סתיו

אחרית דבר

היא יושבת במשרדה בקומה הארבעים ומביטה מבעד לחלון הגדול על עלי השלכת האדומים. שלווה גדולה אופפת אותה. אם בימים רחוקים הייתה מתמלאת עצבות למראה השמים האפורים, היא כבר לא שם. היא מלטפת את בטנה התופחת. "כשיבוא האביב," היא לוחשת לה, "ילבלבו שוב העצים בתצוגה מרהיבה ויקשטו את העולם לכבוד בואך, ילדה קטנה שלי."

 

וכך זה התחיל..

  

הימים ראשית ימי הקיץ. מילי אוספת את חפציה, מכניסה אותם לתוך קרטון שהביאה מביתה. היא מביטה סביבה על המשרד ששמש אותה כביתה השני בשנה האחרונה. לפני יומיים הסתיים הפרויקט הגדול שלשם כך שכרו את שרותיה. אמנם ההצעה שהונחה על שולחנה הייתה נדיבה ביותר, אבל מילי הייתה זקוקה לחופש. העבודה המאומצת סביב השעון, ללא יום חופש אחד, גבתה את המחיר. היא מעטה להיפגש עם חברותיה, שלא לדבר עם גברים. לפני שנה נפרדה מנדב, ומאז לא הייתה לה זוגיות.

"תיהני מהחופש בארץ," אומרת לה קרלה שנפרדת ממנה בדמעות, "ואל תשכחי לקחת קרם שיזוף. כמו שאני מכירה אותך את תבלי את רוב ימיך על שפת הים."

"אני כבר לא יכולה לחכות," עונה לה מילי, "את כבר מכירה איתי כל כך טוב. אמא שלי הייתה המומה כשראתה כמה זוגות בגדי ים ארזתי."

מילי מניחה את הקרטון עם חפציה על הדלפק בקבלה, וניגשת להיפרד מעומר מנהל בית התוכנה.

"מקומך מובטח לך מתי שתחזרי," אומר לה עומר, "אני מודה שקשה לי להצטרף לברכות. אני עצוב שאת עוזבת, אבל מבין את הצורך שלך בחופש. אני אחכה לך." באופן מפתיע הוא קם מכיסאו, עוקף את שולחנו ומחבק אותה.

מילי המומה מהמחווה הזה. לו רק ידע מה היא מרגישה כלפיו. אבל היא מתעשתת ואומרת לו: "תודה, עוד אשוב."

שתיקה משתררת ביניהם. "אני חייבת ללכת. הטיסה יוצאת עוד שלוש שעות," היא אומרת בהתנצלות. היא מרגישה שמשהו בלתי פתור תלוי באוויר, אבל אולי היא מדמיינת.

מילי שמחה לגלות שהמושב לידה ריק, והיא יכולה להשתרע על שני המושבים. לפני שהיא מתכסה בשמיכה וצוללת לשינה עמוקה, היא מעיפה מבט למטה. האגם הגדול משתרע במלוא הדרו לפניה, ולאורכו הכל ירוק. כזו היא עונת הקיץ במחוז ילדותה. היא צורבת בזיכרונה את המראות. אין לה מושג מתי תראה אותם שוב. הרי לא סתם קנתה כרטיס פתוח. מאי שם עולות במוחה מילותיו של עומר, אבל היא מחליטה שהוא היה רק מנומס אליה, ורק בגלל שהיא מאוהבת בו, זה לא אומר שהוא התכוון למשהו עמוק יותר.

 

מראה העיר תל אביב השוכנת לחוף הים, המתגלה לפניה, גורמת לליבה לקפוץ מאושר. היא כל כך מוקסמת מהנוף שאיננה מרגישה את הנחיתה. רק מחיאות הכפיים מחזירות אותה למציאות.

תוך זמן קצר היא כבר מחובקת על ידי דלית, איילת ושירה. כל אחת מהן מנסה למשוך את תשומת ליבה. הן נכנסות אחת לדברי השנייה, ומילי מרגישה מסוחררת מקצב הדיבור שלהם ומאושרת שהיא כאן. המחשבה שהיא באמת חופשיה מכל מטלה מתחילה לחלחל למוחה.

