**היא**
אני כל כך מתרגשת כאשר אני נפרדת מנירית. לראות את הילדה הזו מלאת חיים וחיוכים, ולדעת שיש לי חלק בהבראה שלה גורם לי אושר גדול. אני שולחת אותה לדרכה בלב שלם, מתוך ידיעה שהיא תהיה בסדר.
עוד רגע "היא" תכנס לכאן. אני מנסה למשוך את הרגע שלפני כמה שאני יכולה. אני הולכת לשרותים להתרוקן ולתקן את האיפור שלי (אין צורך הוא מושלם היום, כרגיל). אני הולכת להכין לי כוס תה. משום מה (נו באמת) הגרון שלי יבש.
"אולי יש במקרה לימון?" אני שואלת את לימור המזכירה שלי.
"מצטערת. אין," היא עונה לי, "שארד לקנות לך?"
"אין צורך אני עונה." אני יודעת ששום לימון לא יוכל להעביר לי את הגוש שעומד לי בגרון כעת. אני מכריחה את עצמי לעטות חיוך רחב על פני (לא מפתה, חיוך נחמד), ונכנסת חזרה לחדר לחכות "לה".
אני לא מחכה הרבה. היא נכנסת מיד אחרי. מושיטה לי יד "נדיה". לחיצת היד שלה כל כך רפה. אני נזכרת שהוא אמר לי שהיא שונא שנוגעים בה.
"דניה," אני עונה וקולטת את צירוף המקרים המדהים הזה. השם שלנו מכיל את אותן אותיות, רק בסדר שונה. (מה יש לו עם האותיות האלה?)
אני משתדלת לא לנעוץ בה מבטים. היא לבושה שמלת מיני שחושפת את גופה הרזה ורגליה היפות. (טוב אם להיות כנה, רואים שהיא לא בת עשרים, בכל זאת הגיל עושה את שלו. לפי מה שאמרת, הייתי בטוחה שהיא מכוערת. היא דווקא יפה. אוף איתך).
אני מסתכלת על פניה. המבט שלה הוא כמו לימון חמוץ (אולי אם אסחט אותה, יהיה לי למון לתה? רעה שכמותי !). אני רואה את התאמת הצבעים המושלמת בין האיפור לעיניה. היא מבחינה בכך ושואלת אותי: "מרוח לי האיפור?"
"מה פתאום," אני עונה לה. (אני לא מוצאת בתוכי את הכח להחמיא לה שהוא מושלם.)
אני מחליטה שעדיף שאתרכז בשיחה ולא בה. אני מורידה את עיני ונתקלת בצפורניה המטופחות. ברור שהן מודבקות, וברור לי לפי הצבעים שהיא בילתה שעה ארוכה בסלון. (לא כמוני שמורחת פשוט לק אדום על הצפורניים הטבעיות שלי, כמו שאתה אוהב, ושורטת בהן את גבך בשעה שאנחנו יחד, בדיוק כמו שאתה אוהב.)
"ספרי לי מדוע אנחנו נפגשות היום?" אני שואלת אותה בנועם.
"זה לא ברור לך? אני רוצה גט מהבוגד הזה. חויבתי לבוא לפגישות איתך, לפני שהוא חותם לי על המסמכים."
"את רוצה שיחתום?" אני שואלת.
"זו באמת שאלה? בוודאי. מה אני צריכה את הזבל הזה. שילך כבר אליה. הילדות ואני נסתדר יפה מאד בלעדיו. רק שלא יחשוב שזה לא יעלה לו ביוקר. אני אשאיר אותו בלי כלום."
"את כל כך בטוחה שיוותר לך על הכל?" אני שואלת.
"זה הוא שבחר לבגוד בי," היא עונה.
"ספרי לי איך הכל התחיל," אני מבקשת.
היא עוטה עליה פני צנון (שזה ממש לא מתאים לתה שלי) ואומרת, "הסיפור הרגיל. גבר מרגיש שהשנים עוברות, גיל ארבעים מתקרב, הכרס גדלה, הוא מחליט להתחיל להתאמן. הוא פגש בה במכון הכושר. בטח איזה רווקה נואשת שמחפשת תשומת לב." (אני תיכף אראה לך מה זה רווקה נואשת)
"אני מבינה שיש לכם ילדים," אני אומרת מציצה בתיק (כאילו שאני לא יודעת שיש להם שתי בנות), "שתי בנות אני רואה. איך הבנות מקבלות את כל התהליך הזה?"
