"אינני מבקשת ממך להשתנות. אינני יכולה להשתנות בשבילך. אל תחזור יותר."
כך היא כתבה לו בדמעות. היא קראה שוב ושוב, התלבטה, היססה, ולבסוף לחצה "שלח".
היא לא ידעה אם הכאב בחזה נבע מהעובדה ששלחה לו, שבכך רשמה את הסוף, או בגלל שהבינה שזה פשוט נגמר. היא ניסתה לנשום, אבל האויר לא מצא את דרכו לתוך ריאותיה. הריאות שרפו לה מתוך מאמץ נואש להזרים לתוכה חמצן.
החרטות עלו וטיפסו במעלה גופה, זרמו לה במחזור הדם. השאלות שאין עליהן מענה.
"למה זה התחיל בכלל? האם לא ידעה שאין סיכוי בכלל שיהיה ביניהם משהו אמיתי?"
ואז התחילו ניצני השנאה. פתאום כל אותם דברים חמודים שראתה בו, קיבלו רגלי תמנון וחנקו את מחשבתה. כל דבר היא הפכה מטוב לרע, כל דבר היא ביקרה.
אחר כך החלו ההקלות. ב"כל זאת אני חייבת להודות שהוא כך וכך, את זה אי אפשר לקחת ממנו." היא מנתה בליבה את מעלותיו, ואחר כך גערה בעצמה. "מה את עושה לו הנחות."
היא חשבה איך זה שהתאהבה בו בכזה טרוף. איך יתכן שאחד כמוהו סחף אחת כמוה. ביחוד אחרי ששמרה על ליבה שנים כה רבות.
ושוב טיפסו לה החרטות במחזור הדם. הפעם כאלה מסוג שונה. "אולי נחפזתי לשלוח לו את הודעת הסיום? אילו הייתי קצת יותר סבלנית."
ים של דמעות משתי עיניה זרם. אך לא לעיני כל, אלא לתוך גופה. היא הרגישה שהיא נחנקת מעומס הדמעות שבתוכה. היא הרגישה הכי לבד בעולם, לא ראתה איך היא עוברת את היום, את הערב, את השעה הקרובה.
היא הביטה שוב ושוב בטלפון. שום הודעה לא הגיעה ממנו. וכאן התגנבו להן החרדות. "מי יודע איך הגיב? אולי הלך לשכר עצמו לדעת?"
היא לא יכלה לשאת את הכאב, היא לא יכלה לשאת את הבדידות. כמה שניסתה לאמר לעצמה שלא היתה דרך אחרת, לא ידעה בעצמה היכן הדרך.
היא ניסתה ללכת לישון, לברוח מהכל, אבל גם השינה לא קיבלה אותה לזרועותיה.
היא הלכה לאיבוד.
***
הוא התעורר במיטתם עם עלות השחר. בעינים עצומות הוא גישש אחרי גופה. רצה למשוך אותה אליו, להתכרבל איתה, לעשות איתה אהבה בראשיתו של יום. הצד שלה במיטה, זה שליד החלון, זה שהשמש תמיד זורחת עליו ומחממת אותו, הצד שלה היה קר.
הוא היה בטוח שיש סיבה שקמה מוקדם, הביט בעין תורנית וסגר אותה. משהו לא הסתדר לו. הוא ידע כמה היא כמהה למגע הזה בבוקר, לריקוד האהבה שלהם בטרם הם מתחילים את יומם. הוא מתח את זרועותיו, פיהק פיהוק אחרון, וראה את האור הירוק המהבהב בנייד שלו. משהו בהיבהוב הזה גרם לו לקום ולקחת אותו. זה נראה לו כאילו הטלפון בוכה לו את ההודעה. הוא נדהם לראות כמה הוא צדק.
"איך היא כותבת לו, האהובה שלו, מילים כאלה חותכות?"
הוא הביט נדהם לבית החזה שלו, שהיה חשוף כי הוא ישן ללא בגדים. לנגד עיניו נפער חור עצום במקום הזה שפעם הלב שלו. לתוך הבור הזה, נשאבו לו גם חלקים מהמוח, אלא שחושבים בהגיון. הוא היה כל כך משותק, שלא זכר מה עושים עם הרגליים. איך גורמים להן לזוז. הוא לא זכר איך בדיוק מפעילים את הגוף האתלטי שלו כך שיביא אותו למצב של ישיבה.
איך בכלל היה יכול לענות לה, אם כל הפעולות האלה נשאבו לו לתוך החור הפעור של הלב?
והוא שתק, ימים רבים שתק. לא נשם, בקושי אכל, והפסיק לחיות את חייו.
הוא הביט בנייד שלו וחיכה שתתעשת, שתבין שהיא כל עולמו.
****
היא חיבקה את עצמה, נגעה בעצמה במקומות של הרגשות, ניסתה לחמם אותן, אבל הן הפנו לה את גבן. הן כעסו עליה, הן אהבו אותו, היו זקוקות לו כאויר לנשימה. פתאום היא היתה האויבת שלהן. היא כל כך התגעגעה לחום שלו בחיים שלה.
היא היתה חייבת לתפקד. בחדר הסמוך בכה פרי האהבה שלהם. היא היתה חייבת לגרד את עצמה מהמיטה ולתפקד בשבילו. היא הביטה בו ביצירה המופלאה שלהם ושאלה את עצמה: "מה עשיתי?"
היא ידעה שלא תוכל עוד להמשיך כך. היא לא שמעה ממנו דבר. השקט הזה החריש את אזניה. "אין שמחה כהתרת הספקות" היא הבינה ושלחה ידה לנייד, ושלחה לו שוב הודעה.
****
שעות הם דיברו ליד השולחן בסלון. ישבו כמו שני זרים אחד מול השניה.
היא בכתה את עצמה לדעת, והוא בכה את חסרונה. הם היו חייבים להוציא את כל המילים הקשות שהצטברו בתוכם, ולאט לאט החלו להופיע מילים רכות יותר עד שעלו והופיעו שוב מילות האהבה.
ובשעה שבנם הפעוט ישן את שנת הלילה שלו, הם חמקו מתחת לשמיכה ההיא, שהכירה היטב את ימי תשוקתם, ואהבו אחת את השניה עד כלות.
בר אבידן
מאמינה באהבה
23.6.2017