אהוב שלי,

בזמן שישנת נולד לי בן. קראתי לו גור. הייתי חייבת!                                  הייתי צריכה שתהיה לי האפשרות לאמר את שמך אלפי פעמים ביום.               אוהבת  (לב) מתוקונת שלך, גילי                                                                             

***

הוא עמד במטבח לבוש תחתוני בוקסר, חושף את גופו המושלם, והכין לעצמו קפה מהמכונה החדשה שרכשה ‏אימי לאבי ליום הולדתו. הוא בחן ברצינות רבה את כל סוגי הטבליות ולבסוף בחר לעצמו מה שבחר. הייתי ‏בת ארבע עשרה, צעירה ממנו בשלוש שנים, אבל הוא היה בשבילי כמו אחד מאחי ולא יכולתי להתרגש ‏מיופיו המדהים.‏

‏"את יודעת מתוקונת," הוא אמר לי בפנים רציניות, "יש שני סוגים של אנשים בעולם: כאלה שאוהבים לאכול ‏את הקצה של העוגה, זה שמלא בצק, ויש את אלה שתמיד ידלגו עליו ויאכלו את הפרוסה שאחריו."‏

‏"ואתה?" שאלתי אותו.‏

‏"זה ברור מתוקונת, אני אוהב את הקצה." הוא פרס לו פרוסת עוגת והתענג על הקצה השמנמן מלא הבצק.‏

גור גר אצלנו מאז שאחותי הבכורה התחתנה, וחדר אחד בבית התפנה. בדיוק באותו זמן יצאו הוריו לשבתון ‏בארה"ב, וגור חברו הטוב ביותר של עידו אחי מיום שנולדו, ביקש להשאר בארץ. כך מצאתי עצמי בת ‏זקונים עם שלושה אחים בוגרים, אחד מהם מאומץ. הייתי מין טום-בוי שכזו, והייתי רגילה לראות בנים ‏מסתובבים עם תחתונים בלבד בבית. ולכן באותו בוקר שנשארנו בו לבד בבית, לא התרגשתי למראה גופו ‏השזוף והאתלטי של גור. חברותי סירבו להאמין שאינני מתעלפת מנוכחותו של הנער היפיפה הזה, בעל ‏העינים הירקות והשיער השחור החלק שכיסה מעט את עיניו.‏

עידו וגור עשו כל דבר יחד. גם כשהגיע הזמן להתגייס הם התגייסו יחד לאותה יחידה, וכך קרה שבאו ‏לחופשות הביתה יחד פעם בכמה שבועות. היה הסכם בלתי כתוב בינינו שאני אטפל בהם בזמן חופשתם. ‏דאגתי להכין להם אוכל לפי בקשתם, והשתדלתי לפנק אותם כמה שיכולתי. הייתי אופה להם עוגיות, ומכינה ‏חבילות עם חטיפים. גם הכביסה והגהוץ היו עלי. הייתי כל כך מאושרת שהם באים, שהייתי מוכנה לעצור את ‏החיים בשבילם. כשלקח גור ממני את הקופסה עם העוגיות אמר לי : "מתוקונת, יש שני סוגים של נשים ‏בעולם. כאלה שיודעות לאפות, אבל ממש טוב, וכאלה שאין להן מושג איך עושים את זה."‏

לטקס סיום הלימודים שלי שניהם הגיעו. וכאשר עליתי על הבמה לריקוד הסולו שלי, מחיאות הכפיים שלהם ‏בלטו יותר משל אחרים. בסיומו של הערב, לקחו אותי שניהם לחוף הים, הדליקו מדורה, נגנו גיטרה וחגגו ‏איתי עד הזריחה.‏

כאשר מלאו לי שמונה עשרה, נקבע שנלך לבר לחגוג את היותי חוקית. אמנם כבר היה לי רשיון נהיגה, אבל ‏גור אמר לי שהוא יהיה הנהג התורן כדאי שאוכל לשתות כרצוני. הוא הסיע אותי לבר עם חברותי, וסוכם ‏שיבוא לאסוף אותי. התפלאתי לראות שהוא נכנס לבר וישב כל הלילה בשולחן בצד וצפה עלי. ‏בשלב מסוים הוא ניגש אלי ואמר לי "מתוקונת שתית די. בואי אקח אותך הביתה. את חדשה בזה, עוד כוס ‏אחת ותרגישי ממש רע בבוקר, כל השבת תלך לך. איך תחגגי כך את יום הולדתך?" .‏