"מה את חושבת? אני דואגת להכניס להן טוב טוב לראש שאבא שלהן בוגד. הוא בגד גם בהן. אני אראה לו מה זה. הן כועסות עליו, ממש לא מסוגלות להיות לידו. (מנוולת ! לא מערבים ילדים בסיפור.)
"אני נפגשת איתו אחר הצהריים," אני אומרת (וגם הלילה בין הסדינים, אבל את זה לא אומר לך) "יש איזה מסר שאת רוצה שאעביר לו בשמך?"
"כן, שילך להזדיין!" (מה את אומרת, אז יש לנו את הברכה שלך, תודה לך).
"עוד משהו?" אני שואלת בפנים רגועות.
"שיתן לי את מה שאני רוצה, וישחרר אותי," היא עונה, כאילו שאני זו שקובעת.
"זמננו תם. קיבעי פגישה נוספת בתחילת שבוע הבא, מתי שנוח לך," אני אומרת וקמה ללוות אותה לדלת.
**הוא**
נדב נכנס בסערה לחדרי. הוא מתקרב אלי לנשק אותי על שפתי. הוא לבוש בחליפה יוקרתית, מריח נפלא (התבשמת במיוחד שבילי?). אני נרתעת לאחור. הוא מביט עלי במבט מופתע.
"שב נדב. אנחנו בטיפול עכשיו," אני אומרת לו בקול הכי יציב שאני מסוגלת לגייס, לא רוצה שיראה את ההשפעה המגית שיש לו עלי.
"כרצונך ד"ר דניה שרון, אהובה שלי," הוא עונה לי וקורץ. "היה לי יום קשה בבית המשפט. אני מתנצל על ההופעה, לא הספקתי להתקלח ולהחליף בגדים. אני מקווה שאת מעריכה שזכרתי להתבשם בבושם האהוב עליך. (אתה צוחק עלי? ראשית אתה נראה מיליון דולר עם החליפה הזו. שנית אתה לא יודע שאני מתה על הריח של הזיעה שלך? מתי כבר הרחתי אותך אחרת?)
"אשתך היתה כאן. היא שונה לגמרי ממה שדמיינתי. היא נראית טוב," אני אומרת מחכה לתגובתו.
"ו..?" הוא שואל, "עם הכסף שאני משפיע עליה ברור שהיא נראית טוב. עם כל מכוני היופי למיניהן, הקרמים היקרים, הבוטוקס , איך לא? אבל את יודעת מה, אני אוהב הרבה יותר איך שאת נראית. את עושה לי את זה הרבה יותר ממנה."
אני שותקת. לא רוצה להכנס איתו לפינה הזו בכלל. הוא מסתכל עלי וקולט שאני נסערת. "אף פעם לא סיפרתי לך את זה . אולי הגיע הזמן, הרי לשם כך אני כאן. היא היתה נשואה לפני. בשעה שהיתה נשואה ללשעבר שלה, היא בגדה בו. היתה חומקת בלילות ממיטתם המשותפת לאחר שנרדם, והולכת עם המאהב שלה. הלשעבר המסכן שלה היה שומע את רעש המנוע של המכונית של המאהב, בשעה שסחט את הגז עד הסוף שתשמע ותצא אליו. הוא אהב אותה ושתק. בסוף הכל התפוצץ והם התגרשו. באיזשהו מקום זה ניקר לי בראש. מאיפה לי לדעת שגם בי היא לא תבגוד? חשבתי שאם אספק לה כסף בשפע, זה יפצה אותה על הכל. ככל שנמאס לי ממנה, כך נתתי לה יותר. שתהיה רגועה ולא תחפש לה מישהו בצד. עכשיו שאני חושב על זה, זה היה ממש טיפשי מצידי. הרי כבר לא רציתי אותה. היא כבר לא מושכת אותי. בהתחלה היא התחמקה, כדי שלא אגע בה. עכשיו אני זה שלא רוצה לגעת." הוא משתתק.
אני נותנת לשטף המילים שלו לצאת. חושבת כמו פסיכולגית, לא כמו האשה שהוא מאוהב בה. נותנת לו להתנקות. עם כל משפט מרגישה את הזעם שלו מתעצם.
