*עידן*
מעולם לא הייתי רחוק מאחי דניאל כל כך הרבה שבועות. אני מתרגש בטרוף לראות אותו. אני חולץ את נעלי על המדרגות בכניסה לבית, פותח את את הדלת בשקט, נכנס וסוגר אותה בשקט אחרי. אני מניח את התיק הכבד שלי ליד מתלה המעילים בכניסה. וזהו אני כבר לא יכול להתאפק.
HONEY I’M HOME”" אני צועק בכל כוחי, כהרגלינו מזה שנים. מיד אני שומע את קול צעדיו של דניאל שיורד בריצה במדרגות העץ מהקומה העליונה. הוא קופץ עלי וכמעט מפיל אותי על הרצפה. "עידן! כל כך התגעגעתי." ככה אנחנו עומדים חבוקים דקות ארוכות. כל געגועינו אחד לשני מתנקזים לחיבוק הארוך הזה. אין לנו צורך במילים מיותרות, הכל נאמר שם ללא מילים, מלב אל לב.
כשרק התגייסנו, עמדנו בפני דילמה. מעולם לא נפרדנו בעבר. למדנו יחד מהגן ועד סוף התיכון. עכשיו הגיע הזמן לבחור מסלול בצבא. האם נמשיך יחד או נפרד? דניאל בחר להיות לוחם. הוא יוצא הביתה כל שלושה שבועות., ועד כה לא תאמו יציאותיו לשלי, למרות שאנחנו כבר כמעט שנה בצבא.
אני, שצילום תמיד היה התחביב שלי, התגייסתי לחיל האויר, ואני מצטרף לטיסות ומצלם את העולם מהאויר.
"ספר לי מה קורה?" אנחנו אומרים אחד לשני יחד, ופורצים בצחוק.
"ספר אתה," אני אומר לדניאל, "בכל זאת אתה הבכור."
"לא תשכח לי לעולם את עשר הדקות שיצאתי לבדוק את השטח לפניך," הוא עונה לי בשפתו הצבאית.
"אם אני לא טועה, זה אתה שנוהג להזכיר לי את זה באופן תדיר," אני נוזף בו חזרה.
דניאל מלווה אותי לחדרי. אני נכנס להתקלח , ודניאל מוריד את כיסוי האסלה ומתיישב עליה. "תראה אותך," הוא אומר לי, "אתה כזה לבן."
"נו מה ציפית," אני עונה לו, "אני לא כמוך משתזף לי כל היום בשמש."
"כן," הוא עונה לי, "אבל אתה נמצא יותר קרוב לשמש. בכל זאת אתה מבלה הרבה בשמים."
דניאל מספר לי על שיגרת יומו. על המארבים, על ההתקלויות, ההצקות והתגרויות. "לא פשוט לשרת היום ליד הגבול," הוא אומר לי לפתע בקול רציני. אני לא רוצה לאמר לו כמה אני מת מפחד כל פעם שהוא חוזר לבסיס. אני מחייך אליו בהבנה. "אבל האמת שאני דואג לך כל פעם שאתה יוצא לגיחות צילום. בכל זאת אתם טסים לא מעל אדמתינו."
"שטויות," אני אומר לו. כאילו כל פעם שאנחנו עולים לאויר, אנחנו מתצפתים על הטיילת בתל אביב.
דניאל מספר לי על הבנות בפלוגה. "הן הנחמה בסוף היום שלנו, מעניקות לנו תחושה שאנחנו לא לבד, קצת הרגשה של בית. ואצלך? מה עם הבנות שמקבלות את תצלומי האויר שלך, הן שוות?"
"האמת היא שהן לא יושבות בבסיס שלנו. התצלומים שלי עוברים עיבוד ופיתוח ונשלחים אליהם למיפוי."
אמא קוראת לנו לאכול. מאז שהתגייסנו היא מקפידה לפנק אותנו במאכלינו האהובים ביותר. בעיקר הרים של שניצלים עם מחית תפוחי אדמה. שנינו כבר מפוצצים, ובכל זאת לוקחים את פלחי האבטיח ויוצאים לאכול אותם בחוץ.
"אתה יודע כשאנחנו מקבלים תצלומי אויר שעברו פענוח אני חושב עליך. אני תמיד אומר להם, זה בטח אחי צילם, יש כאן את הטאץ' שלו."
כל כך מתאים לו, לאחי להתגאות במה שאני עושה, וגם כשהוא מממציא הוא משכנע את עצמו שזה נכון.
