"את מאד מבלבלת," הם אומרים לי. "מצד אחד את לא מתמסרת בקלות, מצד שני את מאמינה באהבה ממבט ראשון."
"ברור," אני עונה להם, "כי כך בדיוק זה קרה לי, באותו חג סוכות לפני כך וכך סתווים."
כדי להוכיח את צדקת דברי עלי להתחיל מההתחלה.
*ראשית דבר*
"אתה יודע מה?" אני אומרת לבוס שלי ששוב מבקש שאשאר שעות נוספות, "אני אשאר השבוע כמה שתבקש, בתנאי שבסוכות אני לוקחת חופש."
"אני לא יודע מה לענות לך," הוא אומר, "מיכל ודנה ביקשו חופש, הן רוצות לצאת לחופשה עם החבר."
"אז זהו? אם אין לי חבר נגזר עלי להישאר תמיד במקום כולם? זה ממש לא נראה לי," אני עונה לו, "חוץ מזה יש לך מלא עובדים גויים שיכולים לעבוד בחג."
"האמת היא מתוקונת, שאני מעדיף אותך על כולן בלי שום קשר," הוא עונה לי.
"מתוקונת? ומה אחר כך, תקרא לי מאמי? החנופה הזו לא עובדת עלי דייב. אני לא שואלת, אני מודיעה לך שבחג אני לא כאן." אני לא מחכה לתשובתו ויוצאת מהחדר. בטרם נסגרת הדלת אני שומעת אותו אומר: "אבל את באמת מתוקונת."
אני חוזרת לעמדת העבודה שלי, ומיכל מספרת לי שהנייד שלי צלצל כמה פעמים. אני מעיפה מבט לעברו ורואה ארבע שיחות שלא נענו מאבא שלי. הפחד מתגנב לליבי. "מה כבר יכול לקרות שהוא מצלצל אלי בתכיפות כזו?"
"היי אבא," אני אומרת, מנסה לשוות לקולי רוגע ככל שניתן, "מה שלום כולם?"
"אל תשאלי," עונה לי אבי בדרמטיות לא אופיינית. הלב שלי מחסיר פעימה. "אף אחד מהאחים שלך לא בא לפני ערב החג."
"אף אחד?" אני שואלת, "ארבעתם לא יכולים לבוא?"
"לא קטנה שלי, ואני לא יכול להקים את הסוכה לבד," הוא אומר והייאוש ניכר בקולו.
"אני אבוא לעזור לך," אני עונה לו בלי לחשוב כמה זה לא מעשי.
"הזמנתי שני חברי ילדות שלי עם המשפחות שלהם לערב חג," הוא מסביר לי מדוע הוא כל כך לחוץ, "אני רוצה לבנות את הסוכה הגדולה השנה."
"אני בטוחה שיש מישהו בקהילה שיכול לעזור לך. לא למדת עם מישהו בקולג' שמתעסק בבניה?" אני מנסה למצוא פתרון.
"לארי שבר את האגן, ומייקל יצא לפנסיה מוקדמת בגלל שהוא חולה," עונה לי אבי, "כל השאר המשיכו כמוני לאוניברסיטה."
"את מי הזמנת לסוכה אבא?" אני שואלת וחושבת שאולי אם אראה התעניינות , הדבר יסיח את דעתו.
"את הרוזנפלדים והרובינים," הוא עונה לי.
"רגע אבא, רובין זה לא זה שיש לו חברה לנכסים?" אני שואלת.
"ומה זה שייך?" הוא עונה לי.
"אני בטוחה שהוא יוכל להמליץ לך על מישהו שיבוא לעזור לנו," אני אומרת לו, "דבר אתו בינתיים, אני אגיע בשש."
אני מסיימת את יום העבודה ונוסעת ישר לבית הורי בפרברי העיר. אני ניגשת ישר לחצר האחורית ורואה אותה מוארת בפנסים גדולים. אני מחייכת לעצמי כאשר אני רואה שאבי לא לבד.
"עמליה הגעת!" צועק לי אבי ממרום הסולם, "תכירי את אלון הבן של רובין, הוא הציע לעזור."
"היי," אני פולטת לעברו, "אני נכנסת להחליף בגדים." אני עוברת ליד אלון ורואה את המבט הזאבי המרוצה בעיניו. לבטח הוא כבר רואה אותי מתמסרת לו בין השיחים המקיפים את הבריכה שבבית הורי. אין ספק שהוא גבר מדהים ביופיו, אבל מה לעשות שלי יש חולשה לעיניים. הצבע של עיניו כחול כמו הצבע של אבני המוזאיקה בבריכה, אבל מה שהן משדרות זה בדיוק הדבר שהופך את זה לכך שאין לו אפילו סיכוי קלוש אצלי.
אני ממהרת לעלות לחדרי הישן, מוצאת אוברול ג'ינס קצר, וחולצת טריקו לבנה. אני נועלת את נעלי הספורט הלבנות הישנות שלי. אני עוברת דרך המטבח, מסניפה את ריח עוגת התפוחים בקינמון, ופשטידת הדלעת, נושקת לאימא ורוצה לצאת. "הוא מאד מתעניין בך," אומרת לי אימא.
"הוא? מי זה הוא בדיוק?" אני שואלת.
היא מסמנת בראשה לכיוון מקום הקמת הסוכה. אני רואה שהיא רוצה לומר משהו, אבל מתאפקת. "דברי," אני אומרת לה.
"את יודעת מילי," אומרת לי אימא משתמשת בשם החיבה שלי כפי שהיא עושה כל פעם שהיא רוצה לרכך את האווירה, "אני אף פעם לא מתערבת בבחירות שלך בגברים."
