אהבת חיי

צלצול עקשני מחריד את השקט בבית. אליה מקיצה משנתה מבולבלת, לא בטוחה מהיכן נשמע הצלצול.

"למה שמתי שעון מעורר לשעה כל כך מוקדמת?" היא ממלמלת. היא מביטה מבעד לחלון. חושך מוחלט בחוץ, לילה ללא כוכבים. שוב נשמע הצלצול. עכשיו היא קולטת שזהו צלצול הפעמון בכניסה. הלילה חם במיוחד והיא ישנה ערומה. היא מגששת על הכרית לידה ומוצאת את כותונת הלילה שלה.

היא יורדת למטה ומסתכלת על המסך ליד הדלת שמשדר את הנעשה בחוץ. שלושה שוטרים עומדים מחוץ לביתה. "מה זה יכול להיות?" היא חושבת לעצמה ואומרת בקול: "כבר פותחת."

"מצטער על השעה המאוחרת," אומר לה השוטר הגבוה בין השלושה, "את אליה גבעון?"

"כן. אני יכולה לדעת מה קורה?" היא עונה.

"אנחנו יכולים להיכנס?" הוא שואל ומגיש לה את תעודת השוטר שלו. רק אז היא מבחינה שיש בזרועות אחד מהם תינוק עטוף בשמיכה.

"את מכירה את התינוקת הזו?" הוא שואל אותה.

"זו קירה, הבת של הגרוש שלי. מה קורה פה?" היא שואלת.

"למי שאת קוראת הגרוש שלך?" שואל השוטר, "אדם גבעון?"

"כן," היא עונה.

"אני מצטער לבשר לך שהוא נהרג בתאונה לא רחוק מכאן בצומת הגדולה," הוא אומר לה ומושיט יד מנחמת.

"זה נורא," היא אומרת לו, "אבל אתה צריך לדבר עם אשתו."

"ומיהי אשתו את יודעת?" שואל השוטר השני. הוא אינו בטוח האם זה בגלל שהעירו אותה כך באמצע הלילה, או בגלל שהיא שרויה בהלם, היא עונה כך.

"רוזה," היא עונה.

"רוזה מלדובסקה?" שואל השוטר השני.

"בדיוק," היא עונה, "והיא גם אמה של קירה."

"לצערנו היא נהרגה אתו," עונה השוטר.

"אם כך עליכם להודיע להוריה של רוזה ולהוריו של אדם. שיחליטו ביניהם מי יקח אליו את קירה," אומרת אליה.

"קיבלנו הוראה להשאיר אותה אצלך. מהרישומים שלנו עולה שאת אשתו של אדם," אומר השוטר, "הילדה מכירה אותך?"

"כן," עונה אליה ואוספת את הקטנה לידיה. קירה פוקחת עיניה ומתרפקת עליה.

"תראה איך התינוקת מגיבה אליה, אני לא מבין מה קורה פה," לוחש אחד השוטרים לחברו.
הדיבורים בבית מעירים את הבנים והם יורדים למטה.

"היי קירה," הם קוראים אליה וקירה מושיטה אליהם ידיים בשמחה.

"אני צריכה לספר לכם משהו," אומרת אליה ומובילה את הילדים לסלון.

בן ודניאל לומדים שניהם בקולג'. הם מבינים היטב את הבשורה הקשה שנחתה עליהם, עם זאת התגובה הראשונה של שניהם היא: "מה יהיה עם קירה?"

בישראל כבר שעת בוקר. אליה מרימה טלפון להוריו של אדם בקיבוץ.

"שלום רחל. מדברת אליה," היא אומרת.

"מה את רוצה, את בטוח שמחה שאדם נהרג" עונה לה אמו של אדם בארס.

"למה את אומרת את זה רחל?" עונה לה אליה, "הרי אדם הוא זה שעזב אותי."

"ולמה עזב אותך שאלת פעם את עצמך?" עונה לה רחל.

אליה לא משיבה לה. אין טעם לפתוח את מה שקרה. "הבת של אדם אצלי והורי אשתו לא רוצים לגדל אותה," אומרת אליה.