קמתי אחריו, מנסה לייצב את עמידתי. הוא כרך את ידו סביב מותני ותמך בי בהולכי לעבר המכונית. את ‏הלילה הוא בילה על שטיח ליד מיטתי. כשהתעוררתי סוף סוף, קצת מבולבלת, קצת מסוחררת, הוא קפץ מיד ‏והגיש לי בקבוק עם משקה צהבהב ופקד עלי בשקט: "תשתי." הושטתי ידי לקחת את הבקבוק ממנו, ידי נגעה ‏בידו, והרגשתי שאני בוערת. הרמתי עיני לעיניו היפות וראיתי שיש שם בירוק שלהן משהו שלא ראיתי ‏מעולם. הוא התעשת ראשון, הסיר עיניו ממני ופלט: "אני מבין שעכשיו את יכולה להסתדר לבד," ויצא.‏
עמדתי עוד שעה ארוכה במקום, לוגמת לגימות קטנות מהבקבוק.. לבסוף ניגשתי להתקלח. שלא כתמיד, לא ‏ייבשתי את שערותי, אלא מיהרתי החוצה כדי לשמוע את הרכב הצבאי מתרחק. זה היה בשבת ולא הבנתי לאן ‏הם נוסעים. ‏

‏(09:00) גילי: תודה על הטיפול המסור .‏
‏ (לב)‏
‏(09:01) גור: תמיד לשרותך מתוקונת.‏

הייתי מאוכזבת מהתשובה. כל היום הלכתי מהורהרת. "האם שם לב ללב ששלחתי לו? מה הרגיש שקיבל ‏אותו? האם דמיינתי את המבט היוקד בעיניו?‏

‏(21:02) גור: מקווה שהיה לך יום הולדת שמח , מתוקונת.‏
‏ (לב)‏

‏(21:03) גילי: תודה (על הלב)‏

‏(21:04) גור: יש לי עוד הרבה כאלה בשבילך מתוקונת.‏
‏ (לב, לב, לב)‏

עכשיו זה כבר היה ברור, לא דמיינתי !‏

גם אם לא היה לו זמן, הוא דאג כל יום לשלוח לי מסר קצר. שלושה שבועות נותרו לו לשחרור ואני ‏השתגעתי מרוב דאגה, דווקא עכשיו כשכמעט סיים את שרותו הצבאי. יום רדף יום , ויום השחרור המיוחל ‏הגיע.‏

גור נכנס הבית בסערה, זרק את התיק ומיהר אלי, אסף אותי בזרועותיו ונישק אותי כאילו אין מחר.‏ לרגע לא חשב שכולם מסתכלים עליו. לא אבא ואמא, ולא שני אחי שעמדו המומים, אף אחד לא היה קיים ‏בעולם שלו מלבדי. לבסוף ניתק ממני , הביט בעיני ואמר לי: "מתוקונת." כשהרים את עיניו ראה את המבט ‏של כולם נעוץ בו. עידו ניגש אליו ואמר לו: "באמת גור, אחותי?"‏
"היא גם אחותי, שכחת?" ענה לו גור ברצינות, מה שסחף אחריו צחוק משחרר. ‏

את השרות הצבאי עשיתי קרוב לבית, כך שלא היה לילה שלא בילינו ביחד. באחד מאותם לילות ראיתי שגור ‏מעוות את פניו. "כנראה קיבלתי מכה באימון כדורסל באוניברסיטה," הוא אמר לי. כאשר הכאב בברך לא ‏פסק, דרשתי שילך לרופא. בדיקה גררה בדיקה, ותוך כמה ימים הגיע האשפוז הראשון והבשורה. את סוף ‏השבוע ביליתי בבית החולים, בכסא שליד המיטה בה שכב גור שלי, לאחר שרגלו נקטעה.‏

גור למד ללכת מחדש עם הרגל שהורכבה לו. הלילות שלנו המשיכו להיות סוערים, אבל לאט לאט שככה ‏הסערה. הוא נחלש ונחלש. הבדיקה האחרונה לא הותירה תקוה. הוא נאלץ להתאשפז. ואני התאשפזתי איתו.‏
‏

"יש שני סוגים של נשים בעולם, " אמר לי, "יש אותך, ויש את כל השאר."‏

החברים עשו תורנות, כל יום באה קבוצה קטנה אחרת. "שילכו כבר,אני רוצה להיות רק איתך." הוא לחש לי, לאחר שכבר הבין שלא אעזוב אותו, ולא ישנה מה יאמר לי.‏

‏"אני נחנק," הוא אמר לי בעינים עצובות, "קשה לי לנשום. אני חושב שהגיע הזמן לשחרר."‏

בכיתי וחיבקתי אותו. הוא הורה לי בידו לבוא לשכב לידו, הוא רצה שאשים את ראשי על ליבו. "אבל ‏קשה לך לנשום," אמרתי לו. הוא לא ויתר.‏

‏ הוא לחש לי את מילות השיר הישן של להקת "קווין" שהתנגן אצלו.‏‎ ‎‏"‏‎ Only the good die young”‎

‏"אני אוהב אותך מתוקנת," לחש וליבו נדם.‏

א.ש. ילד יפה שכמוך. תראה איזה סיפור רקמתי בשבילך. ניזכור אותך לעד.‏

‏ ‏