על נשואיה של בל בת העשרים, הסכים אביה עם תומאס.
כאשר פגשה בו עם אביה, בעת חתימת הסכם הנשואים, הוא שאל מתוך נימוס אם יש משהו שהיא רוצה לאמר.
בל לא חשבה ואמרה ״יש לי רק בקשה אחת והיא שלא יהיו לך ילדים מנשים אחרות״.
״את זה, לא את תקבעי״ הוא ענה לה , וניגש לחתום על ההסכם.
היא לא פגשה בו שוב עד יום חתונתם.
לפני שהוא פותח את דלת הכנסיה לפניה, אומר לה אביה ״אני מוסר אותך עוד שעה קלה לבעלך. מעתה את מחויבת לו, ונדרשת לעשות כרצונו. אל תאכזבי אותי״.
הוא אוחז בידה של בל ומוביל אותה במעבר לקראת בעלה. בל מרימה עיניה ורואה אותו לבוש בחליפה הדורה, חולצה לבנה ועניבה שחורה. הוא גבר מאד מרשים ונראה מאד רציני לשלושים שנותיו.
הכומר מתחיל בהקראת הנדרים ותומאס מפסיק אותו באמצע. ״אין צורך להקריא את הענין הזה שאהיה איתה בחולי עד שהמוות יפריד בינינו, זה לא לעניין״ הוא עונד לה את טבעת הנשואים על אצבעה ומוסיף ״אני לא מתכוון לענוד טבעת, אפשר לדלג גם על החלק הזה. הוא נדהם כשהוא שומע אותה אומרת בקול את הנדרים ונשבעת להיות איתו בכל מצב עד שהמוות יפריד ביניהם. לרגע הוא רוצה לצעוק עליה,איך היא מעיזה, אבל הוא משתתק.
את מסיבת הכלולות הוא מבלה עם חבריו בריקודים ובשתיה, ושולח אותה לרקוד עם הנשים. אפילו פעם אחת הוא לא מעיף מבט לעברה. היא יודעת זאת. היא לעומתו חיפשה את עיניו כל הערב.
בסיומה של המסיבה היא נוסעת איתו לביתו. הוא מראה לה היכן חדר השינה שלו, ומבקש מהנהג שישים את חפציה בחדר. הוא ממתין שהנהג יצא ומודיע לה שהוא עייף והוא רוצה לישון היום לבד. הוא משאיר אותה המומה בחדרו, בתום ליל כלולותיה.
במשך שבוע, נערכת מידי ערב מסיבה לכבודם. מידי ערב הוא מוביל אותה לחדרו ונעלם ממנו.
באחד הערבים היא נשאלת על ידי אמה עם הכל בסדר, האם מימשה כבר את חובתה. ״אני שייכת עכשיו לבעלי. מה שבינו לביני, כך ישאר״ היא עונה.
עוברים עוד כמה לילות ומיטתה עדיין ריקה. היא אינה יודעת שהוא מתנגב בלילות ורואה אותה מצטנפת בתנוחה עוברית בצד שלה במיטה. היא לא ישנה רגועה וכותונת הלילה מרבה לחשוף את איברי גופה. הוא מתפעל מגופה הרזה, ומתקשה לעצור בעד עצמו כשהוא מגלה שמתחת לכותונת אינה לובש דבר.
שבועיים עוברים מיום חתונתם והוא מגיע אליה בלילה. הוא לא מדבר, אלא עולה עליה ומיד חודר לתוכה. כאב חד עובר בכל גופה. היא חושקת שפתיה, עוצמת עיניה כדי למנוע מדמעותיה לפרוץ. היא מרגישה אותו בתוכה, חזק וגדול ופרט לכך שהיא מפסקת לקראתו את רגליה, היא לא עושה דבר. הוא נע אחורה וקדימה ולבסוף פולט את זרעו לתוכה.
כשהוא קם, הוא מורה לה לשטוף את המצעים המוכתמים בדם בתוליה. ״לא רוצה לראות כל זכר למה שהתרחש פה כעת״. היא ממהרת לעשות כרצונו, שוטפת את המצעים ופורסת על המיטה מצעים חדשים.
מאז אותו לילה ראשון הוא ישן איתה בחדר, אבל שוכב בקצה המרוחק של המיטה. הוא בא אליה מידי פעם, ממלא את חובתו כבעל, מעולם לא אוהב אותה. היא יודעת שהסיכוי היחיד שיש לה, הוא להרות לו. היא ממררת בבכי כאשר מגיע המחזור הראשון. עוברים עוד חודשיים והיא מגלה שהפעם היא נקלטה.
היא מודיעה לו מיד, והוא לוקח אותה לרופא של משפחתו שמאשר לו שאכן היא בהריון. הוא נותן ביד הרופא סכום כסף גדול ואומר לו שיטפל בה. מידי פעם הוא שואל אותה אם היא צריכה משהו, אבל מעולם לא הולך איתה לבדיקות ולא שואל שאלות.