"אני יודע שבעצם אני לא צריך לדבר איתך עליה. זה מפריע לך נכון?" הוא שואל.
אני מביטה בו וחושבת לעצמי: "איך זה יתכן שאיתי הוא כל כך רגיש ואיתה זה כל כך אחרת. איתי הוא כל כך סוער ואיתה כלום.(טוב האמת שאת זה אני כן מבינה למה איתי הוא סוער ואיתה לא).
"אתה מבין שאם הייתי מסרבת לקחת את התיק, הייתי צריכה להסביר למה. לא היית רוצה שאעשה זאת, נכון?" אני אומרת. כמובן שאין לו מה להגיב על כך.
"היא מוסרת לך שתלך להזדיין, שעל זה אין לי מה לאמר, זה דווקא משהו חיובי. מה שלא חיובי הוא שהיא רוצה להפשיט אותך מכל רכושך. היא סיפרה לי גם על יחס הבנות אליך," אני אומרת ומחכה לתשובה.
"אלף" הוא עונה לי כאילו הכין רשימה מראש, "אותך אני רוצה, ולא אוותר עליך. כולם יצטרכו לחיות עם זה. ובית" הוא ממשיך, "היא שוכחת שזה המקצוע שלי, להשתלח באנשים כדי לרוקן אותם מהכל במצב של מריבה."
הוא מסתכל עלי בציפיה לקבל ממני מחיאות כפיים, והן לא יגיעו, כי הן לא מגיעות לו.
פתאום הוא נראה לי כל כך אחרת. הצד הלא יפה שלו נגלה לי בשיא עוצמתו. "אם כך," אני עונה לו, "אתה כל כך שונה ממני. אתה מנסה להחריב, את מה שאני מנסה לבנות."
**הם**
על פניו, השלום חזר לביתם. האם הוא באמת שלם? (יש לי תחושה כזו שאת תשוקותיו, הוא עדיין פורק אצל אחרות. אותי זה כבר ממש לא מעניין)
**היא**
אני כל כך מתרגשת כאשר אני נפרדת מנירית. לראות את הילדה הזו מלאת חיים וחיוכים, ולדעת שיש לי חלק בהבראה שלה גורם לי אושר גדול. אני שולחת אותה לדרכה בלב שלם, מתוך ידיעה שהיא תהיה בסדר.
עוד רגע "היא" תכנס לכאן. אני מנסה למשוך את הרגע שלפני כמה שאני יכולה. אני הולכת לשרותים להתרוקן ולתקן את האיפור שלי (אין צורך הוא מושלם היום, כרגיל). אני הולכת להכין לי כוס תה. משום מה (נו באמת) הגרון שלי יבש.
"אולי יש במקרה לימון?" אני שואלת את לימור המזכירה שלי.
"מצטערת. אין," היא עונה לי, "שארד לקנות לך?"
"אין צורך אני עונה." אני יודעת ששום לימון לא יוכל להעביר לי את הגוש שעומד לי בגרון כעת. אני מכריחה את עצמי לעטות חיוך רחב על פני (לא מפתה, חיוך נחמד), ונכנסת חזרה לחדר לחכות "לה".
אני לא מחכה הרבה. היא נכנסת מיד אחרי. מושיטה לי יד "נדיה". לחיצת היד שלה כל כך רפה. אני נזכרת שהוא אמר לי שהיא שונא שנוגעים בה.
"דניה," אני עונה וקולטת את צירוף המקרים המדהים הזה. השם שלנו מכיל את אותן אותיות, רק בסדר שונה. (מה יש לו עם האותיות האלה?)
אני משתדלת לא לנעוץ בה מבטים. היא לבושה שמלת מיני שחושפת את גופה הרזה ורגליה היפות. (טוב אם להיות כנה, רואים שהיא לא בת עשרים, בכל זאת הגיל עושה את שלו. לפי מה שאמרת, הייתי בטוחה שהיא מכוערת. היא דווקא יפה. אוף איתך).
אני מסתכלת על פניה. המבט שלה הוא כמו לימון חמוץ (אולי אם אסחט אותה, יהיה לי למון לתה? רעה שכמותי !). אני רואה את התאמת הצבעים המושלמת בין האיפור לעיניה. היא מבחינה בכך ושואלת אותי: "מרוח לי האיפור?"