"מה בדיוק את רוצה ממני. את לא מצפה שאני אגדל אותה?" עונה רחל ומוסיפה
"ואליה, אני בטוחה שברור לך שאינך רצויה בלוויה. גם לא הבנים שלך."

"כרצונך רחל. הרי אדם כבר לא בעלי. אני משתתפת בצערכם," אומרת אליה.

"בטח," עונה לה רחל בלעג.

*

שבוע ימים יושבת אליה בביתה לחוף האוקיינוס עם שלושת הילדים. זרם גדול של אנשים בא לנחם אותם. איש לא מזכיר במילה אחת את העובדה שאדם בגד בה, עזב אותה והביא לעולם ילדה מאשה אחרת. אם בכל זאת מישהו מנסה להעלות את הנושא, משתיקה אותו אליה.

"הניחו לו, הוא כבר איננו ואינו יכול לענות. תנו לו לנוח על משכבו בשלום."

בלילה האחרון לפני שמסתיים האבל מגיע לביתה גבר שאיננה מכירה. "משתתף בצערך," הוא אומר לה ומושיט לה כרטיס ביקור.  גיא שילה, עו"ד. "אני עורך הדין של בעלך," הוא אומר לה.

היא מוליכה אותו לסלון ומציגה בפניו את הילדים. היא אינה מתקנת אותו שאינה אלמנתו של אדם. בתור עורך דינו של אדם הוא בוודאי יודע את זה. היא מגישה לו קפה ומשאירה אותו לדבר עם הילדים. בזווית העין היא רואה שהוא מסתכל עליה, אבל מתעלמת.

כעבור שעה ארוכה בה הוא מדבר עם הילדים ואפילו משחק עם קירה הקטנה, הוא קם וניגש להיפרד ממנה.

"אני מבין המשפחה דרשה שלא תהיי נוכחת בלוויה, ואני מניח שלא תעלי איתם מחר לקבר," הוא אומר.

"אתה מבין נכון. עלינו, שלושת הילדים ואני, לקברו אחרי שהסתיימה הלוויה. כך נעשה גם מחר," היא עונה לו.

"המשפחה עולה לקברו בשעה 11:00 ואחר כך הם באים למשרדי להקראת הצוואה," הוא אומר לה.

"אם כך נעלה אחר כך על קברו," היא עונה.

"את מתבקשת להגיע להקראת הצוואה," אומר לה גיא.

"אתה יודע שאני לא אשתו, מדוע להכביד על המשפחה בנוכחותי? הרי ברור לך שהם מתעבים אותי," עונה לו אליה.

"זו הייתה בקשתו המפורשת של אדם," עונה גיא.

אליה נאנחת. "לא מבינה. למה הוא עושה לי את זה?" היא אומרת.

"אולי תביני יותר מחר," הוא עונה לה.

למחרת בבוקר עולה בשעה מוקדמת אליה עם הילדים על קברו של אדם. היא מניחה על קברו זר פרחים טרי קשור בסרט שחור שעליו כתוב "לאבא באהבה מילדיך בן, דניאל, וקירה."

כאשר עולה המשפחה מאוחר יותר לקברו של אדם רואה רחל את הפרחים על קבר בנה. היא מתכופפת בחמת זעם ומרימה את הפרחים. שמואל בעלה אוחז בידה וגורם לה להניח אותם חזרה. "הילדים אינם אשמים במותו של אדם," הוא אומר, "גם לא אליה. אני לא יודע מדוע פיתחת אליה כזו שנאה. כיוון שאדם איננו ותמו זכויותיו וחובותיו בעולם הזה, הניחי לעניין. את יודעת יפה מאד מי אשם בפרוק הנישואין שלו."

*

הוריו של אדם מקדימים להגיע למשרד עורך הדין. רחל יושבת חסרת סבלנות ליד השולחן בחדר הישיבות. גם הוריה של רוזה נכנסים. "מה הם עושים פה, מה להם ולצוואה של אדם?" היא לוחשת לבעלה. היא אומרת להם שלום קר, ואף מילה של השתתפות בצער על כך שבתם נהרגה אף היא.