"יש אחת שם במיפוי," הוא אומר, "שתמיד מוסיפה ציור של כלבלב למטה, אתה מכיר אותה?"
"אין לי מושג על מי אתה מדבר," אני עונה לו.
הוא משרטט לי את האות "פ" , מוסיף לה אזניים, עיניים ופה ומראה לי.
אני לא יודע למה, אבל משהו דוחף אותי לשמור את הציור שלו, ואני מנציח אותו בפלאפון שלי.
**שירי**
מיטל מספרת לי שיש שמועה שהטייסים והצלמים של טייסת צילומי האויר מגיעים לביקור. היא ממהרת לשרותים, מתקנת את האיפור שלה, מותחת את החולצה כך שתדגיש את נתוניה המרשימים, ומרשה לעצמה לפתוח כפתור, למרות שזה מנוגד לתקנון הצבאי. היא גם מפזרת את שיערה, שגם זה מנוגד לחוקים.
"אין לי ספק שהם יגלו בך עניין," אני מעודדת את מיטל חסרת הבטחון. היא בחורה מהממת, בלונדינית טבעית בעלת עיניים כחולות, וכמה מפתיע מאד חכמה. ובכל זאת הבטחון שלה, כשזה נוגע לבנים, שואף לאפס. אולי בגלל העובדה שתמיד נוצלה על ידם.
"על מה את מדברת שירי?" היא שואלת, כאילו אנחנו באיזו תחרות על ליבם של הגברים, "את כל כך יפה, את מהממת."
"מה זה שייך?" אני עונה לה וממשיכה להתרכז בעבודת הפענוח. מידי פעם אני מרימה ראשי ומסתכלת דרך החלון. לא סתם בחרתי את השולחן המרוחק ביותר, זה שאף אחד לא רצתה בו. עבודת הפענוח דורשת ריכוז רב, וכאשר אני צריכה לתת מנוחה לעינים המרוכזות, אני מביטה דרך החלון שלי ונהנית מהנוף המשקיף ממנו. למזלי הוא ממוקם מול החצר האחורית של הבנין, וצופה על הגן המושקע של הבסיס הקטן שלנו.
אני שבה לעבודת הפיענוח ושומעת ברקע את הקולות הנמוכים של הגברים שנכנסים לחדר, שהם כה מנוגדים לקולות הפטפוט של הבנות. אני שומעת את מיטל אומרת להם "שמי מיטל," וכאן אני מפסיקה להקשיב.
אני מבינה שהיא מכירה להן את הבנות, כיוון שהקולות מתחזקים ומתקרבים אלי. בניגוד לכולן שיושבות לאורך הקיר, אני יושבת עם גבי אליהן, ולא טורחת להסתובב, ונותנת להן להתלהב מהעובדה שהאולם התמלא בבנים.
"שירי, איך את מתנהגת, תסתובבי ותגידי שלום," גוערת בי מיטל. אני מורידה רגל מכסא השרטוט הגבוה, ומתכוונת להסתובב לאחור, כאשר ריח של מי גילוח מכה באפי. אני שואפת אותו לקרבי, אני מזהה אותו. זה הריח של מי הגילוח שאחי משתמש. הוא מעורר בי געגועים אליו. מעולם לא נפרדנו לפני הצבא. עכשיו הוא משרת בקרבי וממעט לבוא הביתה. וגם כשהוא בא, לפעמים אני בתורנות, כך שאנחנו בקושי מתראים. אני נושמת עמוק וכאשר אני מסתובבת, רגלי פוגעת בסל האשפה לידי, והניירות מתפזרים.
"אני לא מאמין," אני שומעת אותו אומר בשעה שהוא כורע על הרצפה לאסוף את הניירות, "זו את." הוא מרים את עיניו ומסתכל לתוך עיני.
"מה הוא מחפש שם, בעינים שלי?" אני שואלת את עצמי. אני מסתכלת עליו ואומרת לו: "אנחנו מכירים?"
"אני עידן," הוא אומר לי ומושיט ידו ואוחז בידי, "אני הצלם שלך." הוא לא עוזב את ידי, ולא מפסיק להביט לתוך עיני.
"הוא מסיט מבטו לרגע, ומשקיף מעבר לחלון. "אולי נצא החוצה," הוא אומר ומניד את ראשו לעבר הגינה של הבסיס.
אני מהססת לרגע, אבל המגע החם של ידו בידי גורם לי להסכים.
