הוא נשא אותה לאשה בדיוק בגיל הנכון. הוא היה יפה תואר, עשיר ומבוגר ממנה רק במעט.הוא בנה לה בית גדול ויפה, ואמר לה שידאג לה לכל. הוא דאג לה למטבח מאובזר לפי מיטב הנוחות, ולסלון מפואר.
חדר השינה היה גדול ומרווח. היתה לה בו אפילו פינה משלה, עם ארון רק שלה, ופינת איפור. היא ביקשה לשנות את מקומו של החדר, אבל הוא לא הסכים. הוא אמר שאין זה חשוב בכלל שיהיו חלונות בחדר של שינה.
הוא בא אליה בלילות, בזמנים קבועים, והתאכזב מעט שלא הצליח לזרוע בה את זרעו.
הוא לקח אותה מידי פעם בערב לארוע התרמה, או מפגש, אבל רוב הזמן היה שקוע בעבודתו.
יום אחד ארעה לה תאונה והוא דאג לה לחדר פרטי.הוא בא כל יום לבקרה כשעה, באותה שעה בדיוק. היא היתה בין עירות לעילפון, ולאט לאט התחזקה. היא ידעה בדיוק מתי תראה אותו, באיזו שעה. היא הלכה והתחזקה וישנה כמו תינוקת.
ויום אחד קרה לה נס, היא כבר היתה יותר עירנית. היא התעוררה עם שחר ושמעה ציוץ ציפורים. היא הרגישה את קרני השמש מלטפות אותה באהבה כמו שלא הרגישה ימים רבים. מזמן לא ראתה את זריחת השמש מחדרה, וגם לא את שקיעתה. היא ירדה יחפה מהמיטה, והתחילה לרקוד בחדרה בבית החולים. היא היתה מאושרת, ורקדה, ורקדה, ורקדה.
סוף סוף הבינה וידעה, מדוע איננה מאושרת, מדוע אינה הרה.
אחרי שנה
בבית קטן, מלא חלונות ואור שמש, היא ישבה על מיטתה, עטופה באהבה על ידי בעלה ובידיה בתה הקטנה.
בר אבידן
מאמינה באהבה
14.5.2017