," מודה לירז, "הייתי מותשת ואדווה לא נרדמה. אני מתנצלת. תודה על הארוחה היא הייתה מאד טעימה, ובעיקר הייתה בזמן.
*****
רז
אני אוהב את ההרלי דוידסון 1200 שלי מאד ועד היום לא הייתי מוכן בכלל לשמוע על לרדת ממנו. מגיל שש עשרה אני רוכב, וחרשתי אתו את כל הארץ לאורכה ולרוחבה.
למשרד עורכי הדין בו אני שותף באים לקוחות מכל הארץ, מה שמאלץ אותי לנסוע הרבה פעמים לבתי משפט מחוץ לתל אביב. בימים אלה אני יוצא מוקדם ונהנה מהאפשרות לקרוע את הכביש. אין ספק שהאופנוע שלי נהנה גם הוא מהנסיעות האלה והמנוע שלו נוהם בהנאה מרובה.
עם זאת יש לי חוק. לעולם איני מסכן את עצמי על הכביש, ולכן בימים של מזג אויר חורפי אני נשאר לישון בעיר הרחוקה ממקום מגוריי. זה בדיוק המקרה היום. בדרך כלל לא הייתי חושב על כך בכלל, אלא שיש לי בעיה והיא שאין לי את הטלפון שלה. מעולם לא הייתי צריך אותו, הרי אנחנו גרים באותו בנין, והדירה של לירז היא התחנה הראשונה שלי בשעה שאני חוזר מהעבודה.
בימים הראשונים הבאתי לה אוכל מכל מיני מסעדות באזור, ורצה הגורל שדווקא ביום שלא הספקתי לקנות, לירז בישלה. מי שלא טעם את האוכל שלה הפסיד, היא מפתיעה אותי כל יום מחדש.
ועכשיו אני תקוע בחיפה עם גשם שוטף ואין לי אפשרות להודיע לה.
פתאום אני מבין איזה חלק גדול היא מהווה בחיי. אני מבין שאני פשוט מאוהב בה.
הבעיה הכי גדולה שלי שכל השכנים שלנו קשישים והולכים לישון מוקדם ואני שובר את הראש ממי לבקש להודיע לה. לבסוף אני מחליט להתקשר ליותם. "בבקשה תיגש לדירה מספר אחת בבנין שלי. קוראים לה לירז. תאמר לה שאני תקוע בחיפה ואחזור רק לאחר שהגשם יפסיק."
"אני מצטער," עונה לי יותם, "אני קודח מחום ובחוץ מבול, הרחובות ריקים מאדם."
"מצטער לשמוע. תהיה בריא" אני אומר וסוגר.
אני מרגיש שאני משתגע. אני מחליט להשאיר את האופנוע בחניון ומזמין מונית לתחנת הרכבת. כאשר אני מגיע לתל אביב, אני שוב מזמין מונית הביתה. כאשר אני מגיע לבנין אני ממהר לצאת מהמונית, רץ בגשם השוטף לתוך הבנין ומקיש על דלת מספר אחת.
"עוד רגע," נשמע קולה המנומנם של לירז. היא מסתכלת עלי מופתעת, "אתה משוגע מי רוכב על אופנוע בגשם.?"
"תני לי את הטלפון שלך," אני אומר בקול חסר נשימה.
"הכל בסדר?" היא שואלת בבהלה ומגישה לי את הטלפון שלה.
אני מקיש אתה המספר שלי מחכה שני צלצולים והנייד שלי מצלצל. "זהו," אני אומר לה, "לו רק היה לי את המספר שלך קודם, לא הייתי נוסע בגשם."
"למה לא ביקשת?" היא שואלת אותי.
"את הפכת כבר חלק ממני. כל יום מהעבודה אני מגיע אליך," אני עונה לה, "כך שלא הייתי זקוק לו. חשבתי שאני משתגע לא ידעתי איך להודיע לך שאני תקוע בגלל הגשם."
היא שותקת ומסתכלת עלי. אני לא יודע מה עובר לה בראש ומבין שאולי הלחצתי אותה בתגובה שלי. "אני אוהב אותך," אני אומר לה, וממש לא איכפת לי שאני אומר את זה ראשון.
*****
לירז
עוד באותו לילה חזר רז לחיפה. מעבר לעובדה שהאופנוע שלו נשאר שם, גם היה לו המשך דיון בבוקר שלמחרת. אני עדיין שיכורה מהמילים שלו שנאמרו בצורה הכי טבעית בעולם, אך יותר מזה מהעובדה שנסע מחיפה לתל אביב וחזרה רק כדי לומר לי שהוא נשאר בלילה בחיפה.