"מה פתאום," אני עונה לה. (אני לא מוצאת בתוכי את הכח להחמיא לה שהוא מושלם.)
אני מחליטה שעדיף שאתרכז בשיחה ולא בה. אני מורידה את עיני ונתקלת בצפורניה המטופחות. ברור שהן מודבקות, וברור לי לפי הצבעים שהיא בילתה שעה ארוכה בסלון. (לא כמוני שמורחת פשוט לק אדום על הצפורניים הטבעיות שלי, כמו שאתה אוהב, ושורטת בהן את גבך בשעה שאנחנו יחד, בדיוק כמו שאתה אוהב.)
"ספרי לי מדוע אנחנו נפגשות היום?" אני שואלת אותה בנועם.
"זה לא ברור לך? אני רוצה גט מהבוגד הזה. חויבתי לבוא לפגישות איתך, לפני שהוא חותם לי על המסמכים."
"את רוצה שיחתום?" אני שואלת.
"זו באמת שאלה? בוודאי. מה אני צריכה את הזבל הזה. שילך כבר אליה. הילדות ואני נסתדר יפה מאד בלעדיו. רק שלא יחשוב שזה לא יעלה לו ביוקר. אני אשאיר אותו בלי כלום."
"את כל כך בטוחה שיוותר לך על הכל?" אני שואלת.
"זה הוא שבחר לבגוד בי," היא עונה.
"ספרי לי איך הכל התחיל," אני מבקשת.
היא עוטה עליה פני צנון (שזה ממש לא מתאים לתה שלי) ואומרת, "הסיפור הרגיל. גבר מרגיש שהשנים עוברות, גיל ארבעים מתקרב, הכרס גדלה, הוא מחליט להתחיל להתאמן. הוא פגש בה במכון הכושר. בטח איזה רווקה נואשת שמחפשת תשומת לב." (אני תיכף אראה לך מה זה רווקה נואשת)
"אני מבינה שיש לכם ילדים," אני אומרת מציצה בתיק (כאילו שאני לא יודעת שיש להם שתי בנות), "שתי בנות אני רואה. איך הבנות מקבלות את כל התהליך הזה?"
"מה את חושבת? אני דואגת להכניס להן טוב טוב לראש שאבא שלהן בוגד. הוא בגד גם בהן. אני אראה לו מה זה. הן כועסות עליו, ממש לא מסוגלות להיות לידו. (מנוולת ! לא מערבים ילדים בסיפור.)
"אני נפגשת איתו אחר הצהריים," אני אומרת (וגם הלילה בין הסדינים, אבל את זה לא אומר לך) "יש איזה מסר שאת רוצה שאעביר לו בשמך?"
"כן, שילך להזדיין!" (מה את אומרת, אז יש לנו את הברכה שלך, תודה לך).
"עוד משהו?" אני שואלת בפנים רגועות.
"שיתן לי את מה שאני רוצה, וישחרר אותי," היא עונה, כאילו שאני זו שקובעת.
"זמננו תם. קיבעי פגישה נוספת בתחילת שבוע הבא, מתי שנוח לך," אני אומרת וקמה ללוות אותה לדלת.
**הוא**
נדב נכנס בסערה לחדרי. הוא מתקרב אלי לנשק אותי על שפתי. הוא לבוש בחליפה יוקרתית, מריח נפלא (התבשמת במיוחד שבילי?). אני נרתעת לאחור. הוא מביט עלי במבט מופתע.
"שב נדב. אנחנו בטיפול עכשיו," אני אומרת לו בקול הכי יציב שאני מסוגלת לגייס, לא רוצה שיראה את ההשפעה המגית שיש לו עלי.
"כרצונך ד"ר דניה שרון, אהובה שלי," הוא עונה לי וקורץ. "היה לי יום קשה בבית המשפט. אני מתנצל על ההופעה, לא הספקתי להתקלח ולהחליף בגדים. אני מקווה שאת מעריכה שזכרתי להתבשם בבושם האהוב עליך. (אתה צוחק עלי? ראשית אתה נראה מיליון דולר עם החליפה הזו. שנית אתה לא יודע שאני מתה על הריח של הזיעה שלך? מתי כבר הרחתי אותך אחרת?)