גיא נכנס לחדר הישיבות, מציג את עצמו בפני המשפחות האבלות ומציץ על שעונו. "הפגישה שלנו אמורה להתחיל רק עוד עשרים דקות," הוא אומר.

"מדוע עלינו לחכות, הרי כולם פה?" אומרת רחל, "למרות שאיני מבינה מה עושים ההורים שלה פה."

"מי שכאן הוזמן לפני הוראה של אדם. אנחנו ממתינים לאליה," עונה גיא.

"בשום פנים ואופן אני לא יושבת עם האשה הזו כאן. אין לה שום חלק בעניין," מתפרצת רחל.

"להזכירך, אליה היא אמם של בניו של אדם, רק מכורח זה היא אמורה להיות פה. אולם לפי הוראתו המפורשת היא נדרשת להיות במעמד פתיחת הצוואה," עונה גיא.

כשהוא מסיים את דבריו נשמעים צעדיה של אליה במסדרון.

"שלום אליה," אומר גיא, "אנחנו ממתינים לך. המשפחות הקדימו, למקרה שתהית."
אליה נכנסת בשתיקה וגיא מורה לה לשבת לידו מול שתי המשפחות.

"ובכן אקדים ואומר לך אליה, שאדם מעולם לא חתם על הסכם הגירושין. מבחינת החוק את אלמנתו."

"אני מוותרת על התואר וכל מה שבא בעקבותיו," אומרת אליה ומסתירה עד כמה נרעשת היא מהגילוי.

"הוא השאיר לך מכתב. אין לי מושג מה תוכנו. הנה הוא," אומר גיא ומושיט לה מעטפה חתומה.

"לעניין הצוואה," אומר גיא ופותח לעיניהם את הצוואה החתומה ומתחיל להקריא:

אני אדם גבעון, מוריש את כל רכושי לאחר מותי לאשתי אליה גבעון. לילדי, בן, דניאל וקירה, אני מוריש את ביטוח החיים שלי שנועד להבטיח את עתידם. לגברת רוזה מלדובסקה, אני מוריש סך של עשרת אלפים דולר, וזאת כדי שלא תינתן לה האפשרות לערער על צוואה זו. להלן פרוט הרכוש… 

"שמעתי די," אומרת רחל, "בוא שמואל אין לנו מה לחפש כאן."

"יש עוד סעיף אחד שרציתי שתשמעו," מוסיף גיא.

במקרה של פטירתה של הגברת רוזה מלדובסקה לפני, או יחד איתי, אבקש שאליה גבעון תקבל עליה להיות האפוטרופוסית והאחראית הבלעדית על גידולה של קירה.

"תני לי לקרוא מה הוא כתב לך," מורה לה רחל.

"אני לא רואה את שמך מופיע כאן על גבי המעטפה," עונה לה אליה בקור. "אם כתוב בו משהו שעליך לדעת אמסור לך עותק ממנו."

המשפחות ממהרות לצאת. גיא נשאר לבד עם אליה. "אני יכול להזמין אותך לשתות קפה בבית הקפה בטיילת? אני יודע שהמעמד הזה היה לך מאד קשה, כמו הגילוי שאדם למעשה לא התגרש ממך. אמנם לא קראתי את המכתב שכתב לך אדם, אבל יש לי הרגשה שלא תזיק לך חברה בעת קריאתו."

אליה וגיא יורדים ממשרדו המשקיף על הים הגדול. "אני לא יכולה להבין מה קורה פה. מדוע חי עם אשה אחרת, הביא איתה ילדה לעולם, שזה הדבר שהכי פגע בי, ועדיין לא חתם על הסכם הגירושין. הרי ויתרתי לו על הכל."

גיא בוחר להם שולחן ליד החלון הגדול המשקיף אל המים. אמנם שעת צהריים, אבל המסעדה יחסית שקטה.