"תראי אותך, כמה את יפה!" היא שומעת את שירה, "את בטח רוצה לישון."

"לישון?" היא תמהה, אני רוצה להגיע לדירה, ללבוש ביקיני ולרוץ לים," היא עונה.

ובדיוק זה מה שהן עושות. למרות הפרשי השעות, והסחרחורת הקלה שהיא מרגישה, היא מפליאה להכות בכדור עם המטקה, וסוחפת קריאות התפעלות מצד הגברים בחוף.

"נו מה אתם מצפים," אומרת להם איילת, "היא משחקת טניס מגיל אפס."

דלית, איילת ושירה מעלות מיד תמונות של מילי ברשתות החברתית, תחת הכותרת "המלכה שלנו עושה את תל-אביב." עד מהרה מתחילות להיכנס בקשות לחברות בדף של מילי, אבל היא מותשת מכדי לענות להם. את השעות אחרי שחזרה מהים היא מבלה בשינה עמוקה, מותשת מהפרש השעות, והשמש.

היא לא שומעת את הקולות מעבר לדלת, בשעה שהבית מתמלא בחברים שבאו לראות את "המלכה הקנדית." ביניהם נמצא גם גיא. הוא מכיר היטב את שלישיית החברות. הוא יודע שהן מאוהבות בו בסתר, אבל הוא אינו מעוניין בהן. לעומת זאת המלכה הזו מהחוף מסקרנת אותו. הוא רק מקווה שהיא לא פטפטנית כמותן.

סמוך לחצות מעירה דלית את מילי. "יפה שלי, קומי. כולם באו לראות אותך," היא לוחשת לה, ומחכה לוודא שהיא מתעוררת.

מילי מתמתחת ופוקחת עיניה. כיוון שהיא רגילה עדיין לחיות על שעות שינה מעטות, לוקח לה כמה דקות להתארגן, והיא יוצאת בחיוך להיפגש עם חבריה. הבנות מכירות לה את מי שאינה מכירה, והיא מוצאת עצמה מול גיא.

"וזה גיא," הן אומרות לה, מבלי להסביר. מילי מביטה בו בסקרנות. חושבת למה הן התכוונו. היא אינה זוכרת שאי פעם הזכירו בפניה את שמו.

"ואת המלכה מהחוף," הוא אומר לה ומחייך חושף שניים לבנות הבולטות את עורו השזוף.

"כן," היא עונה לו, "כלומר קראו לי מלכה על שם סבתי, אבל מיום שנולדתי קוראים לי מילי," היא מסבירה לו.

"מילי שלי, נשמע מתאים בהחלט," הוא אומר, והיא יודעת שהמילים האלה היו הרגע שהתאהבה בו.

מאותו יום ואליך, מרגע שמסתיים יום עבודתו, מבלה גיא את שעותיו עם מילי עד לבוקר המחרת.

 

 

** 

הסתיו כבר כאן. מילי מסיימת את השיחה עם חברת התעופה. "אתה שומע גיא, האריכו לי את הכרטיס בעוד חודשיים. אמרו שזה מה שהם יכולים לעשות," היא אומרת לגיא רואה שהוא מתלבש. "לאן אתה הולך?" היא שואלת.

"אני נפגש עם חברים, הולכים לשתות משהו. לכי תפגשי עם החברות שלך מזמן לא נפגשתן," הוא עונה לה.

"נכון," היא עונה לו מסתירה את מה שעובר לה בראש. היא רוצה לשאול אותו מה עובר לו בראש, שהוא פתאום כך ללא הכנה יוצא ערב אחרי ערב.

 

"אומרים שאהבות קיץ סופן להיגמר מהר," היא אומרת בעצב לאיילת. "ממש לא ראיתי את זה בא."

