פברואר 11 2018
"דרלינג," אומר סטיב לויויאן, "עוד שבועיים אנחנו מתחתנים. מדוע שלא תיקחי חופש כבר היום. תנוחי, תתפנקי לך. אולי תלכי לקנות לך כמה בגדי ים לירח הדבש?"
"עדיין לא סיימתי את המחקר לפרויקט החדש," היא עונה לו.
"בקשר לזה," אומר לה סטיב, "אל תטרידי את הראש היפה שלך. ביקשתי מבקי שתטפל בתיק שלך. את עומדת להיות אשתו של סטיב רוג'רס, הבעלים של תעשיות רוג'רס. אין לי שום כוונה שתמשיכי לעבוד."
"אבל אני אוהבת לעבוד אתך," היא מתרעמת.
"אני את ההחלטה שלי כבר קיבלתי. אני מבטיח לה שיהיה לך כל מה שתרצי בשפע," הוא אומר לה ומחבק אותה, "אני מתרגש ומאושר להיות נשוי לך."
דיווח על החתונה רבת המשתתפים מופיעה בכל אמצעי התקשורת. תמונות של ויויאן מחובקת בזרועותיו של סטיב בשעה שהוא מביט בה באהבה מרוחות על פני העמודים הראשונים.
גם תמונותיהם חובקים את בנם הבכור ליאו, מופיעות בכל כותרת ראשית אפשרית.
צלמי הפפרצ'י נמצאים בכל אירוע בו משתתפים השניים, והם מוכתרים מידי שנה כאחד הזוגות הנוצצים בעיר.
טעמה המשובח של ויויאן הבא לביטוי בבחירת הבגדים שהיא רוכשת מהווה מודל לחיקוי. גם התכשיטים שמועצבים עבורה על פי העיצוב היחודי שלה, זוכים לחיקויים רבים.
"אני רוצה עוד ילד," אומרת ערב אחד ויויאן לסטיב.
"את עוד צעירה, תהני מהעובדה שיש לך עדיין ילד אחד. את הרי יודעת לכמה תשומת לב הוא זקוק, וגם אני," הוא אומר לה ומחבק אותה.
ויויאן שותקת. הרי אמר לה שהוא רוצה ארבעה ילדים ומהר כדי שיגדלו ביחד. היא מתרפקת עליו ולא נותנת לו להרגיש את הסערה שמתחוללת בתוכה.
*חמש שנים עברו מאז*
ויויאן עומדת המומה מול ערימת שקיות האשפה השחורות בה ארוזים בגדיה ובגדיו ליאו בן השבע.
"מצטערת סניורה," אומרת לה דולי סוכנת משק הבית של בעלה, "הוא הורה לי לא לתת לך להכנס יותר לבית. אין לך מה לנסות. כל המנעולים הוחלפו."
"מה אני אמורה לעשות עכשיו?" שואלת ויויאן ספק אותה ספק את עצמה.
"מאמי אני רוצה כבר ללכת לשחק," אומר ליאו הקטן.
"אבא שלך לא אוהב אותי יותר," עונה לו ויויאן.
"למה מאמי?" הוא עונה, "כשלקחת אותי בבוקר לבית הספר הוא אמר לך איי לאב יו ונתן לך נשיקה על הפה."
"אני לא יודעת בעצמי, אוצר שלי," עונה ויויאן ותולה מבט שואל בדולי.
"את יודעת שאני עובדת עבור בעלך, ואני צריכה להיות נאמנה לו," אומרת דולי, "אבל האמת היא שאני בעצמי לא מבינה למה. את יודעת כמה אני אוהבת אותך."
דולי מחבקת את ויויאן וכתפיה רועדות מבכי. "אני פשוט לא מבינה…פשוט לא מבינה.."
ויויאן מודה על כך שעברה בדרך הביתה בכספומט והוציאה כסף מזומן. אין לה ספק שכל חשבונות הבנק חסומים בפניה. היא גם שמחה שהרכב רשום על שמה כך שלפחות דאגה אחת ירדה ממנה.
"האם התחיל הקרע ביום ההוא שביקש לדחות הבאת עוד ילדים לעולם?" היא חושבת לעצמה.
אין זה משנה כעת. היא יודעת שזה נגמר לתמיד, גם אם אין היא מבינה את הסיבה.
*
ויויאן נוסעת לבית הוריה בלב כבד. במשך שנות נשואיה מספר הפעמים שנפגשה איתם או מישהו אחד ממשפחתה היו ספורות ביותר. היא בולעת את גאוותה ומצלצלת בפעמון של דלת הוריה.
אביה מביט בה בעוינות ושואל מיד: "מה קרה שבאת? הוא זרק אותך?"
"כן," עונה לו ויויאן מיד ומשירה אליו מבט, "האם תתן לי לשהות בביתך?"
