חודש: מאי 2018

  "נלי סמואל את בסדר? יש משהו שאת לא מספרת לי?" שואלת בדאגה סוזן. "הכל מעולה," עונה לה נלי בחיוך. "משהו פה לא בסדר. אני חושבת שאת מתחזה," עונה לה סוזן.  נלי מסתכלת עליה בתמיהה. "שאת תקני רק שמלה אחת? ומה עם עוד כמה חולצות לבנות וכמה שחורות, כי כאלה אין לך?" "ראשית קניתי שלוש…

הכתם על צווארון החולצה לא השאיר הרבה מקום לדמיון. האשה שהיה איתה משתמשת בבושם שלא לטעמי, אבל זה לא העניין. השפתון שמרחה על שפתיה אמש היה סגול. אני לא רוצה לחשוב היכן עוד היו שפתיה על גופו של בעלי. אז זהו, שהוא לא בדיוק בעלי. מעולם לא נישאנו. זה פשוט לא יצא. השנים עברו, ולשנינו…

          "אני לא מאמין איזה כבישים מחורבנים יש פה," אני רוטן וחושב על צמיגי הטויו החדשים שלי. "אתם מאמינים שעברנו שבע תאונות שרשרת בפחות מחמישים מייל?" אני שואל את טימותי ואנדי. אני מעיף מבט על השעון ורואה שאנחנו באחור מטורף. "נראה לי שנצטרך לחפש מקום לישון בו הלילה," אני אומר ומנסה…

אני מביט מסביבי. כל המעמד הזה הזוי בעיני. ככל שעבדתי קשה יותר מירל ביקשה יותר. אני תוהה לעצמי להיכן נעלמה הנערה המתוקה והצנועה שנשאתי לאשה. לא הייתי מעלה בדעתי שהיא תגדל להיות כזו מפלצת. היא נכנסת לאולם בית המשפט, נעולה בנעלי סטילטו מנומרים, עם חצאית שלא הייתה מביישת נערת ליווי וטון של שרשראות זהב וטבעות.…

היה לי ברור שהוא לא יחכה רגע. ואולי הכל התחיל עוד לפני. ואולי אני האחרונה שיודעת וזה נמשך כבר ימים, שבועות. הכל יתכן. אבל לראות אותו כאן בפאב "שלנו" יושב ומלטף את ידיה של אישה אחרת, אישה שלי היא זרה, מוציא אותי מדעתי. הגבר הזה שנתתי לו את כולי, אולי נתתי יותר מידי, המשיך הלאה…

אני מקבלת את פניו בחיוך, את הקצין שהלך לאיבוד שם בהודו. הוא מדבר אלי בשברי מילים, קטעי חלומות, והרבה רסיסי לב. אני מושיטה לו יד מנחמת, מלטפת אותו בעיניי, מחבקת אותו במילותיי. נותנת לו לדעת שאני האי שלו בתוך אי שפיותו. כאשר מראה השעון שעברה שעה הוא נאנח. "כבר עברה שעה? אפשר קצת יותר?" "אני…

אני יושבת בבית החולים בשעת לילה מאוחרת. כל האורות כבויים, רק ליד תחנת האחיות דולק אור קטן. שעות רבות ישבתי לידה, והיא לא נתנה לי לזוז ממנה. כמו ילדה קטנה לא הפסיקה לבקש ממני דברים. לרגע אחד לא עלה במחשבתה שאני אחרי שעות רבות של טיסה, לאחר עיכוב של שבע שעות בשדה, שזה אומר שיצאתי…

הוא יושב במשרדו בסיום יום עבודה, פותח את הרשת החברתית, בודק אם היא כאן. הוא מרופף מעט את קשר עניבתו המוקפד, פותח את הכפתורים של הז'קט שלו, ומסיר אותו. הוא מניח אותו על גב כיסא המנהלים שלו. הוא פותח את הכפתור בשרוול חולצתו ומתחיל לקפל אותו מספר קפלים, עד קרוב למרפקו. הוא חוזר על אותה…

יום שישי. מריחים את סוף השבוע מכל פינה. דווקא בשישי הזה היא מורחת את הזמן. יודעת שהיום אין לה תרוץ למה אינה יכולה להיפגש אתו. כל התירוצים כבר נגמרו לה. הרי למחרת לא עובדים ואין פרויקטים שצריך להשלים. "אולי אומר לו שהיה כזה עומס שלקחתי עבודה הביתה?" עוברת בה המחשבה והיא מזדעזעת. "ממתי אני צריכה…

אחרית דבר היא יושבת במשרדה בקומה הארבעים ומביטה מבעד לחלון הגדול על עלי השלכת האדומים. שלווה גדולה אופפת אותה. אם בימים רחוקים הייתה מתמלאת עצבות למראה השמים האפורים, היא כבר לא שם. היא מלטפת את בטנה התופחת. "כשיבוא האביב," היא לוחשת לה, "ילבלבו שוב העצים בתצוגה מרהיבה ויקשטו את העולם לכבוד בואך, ילדה קטנה שלי."…