רגע לפני שאנחנו יוצאים אני אומרת לו: "תן לי רק לארוז את התצלומים." הוא משחרר בחוסר רצון בולט את ידי וגורם לי לחייך.
הוא מביט בי אוחזת בתצלום, ואני רואה שהוא כאילו מחפש משהו. אני תוהה, אבל מיד מקבלת תשובה."לא חתמת," הוא אומר לי בחיוך מסתורי.
"אני לוקחת את הטוש ועוצרת פתאום: "שמי שירי," אני אומרת לו, "למקרה שתהית."
"לא לזה התכוונתי מתוקה," הוא עונה לי, "אני רוצה לראות את הכלבלב שלך."
אני ממהרת לחתום ולשרבט את הכלבלב. בשניה שאני מסיימת לגלגל, ידו שוב אוחזת בידי. "אני בחוץ עם שירי," הוא אומר למישהו שאני לא מכירה ומוביל אותי החוצה.
אנחנו מתיישבים על הספסל בחוץ. שמש נעימה מלטפי את פני, ואצבעו של עידן מלטפת את זרועי. אני יושבים בשקט, במין שתיקה לא מעיקה.
*עידן*
"באתי לכאן בגללך," אני אומר לה. אני מספר לה על דניאל ועל השיחה שלנו. אני שולף את הטלפון מכיסי ומראה לה את הניסיון של דניאל לצייר את הכלבלב שלה.
"אם כך אין ברירה," היא נאנחת כאילו ברצינות, "אני אצטרך לצייר לך אחד בשבילך ובשביל דניאל."
אני מאושר לשמוע שהיא מזכירה את אחי. אני מרגיש בתוכי שהיא האחת שלי.
"את יודעת, כשנכנסתי לחדר, קיבלה את פנינו הבלונדינית." אני אומר לה.
"מיטל," היא אומרת לי.
"מיטל," אני מאשר לה, "כל כך קיוויתי שזו לא את. אמנם היא יפה אבל מה לי ולבלונדיניות בעלות חזה שופע. היא ממש לא הטיפוס שלי."
"באמת?" היא עונה לי, "ומי הטיפוס שלך?"
אני שותק. האמת שאין לי בראש משהו מוגדר. "את," אני עונה לה ומחבק אותה. "רק את."
היא מסתכלת עלי רגע ארוך, ובסופו מניחה את ראשה בשקע צוארי. אני רואה אותה עוצמת את עיניה ומחייכת.
"בעוד שבועיים דניאל יוצא לחופשה. אני מת שתכירי אותו כבר," אני אומר לה.
"הוא דומה לך?" היא שואלת.
"מצד שני," אני אומר לה, "אולי לא כדאי, את עוד עלולה להתאהב בו, הוא מקסים."
"אין לי מקום בלב לשניים," היא עונה לי.
"יש לך חבר?" אני שואל מאוכזב.
"אתה חבר שלי?" היא עונה.
"כן?" אני עונה לה בשאלה.
"אז כן," היא עונה ומחזקת את אחיזתה בי.
"אז כן," אני עונה לה.
"אני חייבת לחזור," היא עונה לי, "אני חייבת לסיים את העבודה ולשלוח להדפסה."
"אז זהו ש.." אני אומר לה, "הבאנו איתנו צילומים עדכניים. לצערי את צריכה להתחיל הכל מהתחלה."
"זה אומר שאני אעבוד לתוך הלילה," היא עונה לי.
"זה אומר שאני אהיה איתך כל הלילה, עד לרגע שיעלה הכלבלב שלך."
"אתה יודע, אני תמיד מצרפת פתק "נא למחוק לאחר בדיקה" ותמיד הם שוכחים."
"אני שמח שהם שוכחים, הרי ככה מצאתי אותך."
**** שבועיים אחר כך****
אני נכנס הביתה HONEY I’M HOME”" אני צועק בכל כוחי. דניאל רץ לעברי, ובולם רגע לפני שהוא מתנגש בנו.
"תכיר זו שירי הבחורה ששידכת לי," אני אומר לו.
שירי ניגשת אליו ומחבקת אותו, בשעה שידי האחת עדיין מחזיקה בה חזק. "תודה ששלחת אותו אלי. הוא בדיוק מי שחיפשתי."
דניאל מסתכל עליה בפליאה, ועלי ,ושוב עליה, ושוב עלי.
"נו מה אתה לא מבין?" היא אומרת לו וצוחקת, "זו אני שחותמת עם כלבלב על המפות."
ב.א.
מאמינה באהבה
2.8.2017