"את תצטרכי לאכול את הדייסה שבישלת. חפשי לך גבר אחר להיות הזונה שלו," הוא אומר לה בארס.
"להזכירך אבא, הייתי אשה נשואה. אין לי מושג מה קרה עם בעלי, אבל הבהרת לי היטב מה דעתך עלי," היא אומרת ופונה חזרה לרכבה.
לכל מקום שמגיעה ויויאן דוחים אותה. היא כבר לא מתאכזבת מאנשים שפעם גמלה להם טוב, אלא פשוט משלימה עם גורלה. היא בוחרת לישון בבית מחסה לחסרי בית, העיקר שלא תצטרך לטלטל את ליאו כל הלילה. היא אינה רוצה שליאו יראה אותה נשברת כל פעם שמישהו ממציא לה תרוץ מדוע אינו יכול לתת לה להישאר לילה אחד אצלו.
בסופו של דבר, מוצאת ויויאן עבודה כעובדת ניקיון אצל משפחה שמאפשרת לה לגור בקומה מעל המוסך. תמורת החדר היא כמובן צריכה לשלם, ולא נשאר בידה כסף רב, אבל היא אינה מתלוננת. היא מאושרת שיש לה מיטה וקורת גג. היא סופרת את מעותיה, והן מספיקות לקניית מצרכים בסיסית ביותר, מאחר שעליה לשלם עבור לימודיו של ליאו.
*
שעת הערב מגיעה. ליאו מכין שעורים ואילו ויויאן עומדת ובוהה בחלון. היא מותשת מהעבודה הקשה בבית. עם חלוף הזמן מתברר לה שבעלי הבית שלה הם אנשים רעי לב אך יודעת שאין לה ברירה. הם מנצלים את מצוקתה ולא תמיד משלמים לה שכר מלא בכל מיני טענות. פעם חפץ שנשבר, פעם קלקול בכיור.
ויויאן לא מספרת דבר לליאו, אך הוא מבין שמאד קשה לה. הוא מצדו מעמיד פנים שהכל בסדר, ועושה הכל כדי להמשיך להיות התלמיד המצטיין בכתה.
ויויאן מנסה לדחות את שעת ארוחת הערב ככל יכולתה. היא יודעת בדיוק מה יקרה, ולפעמים כבר אין לה כח לכך.
היא לוקחת שתי פרוסות לחם, חותכת מסביב את הקרום הקשה, ומורחת בחמאת בוטנים. היא סוחטת שני תפוזים לכוס מיץ גדולה ואומר לליאו שהגיע הזמן לאכול.
כמידי יום היא מכרסמת את הקרום הקשה המרוח אף הוא בחמאת בוטנים, ומביטה בעיניים אוהבות בליאו .
כמדי יום אומר לה ליאו שאינו רעב ועדיף שהיא תאכל את הפרוסות. כמידי יום הוא יודע שהיא תאמר שאיננה רעבה.
כך זה קורה מידי יום ביומו. עד שיום אחד כוחה לא עומד לה יותר, ובשעה שהאוכל מונח על השולחן היא מתעלפת. ליאו יורד במהירות למטה ומצלצל בפעמון.
"ילד חוצפן, אין לך מה לחפש פה," נובח עליו בעל הבית, שפותח לו את הדלת.
"אמא שלי התעלפה, אני מבקש שתזמין לה אמבולנס," אומר ליאו ללא פחד.
"ולמה שאעשה זאת?" שואל בעל הבית.
"כי אם לא תעשה זאת תהיה בצרות על כל מה שעשית לה," עונה ליאו.
"אני אזמין," עונה בעל הבית, "אבל שיהיה לך ברור שלכאן אתם לא חוזרים."
*
בחדר המיון אליו הובאה ויויאן הוחלט מיד לאשפז אותה. ליאו לא עוזב אותה לרגע. כאשר מגיע הלילה הוא מתכרבל על הכורסה לידה ונרדם.
למחרת בבוקר מוגשת לויויאן ארוחת בוקר. "תנו אותה לבן שלי," היא מבקשת.
"אני מבטיחה לתת גם לבן שלך. אבל ברגע זה את חייבת לאכול, או שנאלץ לחבר אותך להזנה מלאכותית," אומרת לה האחות.
ליאו ניגש למגש בו מונחת ארוחת הבוקר, ומתחיל למרוח את הגבינה על פרוסת הלחם. הוא מוריד את הקרום הקשה, ואחר כך חותך את הלחם לקוביות קטנות.
"קחי מאמי," אומר ליאו, "תתחילי עם הקרום של הלחם. אני מבקש שתאכלי. אני צריך אותך."
"מבטיחה לך שאעשה הכל כדי להחלים. לא אשאיר אותך לבד בעולם. מבטיחה לך להילחם יותר על החיים שלנו."
