השחר טרם הפציע , אך החיים במטבח האחוזה רחשו כאילו השעה היא חצות היום. שק תפוחי האדמה עמד בסמוך לשולחן העבודה והעובדות עמלו על קילופם. לידן עמדו צמד עובדות שקילפו במרץ את ירקות השורש וערמו אותן בערימה.
בחדר הסמוך היו הכובסות עסוקות בגיהוץ החולצות הלבנות של הגברים שבבית. הן היו במרוץ מתיש כנגד השעון המתקתק כדי להספיק את כל ערימת הכביסה, לפני שיוריד מי מבעלי האחוזה את רגליו על השטיח הרך ויגלה שבגדיו המגוהצים אינם במקומם.
בחוץ, בכפור, עטופה במעילה מלא הטלאים, מיהרה לילי לאסוף את הביצים וכעת היא בדרך לרפת לחלוב את הפרה. באופן בלתי צפוי, נפתחים שערי שמים ומטח של גשם זלעפות יורד על האחוזה. לילי רצה לתפוס מחסה וכעת היא מוגנת. היא אינה מודעת למה שקורה בבית. היא חולבת את הפרה במקצועיות ומבטה נודד בהיסח הדעת לעבר האחוזה. משהו לא נראה לה כשורה. האורות נדלקים אחד אחרי השני וצללים של אנשים מתרוצצים נראים מבעד לוילונות המוגפים, מוציאים אותה מהריכוז.
לילי ממהרת לסיים את מלאכת החליבה ונושאת בידיה את סל הביצים ודלי החלב. ככל שהיא מתקרבת, מתחזקים גם הקולות העולים מהבית. כל צעד מקרב אותה להבנה שקרה משהו רציני, עד שהיא מגלה את הגורם למהומה. הברק היכה בכל העוצמה בגג המטבח ופער בו חור ענק.
לילי נכנסת ורואה את בנו של בעל האחוזה, עומד ושואג על העובדים. מבטו נודד לעבר הדלת והוא משתתק לרגע ואז נובח עליה "מה את מסתכלת עלי ככה?".
לילי ממהרת לפשוט את מעילה הנוטף מים, ותולה אותו ליבוש על כסא ליד התנור החם. היא מורידה גם את המטפחת הרטובה מעל ראשה ותלתליה הרטובים מתפזרים על גבה. היא מניחה בזהירות את הביצים על השולחן ומגישה למבשלת את דלי החלב.
היא משפשפת את ידיה ונושפת בהן כדי שיתחממו מעט ונעמדת מולו. הוא סוקר אותה מלמעלה עד למטה.
"תסתכל עלי" היא אומרת לו בקול יציב "בשבילך ובשביל משפחתך אני יוצאת בכל מזג אויר החוצה, כל בוקר באותה שעה כדי שארוחת הבוקר הטריה, תהיה מונחת על שולחנכם באותה שעה במדויק." היא סוקרת אותו וממשיכה "כמוני כל מי שנמצא כעת באזור המטבח. על זה אתה משלם לנו, וזה השרות שאתה מקבל בתמורה . אם יש לך תלונות בקשר לשרות הזה אתה מוזמן להשמיע אותן".
היא משתתקת והוא שותק, הוא לא מאמין שמישהי מצוות העובדים בכלל מעז לדבר אליו, ועוד בצורה כזו. אבל הוא אינו אומר דבר, כי יש בה משהו בקטנה הזו שמערער אותו. הוא מעולם לא שם לב אליה, ומתקשה להודות בפני עצמו שמעולם לא ראה אישה כמוה.
"אדם מלומד כמוך" היא ממשיכה ללא מורא " ודאי יודע שאין לנו כל שליטה על גרמי השמים, ולא אנחנו גרמו לברק להכות דווקא במטבח של אחוזתך, את זה אפילו אישה פשוטה כמוני יודעת".
הוא לא יכול היה להתעלם ממנה יותר, הרגשות המציפים אותו מערערים אותו לגמרי. "את צודקת" היא אמר בקול שקט "אני מתנצל, אני אטפל בענין, ואת לכי להחליף בגדים שלא תתקררי" זה כל מה שהיה מסוגל לאמר לה.
היא צוחקת ואומרת לו "הבגד השני שלי כעת מתייבש על החבל, אין לי יותר".
הוא מורה לה בידו שתבוא אחריו. הוא מוביל אותה במעלה המדרגות לקומה העליונה. היא חוששת ומהססת לעלות.
"בואי" הוא אומר ומושיט לה את ידו. היא מביטה בו בשתיקה . מבטו שוב לא כועס אלא רך, ולבסוף היא מתרצה. הוא מוביל אותה לחדר הארונות הגדול ואומר לה "תבחרי מה שמוצא חן בעיניך". היא מביטה בו ואומרת "אינני יכולה לקחת מכאן דבר".
"מדוע?" הוא שואל כלא מבין "הרי אני נותן לך רשות לקחת כל מה שאת רוצה."
"אני מאד מודה לך על נדיבותך, אדוני" היא עונה לו "אבל הבגדים שבארון הם לא לאחת כמוני, הם מתאימים רק לגבירה".
"עוד לא הבנת? חשבתי שראית זאת בעיני, ששמעת זאת בקולי, שהרגשת" הוא עונה לה ומביט לתוך עיניה. היא לא מבינה ומסתכלת עליו מבולבלת.
"הברק הזה שחדר למטבח, חדר לליבי והראה לי את הדרך אליך".
בר אבידן
מאמינה באהבה