"אשתך היתה כאן. היא שונה לגמרי ממה שדמיינתי. היא נראית טוב," אני אומרת מחכה לתגובתו.
"ו..?" הוא שואל, "עם הכסף שאני משפיע עליה ברור שהיא נראית טוב. עם כל מכוני היופי למיניהן, הקרמים היקרים, הבוטוקס , איך לא? אבל את יודעת מה, אני אוהב הרבה יותר איך שאת נראית. את עושה לי את זה הרבה יותר ממנה."
אני שותקת. לא רוצה להכנס איתו לפינה הזו בכלל. הוא מסתכל עלי וקולט שאני נסערת. "אף פעם לא סיפרתי לך את זה . אולי הגיע הזמן, הרי לשם כך אני כאן. היא היתה נשואה לפני. בשעה שהיתה נשואה ללשעבר שלה, היא בגדה בו. היתה חומקת בלילות ממיטתם המשותפת לאחר שנרדם, והולכת עם המאהב שלה. הלשעבר המסכן שלה היה שומע את רעש המנוע של המכונית של המאהב, בשעה שסחט את הגז עד הסוף שתשמע ותצא אליו. הוא אהב אותה ושתק. בסוף הכל התפוצץ והם התגרשו. באיזשהו מקום זה ניקר לי בראש. מאיפה לי לדעת שגם בי היא לא תבגוד? חשבתי שאם אספק לה כסף בשפע, זה יפצה אותה על הכל. ככל שנמאס לי ממנה, כך נתתי לה יותר. שתהיה רגועה ולא תחפש לה מישהו בצד. עכשיו שאני חושב על זה, זה היה ממש טיפשי מצידי. הרי כבר לא רציתי אותה. היא כבר לא מושכת אותי. בהתחלה היא התחמקה, כדי שלא אגע בה. עכשיו אני זה שלא רוצה לגעת." הוא משתתק.
אני נותנת לשטף המילים שלו לצאת. חושבת כמו פסיכולגית, לא כמו האשה שהוא מאוהב בה. נותנת לו להתנקות. עם כל משפט מרגישה את הזעם שלו מתעצם.
"אני יודע שבעצם אני לא צריך לדבר איתך עליה. זה מפריע לך נכון?" הוא שואל.
אני מביטה בו וחושבת לעצמי: "איך זה יתכן שאיתי הוא כל כך רגיש ואיתה זה כל כך אחרת. איתי הוא כל כך סוער ואיתה כלום.(טוב האמת שאת זה אני כן מבינה למה איתי הוא סוער ואיתה לא).
"אתה מבין שאם הייתי מסרבת לקחת את התיק, הייתי צריכה להסביר למה. לא היית רוצה שאעשה זאת, נכון?" אני אומרת. כמובן שאין לו מה להגיב על כך.
"היא מוסרת לך שתלך להזדיין, שעל זה אין לי מה לאמר, זה דווקא משהו חיובי. מה שלא חיובי הוא שהיא רוצה להפשיט אותך מכל רכושך. היא סיפרה לי גם על יחס הבנות אליך," אני אומרת ומחכה לתשובה.
"אלף" הוא עונה לי כאילו הכין רשימה מראש, "אותך אני רוצה, ולא אוותר עליך. כולם יצטרכו לחיות עם זה. ובית" הוא ממשיך, "היא שוכחת שזה המקצוע שלי, להשתלח באנשים כדי לרוקן אותם מהכל במצב של מריבה."
הוא מסתכל עלי בציפיה לקבל ממני מחיאות כפיים, והן לא יגיעו, כי הן לא מגיעות לו.
פתאום הוא נראה לי כל כך אחרת. הצד הלא יפה שלו נגלה לי בשיא עוצמתו. "אם כך," אני עונה לו, "אתה כל כך שונה ממני. אתה מנסה להחריב, את מה שאני מנסה לבנות."
**הם**
על פניו, השלום חזר לביתם. האם הוא באמת שלם? (יש לי תחושה כזו שאת תשוקותיו, הוא עדיין פורק אצל אחרות. אותי זה כבר ממש לא מעניין)
***אני***
כותבת את הסיפור שלהם, שהוא אגב די מדויק, אבל אני לא שייכת למשולש שלהם, רק מספרת אותו.
בר אבידן
מאמינה באהבה
20.7.2017