"מי ישמע כמה גברים כבר היו לי," אני רוטנת לעברה, "עופר שהיה אולי מהגן ועד אמצע תיכון, והאידיוט ההוא זה שבגד בי, שכמעט שבר את ליבי, אבל לא."
"אני לא אוהבת אותו בכלל. הוא חקר עליך, ועל העבודה שלך, ועל החברה שלך. כסף, כסף, כסף. מילי הוא לא בשבילך," מסכמת אימא את דבריה, ודקה אחרי מתחרטת על דבריה.
אני צוחקת. "נו באמת אימא, נראה לך שאני בעניין שלו? העובדה שהוא גבר יפה לא תסלול לו את הדרך ללב שלי. אל תדאגי אימא, אני עוד אפגוש את האחד ואגרום לך נחת. ועכשיו לפני שההוא יבוא לחפש אותי, כדאי שאמהר לעזור להם."
אלון מנסה את כל הטקטיקות עלי. מהקשוח ועד המתחשב. לו היה לו מושג שמבט אחד בעיניו הספיק לי בשביל לא לתת לו סיכוי. עם זאת כיוון שאנו זקוקים לו בהקמת הסוכה, אני מעלה על שפתי את החיוך הכי מתוק והכי מעריץ שאני יכולה, ומשתדלת כפי יכולתי שמלאכת הקמת הסוכה תהיה נעימה, ואפילו עליזה. אני מפעילה את המערכת והמוסיקה ממלאת את החצר. אני רוקדת לקצב המוסיקה , ואם להיות כנה קצת מתגרית בו.
ערב החג מגיע ואני עסוקה במלאכת הגשת האוכל. הסוכה מתמלאת והגיע זמן לקדש על היין. כולם משתתקים ואבי מתחיל לברך. כוס היין עוברת מיד ליד , וכל אחד מוזג מעט לכוסו ומעביר הלאה.
"אפשר למזוג לך," אומר לי אלון. משהו בקולו שונה.
אני מרימה מבטי אליו בפליאה ולא יכולה להסתיר את תדהמתי. לא רק שצבע עיניו שונה, בהיר יותר כתכלת השמים, אלא שהן מדברות בשפה שונה ממה שנראה לי כמה ימים קודם. אני כל כך מהופנטת למול העיניים המדהימות האלה שלא שמה לב שהוא מדבר אלי שוב.
"עמליה?" אני שומעת אותו שואל.
"מילי," אני עונה, יותר מזה אני לא מסוגלת לומר.
"שתי," הוא אומר ומגיש לי את היין.
כשאצבעותיו מרפרפות על שלי, אני מרגישה שאני לא נושמת. "איך כל זה קרה?" אני שואלת בשקט, ספק לעצמי.
הוא פורץ בצחוק. "אני מבין שהכרת את אלון, אחי התאום. אני מאד אוהב אותו, אבל מאד מבין גם את מה שעובר לך בראש כעת. אגב, אני אוהד. אנחנו ההוכחה לכך שגם תאומים זהים, יכולים להיות מאד שונים."
ככה בדיוק, באותו רגע ממש אני לומדת שיש כזה דבר אהבה ממבט ראשון.
***חצי שנה אחרי***
באותו מקום בו הוקמה הסוכה הגדולה עומדת עכשיו במה קטנה, מכוסה בד סטן לבן, מעוטרת בפרחי אביב עליזים.
אוהד מרים את ההינומה מעל פני . "שתי," הוא אומר ומגיש לי את היין. הוא נועץ מבטו בשפתי בשעה שאני לוגמת מהיין ועיניו מגלות לי כמה היה רוצה להתחלף כעת עם כוס היין.
הוא לוקח את טבעת הנישואין בידו האחת, ובשנייה אוחז בידי. הוא חוזר בקול רם וצלול אחרי הבטחתו לי. כשאצבעותיו מרפרפות על שלי, אני מרגישה שאני לא נושמת.
"איך כל זה קרה שאני מאמינה באהבה ממבט ראשון אתם שואלים? בדיוק כך זה קרה."
*******שנתיים אחרי ערב סוכות******
אוהד מביט בי באהבה גדולה. "דיברתי עם אביך. הכול בסדר אהובה," הוא אומר לי, "האחים שלך הקימו סוכה לתפארת, ועשו אותו מאד מאושר. אם נצא כעת נספיק להגיע לסעודה."
אני נכנסת להחליף בגדים ואנחנו נוסעים לבית הורי. שקט משתרר במכונית, ואני מנצלת את הזמן לתפוס תנומה. אני מרגישה את ידו של אוהד מלטפת את פני, משחקת בשערי. הוא אוחז בידי, מקרבה לפיו ונושק לי בחום. כבר שנתיים אנחנו יחד ועדיין אני נרעדת מכל מגע שלו.
אנחנו מגיעים לבית הורי. אוהד מביט בי ונושק נשיקה ארוכה לשפתיי. "את מוכנה אהובה?"
אנחנו נכנסים לסוכה הגדולה. כולם מפנים מבטם אלינו. ידו האחת של אוהד אוחזת בידי ובשנייה הוא אוחז בידית העגלה שבה ישנים בשלווה שני הבנים התאומים שלנו.
"הלילה, ליל ראשון של סוכות, הוא היום בו נפגשנו לראשונה," הוא אומר, "שנתיים עברו מאז ואני גאה להציג בפניכם את האושפיזין שלכם שבאו לחגוג לראשונה בחיים את חג הסוכות, ילדי האהבה ממבט ראשון שלנו."
ועתה בידכם הבחירה מה מתוך הסיפור הזה אמיתי. שמא כולו, חלקו, או אף לא דבר ממנו.
ב.א.
מאמינה באהבה (ממבט ראשון)
2.10.2017