אליה מתיישבת בשתיקה, מביטה דקה ארוכה במעטפה ולבסוף פותחת אותה וקוראת:

אליה אהבת חיי,

אם את קוראת את המכתב הזה זה אומר שני דברים:

1. את כבר יודעת שלא חתמתי על הסכם הגירושין שלנו. לא יכולתי ולא רציתי. את האשה היחידה שאני אוהב. כאשר באתי וסיפרתי לך על הריונה של רוזה, לא הסכמת להקשיב לי. ההיריון הזה נגנב ממני, ודרשתי שרוזה תפסיק אותו. את האשה היחידה שאני מחשיב לאם ילדיי. בוודאי קראת שאני רוצה שתהיי את זו, שעם כל הקושי שבדבר, תגדלי את קירה.

2. חשוב לי שתדעי שהחתמתי את רוזה על הסכם שאתמוך בה לתקופה של שלוש שנים בלבד. אמרתי לה שבמשך הזמן הזה אני מתכונן לעשות כל שביכולתי להחזירך אליי. דבר שעד כתיבת שורות אלי לא עלה בידי, אבל לא אוותר.

אני מכיר אותך, אהובה, ויודע שאת תקראי את המכתב הזה לפני שתעייני בסעיפי הצוואה שלי.

אני רוצה לשתף אותך שבין היתר תמצאי שרכשתי יאכטה, בדיוק כמו שחלמת שנעשה יחד. קראתי לה "אהבת חיי" והיא ממתינה לך בנמל. כמה רציתי להיות זה שיפליג אתך להפלגת הבכורה. אני מתנחם בעובדה שאת תזכי לממש את חלומך. מבטיח לך שאלווה אותך ברוחי לאורך כל הפלגה.

אני מלא חרטה על כל מה שעשיתי לך, ומבקש ממך סליחה אהבת חיי.

שלך באהבה גדולה,

בעלך, אדם

*

שנה עברה.

אליה מלטפת את האבן השחורה על קברו של אדם. "באתי לספר לך שאנחנו יוצאים להגשים את החלום שלנו. החלטנו לצאת כשהילדים בחופשה מהלימודים. אני יודעת שגם אתה תהיה שם אהוב ליבי."

היא משקה את העץ ואת הפרחים שנטעה ליד קברו, היא מעיפה לעברו מבט אחרון. "נתראה שוב בסתו," היא אומרת לו, יוצאת מבית הקברות, ונכנסת למונית שמחכה לה.

היא מגיעה לנמל ועומדת דקה ארוכה על הרציף וצופה באופק. על הסיפון מחכה לה בפנים חתומות גיא. הוא יודע כמה קשה עליה היציאה לים, והוא מפנה לה מקום להתרגל. הוא מופתע לראות שהיא מתנערת פתאום, ורצה לכיוון המדרגות המובילות אותה לתוך היאכטה.

רגע לפני שהיא עולה היא מנפצת בקבוק שמפניה על דופן היאכטה, "שהים יהיה טוב אלינו, וישמרנו מכל צרה," היא קוראת בקול וממשיכה בריצה לסיפון. היא עוטפת את גיא המופתע בזרועותיה והוא אוסף אותה לחיבוק.

"איזו קבלת פנים נפלאה ארגן לנו הים היום. אני בטוחה שלאדם יש יד בזה. בוא נצא לדרך. השמש כבר עושה דרכה לרום השמים, נראה היכן נהיה כשנצפה בשקיעה," היא אומרת.

אליה יושבת על המעקה של חרטום הספינה, ושואפת לתוכה את ריח המים. היא עוצמת עיניה ומקשיבה לרחש הגלים, בשעה שהיאכטה עושה את דרכה מחוץ לנמל.

היא מפזרת מילות אהבה במים לאדם, ומרגישה אותו מחייך אליה מתוך הגלים.

רק אז היא קמה והולכת לילדיה. "מה תרצו לאכול?" היא שואלת.

"את באמת חושבת שניתן לך לבשל כאן?" שואל בן, "אבא דאג מראש להכל, ההפלגה הזו היא מתנה ממנו אליך. את מוזמנת לשבת על הסיפון וליהנות מהים שאת כל כך אוהבת. אני בטוח שהוא מסתכל עלינו עכשיו מלמעלה ומחייך."

"אני לא בטוחה," עונה אליה, "אני דווקא מרגישה אותו בין גלי הים."

ב.א.
מאמינה באהבה

19.2.2020