פסח 2017

ערב חג. כולם כבר ממהרים לבתיהם. הם מאחלים לה ״חג שמח״. חלקם טורחים לשאול איפה היא בחג, ולהם היא עונה: ״עם המשפחה.״ היא מכבה את מערכת המחשבים שעל שולחנה. ממתינה בסבלנות שכל אחד מהם יגיע לכיבוי מלא. היא נועלת את המגירות, אחת אחרי השניה. ניגשת לכספת, מכניסה את הניירת לתוכה, ומקישה את המספר הסודי. היא ניגשת למתלה, מורידה מעליו את הז'קט בצבע כחול נייבי שתלתה בבוקר. היא לא שוכחת לקחת את אריזת השי, שמכילה שלושה בקבוק יין כשרים לפסח. היא מעיפה מבט אחרון לעבר משרדה, ולוחצת על המתג כדי לכבות את האור.

בדרך לביתה, היא עוצרת בחנות הפרחים הקטנה. היא ניגשת לבחור לה זר פרחים רענן. היא מקפידה שיהיה זה זר צבעוני במיוחד,אדום, צהוב, כתום ולבן , ובתוספת הרבה ירק. היא מבקשת שיארזו צנצנת בגודל התואם את הזר. את הפרחים היא מבקשת שיעטפו לה עם נייר צלופן וסרטים כחולים, בדיוק כצבע עיניו. היא מוסיפה עוד זר אחד של פרחי חמניות גדולים, להם היא מוסיפה כרטיס ברכה.

היא ממהרת לביתה, מתקלחת ארוכות, מייבשת את שיערה, ואוספת את תלתליה לקוקו קופצני, אך לא מוקפד. היא מתאפרת בקפידה ומתבשמת בבושם שהוא הכי אוהב.

בסל של פיקניק היא אורזת את ארוחת החג. הדגים שיצאו בדיוק לטעמו, והמרק עם הכופתאות. היא אורזת גם מצות, ולא שוכחת לקחת איתה שתי הגדות.

היא לוקחת את הזמן. מחכה שהכבישים יתרוקנו. היא לא ממהרת. היא יודעת שהוא יחכה לה.

היא יוצאת מביתה בפרוור תל אביבי, עולה על כביש החוף ונוסעת צפונה. היא פונה באזור השרון ימינה, לתוך שדרת עצים ארוכה ופסטורלית אשר אינה מרמזת דבר להיכן היא מובילה. קרני שמש אחרונות נוצצות על המראות בצידו של הג׳יפ שלה. היא מביטה מבט ארוך דרכן, נפרדת מהיום שעבר, מקבלת את פני הלילה. ליל ערב החג.

היא נכנסת בשביל הגישה. כולה נרגשת לפגישה עם אהובה. היא מחנה את הרכב סמוך לכניסה. הולכת מסביב לאוטו, ומוציאה מתא המטען את הסל וזרי הפרחים.

״חג שמח״, היא אומרת בחיוך לאחות בתחנה האחיות. ומושיטה לה חבילת של פרלינים כשרים לפסח. היא הולכת למעלית ולוחצת על הקומה השמינית.

השלט בקומה שמונה ״מחלקת שיקום״ נגלה לעיניה מיד עם הפתח דלתות המעלית. היא פונה לאגף המערבי. עמדת האחיות ריקה לכן היא שמה את זר החמניות בצירוף חבילת פרלינים נוספת. לפרחים היא מצמידה את כרטיס הברכה.

היא ממהרת לחדר בסוף המסדרון, נושמת עמוק ופותחת אותה בשקט. היא ממהרת למיטה היחידה בחדר. היא נושקת לו, מלטפת את פניו המצולקות ואומרת לו: ״היום ערב פסח. חג שמח אהוב שלי.״

ממעמקי חוסר הכרתו הוא שומע אותה. ליבו מתרונן. ״לא שכחת אותי אהובה שלי!״ אך שפתיו לא משמיעות קול. היא מחבקת אותו, ומניחה את ראשה על ליבו. היא מרגישה את הדופק שלו משתנה, כשהוא מרגיש את מגעה על חזהו. היא יודעת שזו הדרך היחידה שלו לאמר לה שהוא אוהב אותה, ובשבילה זה די.

כשרק הכירה אותו, כשרק סיים את קורס הטייס שלו, שאל אותה: ״ואם אפצע אי פעם, עדיין תאהבי אותי?״

היא הבטיחה לו אז שכן, ועמדה בדיבורה. כאשר התרסק מסוקו במורדות ההר,והוא בא מת חי לבית החולים, לא היה לה ספק שהיא איתו לנצח.

היא ניגשת למלא מים באגרטל, ומניחה בו את זר הפרחים העליז. ״ובכן אהובי, אני יודעת שאתה לא מהמקפידים על כל מילה ומילה, לכן אשיר לך רק שירים נבחרים מתוך ההגדה. הנה הבאת לך גם אחת, אתה מוזמן להצטרף.״

קולה הצלול נישא בכל המחלקה, גורם לכל מי ששוכן בה להזיל דמעה. היא מושכת לחדרו את החולים שמבקשים לספוג קצת מאוירת החג. היא שרה בעינים עצומות, ולא שמה לב שחדרו מתמלא כמעט עד אפס מקום. לאט לאט הם מצטרפים אליה בשירה וקולותיהם עוטפים את החדר.

״תקשיב אהוב שלי, כמה מלאכים באו היום לשיר איתנו. כולם רוצים רק דבר,לחגוג איתך את חג החרות. ומתי תהיה כבר אתה בן חורין?״

לעיניהם הנדהמות של כל הנוכחים בחדר, הוא פוקח את עיניו הכחולות אחרי שנים של תרדמת. הוא מביט בה ואומר: ״ הדגים שלך מריחים כל כך טוב, בדיוק כמו שאני אוהב.״