"מאמי, מה באמת בא לך לאכול?" שואל ליאו.
"ולך אוצר שלי?" עונה לו ויויאן בשאלה.
"אני שאלתי קודם," עונה לה ליאו וצוחק.
ויויאן מסתכלת באהבה על פניו היפות של בנה, שדומה לה שתי טיפות מים. "כנראה בכל זאת עשיתי משהו טוב בעולם שזכיתי בבן כמוך," היא אומרת לו.
"מאמי, את מתחמקת מהתשובה," אומר ליאו.
עיניה של ויויאן מצטעפות בשעה שהיא מתחילה לדבר: "לחם מחיטה מלאה, ועליו פרוסת חסה, עליה גבינה צהובה, עגבניה ומלפפון. וגם כוס קפה חם ומתוק." היא משתתקת לרגע ומוסיפה: "ומה בא לך?"
"בא לי שוקו חם ודונט," עונה ליאו, "ותראי שיום אחד זה יקרה. בינתיים אלך לבקש מהאחות שתכין לי כוס תה עם חלב."
*
מעבר לווילון המפריד בין המיטות, יושב רייאן ליד מיטת סבתו החולה. הוא עוקב אחרי המוניטור הרושם את פעימות ליבה. הוא מרגיש שעיניו מתמלאות דמעות לשמע השיחה בין ויויאן לליאו. הוא חומק החוצה ויורד לקומת הקרקע בבית החולים בה ממוקמות רשתות המזון המהיר לנוחיותם של החולים ומבקריהם.
הוא נחוש בדעתו להגשים להם את החלום. הוא קונה לעצמו גם קפה וכיוון שהוא רעב גם כריך.
כאשר הוא מגיע חזרה לחדר, הוא רואה שויויאן יושבת על המיטה ואוחזת בידה את הלחם, ומכרסמת ממנו.
ליאו יושבת לידה ומעוות את פניו לאחר שלגם מהתה המר.
ללא מילים, הוא לוקח ממנו את כוס התה. "אני בטוח שהשוקו החם, טעים יותר," הוא אומר ומגיש לו את השוקו עם השקית ובה הדונט.
הוא מקיף את המיטה, ולוקח מידה של ויויאן את הלחם. היא מסתכלת בו המומה. הוא מוציא מהשקית את הכריך. "אני מבין שאת מתקשה לאכול, אבל בואי ננסה. הבאתי לך כריך עם גבינה צהובה, בדיוק כמו שרצית."
ויויאן מתחילה לבכות. "כל כך רציתי להיות חזקה בשביל ליאו. עכשיו שאני מתה מי יטפל בו?"
"הכל בסדר," אומר רייאן, "את תהיי בסדר אני מבטיח לך."
"תגיד לי מלאך שלי, איך אהיה בסדר אם השארתי את ליאו לבד בעולם?"
"את לא השארת אותו לבד. הנה הוא כאן איתך," עונה רייאן.
"אוי לא. גם הוא מת?" אומרת ויויאן ובכייה מתגבר.
"מתוקה, את חיה מאד וגם ליאו. ועכשיו תאכלי את הכריך שלך. הנה גם אני אוכל איתך," הוא אומר ומוציא את הכריך שלו. הוא בוצע לה חתיכה קטנה ומגיש לה. "והנה לך גם קפה ממותק."
**כעבור חודש**
"מה אתה מסתכל עלי כך רייאן?" שואלת ויויאן וצוחקת.
"אני לא יכול לשבוע מהיופי שלך. כאשר ראיתי אותך לראשונה לא תארתי לעצמי איזו אישה יפה את. המילים שלך חדרו לליבי והרגשתי שאני חייב לעשות משהו," אומר לה רייאן.
רייאן אוחז בידה ומוביל אותה לעבר היציאה מבית החולים. השמש מסנוורת אותה והיא מגינה על עיניה. "הורי לקחו כבר את ליאו מבית הספר, נסע ישר הביתה," הוא אומר לה.
"הביתה?" חוזרת אחריו ויויאן.
"כן מתוקה שלי, לבית שלי, ושלך. לבית של ליאו ולבית של האחים שלו שיוולדו. הייתי רוצה גם בת, ושתהייה יפה כמוך."
"אמרתי לך כבר היום שאתה המלאך שלי?" שואלת ויויאן, "בעצם זה לא משנה. גם אם אמרתי אומר לך שוב. אתה המלאך שלי. הייתי מתה אם לא הייתי פוגשת אותך."
"את טועה מתוקה," עונה לה רייאן, "הייתי מת עד שהכרתי אותך. את זו שהחזרת אותי לחיים. זו את המלאך שלי."
יום משפחה שמח!
בר אבידן
מאמינה באהבה