היא גדלה בכפר שמריהו. בת יחידה לאיש נדל"ן ועקרת בית מטופחת. לא היה דבר שרצתה ולא קיבלה. אם זה בגדים, נעליים ותכשיטים או מכונית יוקרה עם קבלת רשיון הנהיגה.
היה ברור שהיא תלך בעקבות אביה ותתעסק בנדל"ן. שלא כאמה, היא לא רצתה לשבת בבית. היו לה שאיפות גדולות, ועיניה ראו למרחוק. היא רצתה לכבוש את השווקים בבירות העולם. וכמו תמיד, מה שרצתה קיבלה.
***
עכשיו היא יושבת במחלקה הראשונה בדרכה ללונדון. היא משתוקקת כבר שהמטוס יצא לדרכו, אבל משהו מעכב אותו.
היא שומעת התלחששויות מעבר לוילון הסגור המפריד את המחלקה מדלת הכניסה למטוס.
"אין לי בעיה לשבת בכל מקום. אני חייב לעלות על הטיסה הזו," היא שומעת קול עמוק של גבר המתלחש עם הדיילת. "אין צורך לפנות נוסע עבורי." היא שומעת חצאי משפטים שנאמרים על ידי הדיילת, ושוב את קולו של הגבר "אני אקח את המושב בשורה עשרים."
"נו באמת," היא אומרת בקול רם, "כמה זמן צריך להמתין כאן להמראה." היא לוחצת על הכפתור שקורא לדיילת, וזו ממהרת אליה מיד. "כן גברתי, במה אפשר לעזור?" היא שואלת אותה בקול נעים.
"בואי נתחיל בזה שתזיזו כבר את המטוס. אין לי את כל היום. וגם תביאי לי שתיה, אני צריכה להרגע," היא נובחת לעברה.
הוילון נפתח והיא רואה את הגבר נכנס וממהר לעבר מחלקת התיירים. "חוצפן," היא פולטת לעברו ומסתכלת עליו בזלזול. עכשיו שהיא כועסת, היא לא תודה שהוא נראה טוב, אבל ממש טוב. אבל מה איכפת לה . שישב כבר ושהמטוס ימריא.
השמפניה מוגשת לה, וכן צלחת מלאה פירות העונה. היא מתרווחת לאחור, בכורסא המפנקת של המחלקה הראשונה, מוציאה את מחשבה האישי ומנסה להתרכז בעבודה. אבל כל מה שהיא רואה לנגד עיניה, זה החצוף הזה שגורם לה לאיחור בנחיתה. כבר לא יהיה לה זמן למנוחת הצהריים, והיא תאלץ לצאת ישר לפגישה.
היא נושמת עמוק, שמה אזניות עם מוסיקה קלאסית שקטה, אבל הריכוז ממנה והלאה. כל מה שמתחשק לה כעת הוא ללכת ולצרוח עליו. היא לא חושבת הרבה, וקמה בסערה מכסאה. "חצוף, אגואיסט שכמותך,",היא ממלמלת. היא עוד תאמר לו מה דעתה עליו, אם ירצה או לא.
היא מסיטה את הוילון מאחורי המחלקה הראשונה בתנופה ומחפשת אותו מייד בעיניה. היא קופאת. היא רואה אותו אוחז בעדינות בגברת זקנה, עוזר לה לקום מהמושב ומוביל אותה לשרותים. הוא מחכה בסבלנות שהיא תסיים, ומוביל אותה חזרה למושבה. הוא מתכופף אל הזקנה ושואל אותה דבר מה. בזוית עיניו הוא קולט אותה, עומדת ונועצת בו מבטים. לרגע הוא מהסס.
היא רואה אותו נכנס למטבח האחורי, וחוזר עם כוס מים צוננים. הוא פותח את המגש מול מושבה של הגברת הזקנה, ומניח בזהירות את כוס המים. היא עדיין עומדת שם ולא מסירה עיניה ממנו. הפעם הוא משיר מבט ישר לתוך עיניה וגורם לה לרעוד.
הוא צועד שנים שלושה צעדים לקראתה, ומביט בה במבט שאינה יכולה לפענח. "אני מבין שחוצפתי חצתה גבולות, אם הטרחת את עצמך ממושבך במחלקה הראשונה והגעת למחלקה הפשוטה הזו של .."
היא לא נותנת לו לסיים. "אני חייבת לך התנצלות. זה לא היה…".
עכשיו הוא קוטע אותה. "אני חושב שאשה שכמוך מסוגלת ליותר." הוא מגיש לה את כרטיס הביקור שלו, ומתיישב חזרה בכסאו מבלי להעיף בה מבט נוסף.
היא משפילה מבטה וחוזרת למושבה. פתאום היא נזכרת בכרטיס שהגיש לה. היא מסתכלת עליו, לא כתוב עליו כלום. היא הופכת אותו לצידו השני, ועוצמת את עיניה. היא כל כך מתביישת בעצמה.
לבסוף כשהיא פוקחת את עיניה, היא רואה אותו מתבונן בה בחיוך. "עכשיו נתחיל מחדש. נעים מאד אני גיא,",הוא אומר ומושיט לה את ידו, "כפי שהבנת כבר, אותי את הולכת לפגוש בלונדון. את מבינה שהייתי חייב לעלות לטיסה".
ב.א.
מאמינה באהבה
2.7.2017