עברו מאז חודשיים.
הפעמון בדלת מצלצל ואני רואה אשה יפה בגיל של חמותי. "אני רעיה," היא מציגה את עצמה ומחבקת אותי. "רז לא הגזים, את באמת מאד יפה," היא אומרת לי.
רז נכנס אחריה ונותן לי נשיקה. "הבאתי את אמא שלי שתשמור על אדווה. אני רוצה להראות לך משהו."
"אני הולכת להשכיב את אדווה לישון. אתה מוזמן לבוא לומר לה לילה טוב" אני אומרת לו, "יש לי בשורה משמחת לספר לך."
"אני מקשיב," אומר רז. ניכר עליו שהוא סקרן.
"יש לנו שכנים חדשים עם תינוקת," אני אומרת לו בשמחה, "עוד לא פגשתי אותם ואינני יודעת באיזה קומה הם גרים."
"באמת?" הוא שואל אותי, "אז מאיפה את יודעת."
"משאית של רהיטי חלומות חנתה פה הבוקר ופרקה רהיטים בגוונים של שמנת וורוד. ראיתי בשעה שתליתי כביסה. שלא תחשוב שאני שכנה רכלנית," אני אומרת לו.
"יודעת מה?" אומר לי רז וזיק של שובבות ניצת בעיניו, "בואי נלך לומר שלום לשכנים וכך נדע." הוא מכבה את האור בחדרה של אדווה ומוביל אותי החוצה.
הבנין שלנו הוא בנין ישן בן ששה דיירים. אני גרה בקומת הקרקע ולכן אנחנו מתחילים לעלות. פתאום אני קולטת שאיני יודעת בעצם איפה הדירה של רז. כל ארבעת המשפחות של שכנינו הקשישים מקבלים את פנינו בשמחה, ומודים לנו על ההתעניינות בשלומם. כעת אנחנו בקומה העליונה מול הדלת האחרונה. "משפחת פלד."
"אמנם לא עמדתי ועקבתי אחרי המשאית של רהיטי חלומות, אבל אני בטוחה במה שראיתי. אני מכירה היטב את הסמל שלהם. החלום שלי היה לקנות לאדווה חדר מהם רק שלא היה לי תקציב לזה."
"אני מאמין לך," אומר רז, "רוצה לראות את הדירה?"
******
רז
"יש לך דירה מהממת," היא אומרת לי ואני מרגיש את הכנות בדבריה.
אני מחייך מרוצה, ויותר מזה אני נרגש. הרי אין לה מושג.
היא עוברת דרך המשרד, אחריו עוד שני חדרי שינה. וכשהיא נכנסת לשלישי היא כבר מבינה.
"אמרתי לך," אני אומר לה, "שאני מאמין שראית שהביאו לכאן את הרהיטים. את אוהבת את החדר של אדווה?"
"אני לא יודעת מה לומר. אני רק מתחילה להתרגל אליך בחיי ולא ציפיתי שכל כך מהר זה יקרה. שלא תבין לא נכון אני מאוהבת בך בטרוף."
"את המשאית שהביא את חדר השינה לא ראית?" אני שואל בצחוק.
"נו באמת רז, אמרתי לך שתליתי כביסה, אני לא כזו מציצנית," היא עונה לי ברצינות.
"אני מודה שהיו כאן לא מעט בחורות. אף אחת מהן לא אהבתי, ובכל זאת לא רציתי להכניס אותך לדירה שלי לחדר שישנו אחרות."
"אתה באמת אוהב אותי," היא עונה לי.
"יש עוד משהו שאני רוצה להראות לך," אני אומר ומתעלם מדבריה. לפעמים מעשים מדברים הרבה יותר ממילים.
אני מוביל אותה לחניה ומראה לה את הג'יפ החדש שקניתי. בתוכו כבר מורכב הכסא לאדווה.
היא עומדת המומה ולבסוף שואלת: "וההרלי?"
"שמישהו אחר יהנה ממנו. מישהו שאין לו אשה וילדים,"אני אומר לה, "אולי עכשיו תביני כמה אני באמת אוהב אותך. אני חושב שאת עצמי הוכחתי לך ושאני ראוי סוף סוף גם לישון איתך, כי עוד לילה בנפרד ממך הוא בלתי נסבל עבורי."
ב.א.
מאמינה באהבה
19.3.2018