כל בוקר הוא הולך מוקדם לעבודתו, וחוזר כשהשמים זרועי כוכבים. כל ערב הוא מוצא על השולחן צלחת עם אוכל חם. הוא טועם ממנה, אבל לא מסיים אותה. הוא לא אומר לה דבר, והיא לא יודעת מה לחשוב. היא איננה מעזה לשאול אותו, ומביטה בשתיקה כל בוקר בצלחת המלאה בחלקה. מהמעט שהיא מכירה אותו היא יודעת שאם לא היה מרוצה כבר היתה יודעת זאת.
יום הלידה מגיע והיא נאלצת להתקשר אליו למשרדו. ״הוא מאד עסוק ואינו מקבל שיחות״ עונה לה מזכירתו. בל מבקשת למסור לו הודעה, אבל המזכירה אומרת לה שמסר שידבר איתה בערב.
״בערב לא אהיה בבית״ היא ממלמלת וסוגרת. תומאס מתפלא למה התכוונה, אבל לא מטריד את מוחו יותר מידי וחוזר מיד להתרכז בעבודתו.
הוא חוזר הביתה לבית חשוך, אין אוכל על השולחן. ״אולי הייתי צריך להחמיא לה על האוכל. היא המבשלת כל כך טוב. מעולם לא אכלתי אוכל כה טעים״ הוא חושב בצער. הוא נכנס לחדר השינה ורואה שהמיטה מוצעת. הסדינים מתוחים על המיטה, השמיכה עוטפת אותה ברכות, והכרים מונחים בסדר מופתי. לפתע הוא מבין, היא עזבה אותו.
תומאס ממהר למרכז העיר, מחפש חנות פרחים פתוחה אך כולן סגורות. מיואש הוא פוסע חזרה לעבר רכבו ונתקל במוכר פרחים שעורם את הדליים הריקים, רק זר אחד נשאר לו ודווקא הוא הגדול מכולם. הוא ממהר לרכוש את הזר, מושיט למוכר שטר ולא מחכה לקבל את העודף. בעודו עושה פעמיו לעבר בית הוריה, אלפי מילים רצות לו בראש. הוא יעשה הכל להראות לה כמה היא חשובה לו, כמה הוא אוהב אותה.
הוא מגיע לבית הוריה, אבל הבית חשוך. הוא עומד מיואש ליד השער. הוא מרגיש שרגליו אינן נושאות אותו. הוא מתייסר. היא היתה שלו, היפה בנשים, הטובה מכולן . במו ידיו הרס הכל. הוא מעיף מבט אחרון בבית הוריה של בל ופונה לחזור לרכבו. הטלפון בכיסו מצלצל הוא לא מכיר את המספר ומתעלם. אבל הצלצול לא מרפה. פחד מתגנב לליבו אולי קרה לה משהו?. לבסוף הוא מחליט לענות .
״ מדברת בל״ הוא שומע.
״איפה את אהובה שלי. אני כל כך מצטער, אני כל כך אוהב אותך״ אומר תומאס ״אמרי לי איפה את ואבוא אליך״.
״אני בבית חולים״ עונה לו בל עדיין המומה ממה שאמר לה.
״מה קרה לך אהובה?״ הוא שואל בדאגה כולו מוטרף.
״כעת אני בסדר, אל תדאג, רק תגיע״ היא אומרת וסוגרת את הטלפון. הדבר האחרון שציפתה לו היה לשמוע אותו מדבר אליה בחום, והיא נזכרת ששכחה לאמר לו שילדה.
*****
חודשיים עברו. בל נושקת לבניה, עוטפת כל אחד מהם היטב בשמיכה ומדליקה את מנורת הלילה.
היא פונה לחזור לחדר השינה. הוא כבר מחכה לה חסר סבלנות, עוטף אותה בזרועותיו, ונושא אותה בזרועותיו למיטתם. הוא מלטף את ראשה, מנשק אותה על צווארה, נשיקות קטנטנות, שמעוררות אותה מיד לקראתו והיא מצחקקת ״תומאס״.
״מה יפה שלי. האם אמרת לי כבר היום כמה אני אוהב אותך, כמה את מדהימה?״.
״בערך מאה פעם״ היא צוחקת ומתמסרת ללשונו היורדת לאורך העמק בין שדיה.
״האם אמרתי לך שהתנהגותי אליך אחרי חתונתנו היא של גבר אדיוט, ופחדן?״ הוא לוחש לה.
״בערך מאתיים פעם״ היא עונה לו נאנקת. וכבר לא יכולה יותר. היא מושכת אותו אליה, רוצה להרגיש אותו בתוכה.
אבל הוא בשלו. מטייל בלשונו לאורך גופה, ויורד ויורד והיא כבר לא יכולה יותר. היא גונחת בקול.
״תסתכלי עלי, אני צריך שתראי אותי. את הכל בשבילי, בלעדייך אני כלום״ הוא לוחש לה בקול צרוד מתשוקה, ומרגיש אותה נרעדת מתחתיו. עכשיו שהיא מסופקת, הוא יכול להתחיל חשוב גם על עצמו ולאהוב אותה עד כלות.
ב.א.
מאמינה באהבה