"דווקא עכשיו שעברת לגור אתו?" היא עונה לה, "אני ממש לא מבינה. לגיא מעולם לא הייתה חברה רצינית, ובטח שמעולם לא גר עם מישהי. תראי איזה בית יפה הקמת לכם. כולם כל כך אוהבים להתארח אצלכם. אני פשוט לא מבינה."

"תדעי לך ששאלתי את אלכס, " אומרת לה דלית, "הוא באמת יוצא רק עם הבנים. הוא לא בוגד בך."

"זה ממש לא העניין," היא אומרת, "אני מתגעגעת אליו ואל מה שהיה בינינו. אני מרגישה שאנחנו מתרחקים. אני כבר לא מרגישה אליו אותו דבר. כבר אמרתי אהבת קיץ. בכלל הסתיו כאן בארץ משרה עלי עצבות. אני מתגעגעת לתצוגה המרהיבה של עלי השלכת בבית."

הן יושבות ושותקות. ארבעתן מבינות מה שמילי אומרת. הן רואות את הסדקים ומבינות מה שהיא מבינה.

הימים עוברים ומילי מאבדת את התיאבון, היא לא מרגישה טוב. אין לה חשק לצאת עם הבנות לאכול, אין לה חשק ללכת לים, למעשה אין לה חשק לכלום רק לישון. היא מתפקדת בבית כאוטומט, אבל מבינה שהגיע הזמן לחזור הביתה.

"מילי, את כבר לא עצמך," אומרת לה שירה, " לאיפה הלכה המלכה העליזה והמחייכת שלנו? את לא מאושרת."

"אני מתגעגעת הביתה," היא אומרת, כאילו זה מה שמטריד אותה.

כשמגיע הערב מכינה מילי ארוחת ערב מושקעת, עורכת את השולחן. היא מפזרת נרות ריחניים על השולחן, וזר פרחים בצבעים רכים של ורוד ולבן. גיא נכנס הביתה בסערה. "היי מלכתי," הוא קורא לעברה מהדלת. "אל תשאלי איזה יום מעצבן היה היום," הוא אומר וקופא למראה השולחן הערוך. לבסוף הוא הוא פולט "שכחת שביום רביעי אני הולך לשחק כדורסל? אני לא יודע מה יש לך את כזו מפוזרת לאחרונה."

"תן לי את הלילה הזה," היא מבקשת, "לא אבקש ממך עוד."

"אני מאחר," הוא אומר לה, "לא שמעת מה שאמרתי לך? היה לי יום נוראי בעבודה."

הוא נושק לה נשיקה על שפתיה, רגע לפני שהוא נעלם. היא מחבקת אותו חזק, מסרבת לתת לו ללכת, אבל הוא ניתק ממנה ואומר, "תזמיני את איילת לאכול אתך, האוכל מריח טעים."

מילי מתקשרת לאיילת ומבקשת ממנה לבוא. איילת שגרה מספר בתים ממנה מגיעה תוך דקות ספורות .

 

***

"תודה על הכל," היא אומרת לאיילת בשעה שהן נפרדות בשדה התעופה. למזלה של מילי המטוס לא היה מלא, ונמצא לה מקום. בשעה שגלגלי המטוס ניתקים מהמסלול ומזנקים לשחקים, עוצמת מילי את עיניה. היא מרגישה ריקנות גדולה. היא לא מרגישה צורך להביט על העיר הישנה.

ההתרגשות גוברת בה לקראת הנחיתה. המבט למטה של העצים המתכסים בעלי השלכת המרהיבים, עוצר את נשימתה וגורם לליבה לרקוד. היא מרגישה מותשת, רעבה כיוון שלא יכלה לאכול דבר, אבל  מאושרת כמו שלא הייתה זמן רב.

את פניה מקבלים הוריה. שניהם מחכים לה בשער היציאה ועוטפים אותה בחיבוק. היא מבחינה במבט על פניהם ונבהלת. "מה קרה? ספרו לי," היא שואלת מיד.

"תראי אותך," עונה לה אימה, "חזרת כל כך שונה. רזית, את חיוורת. איך יתכן שהיית כל כך הרבה בים וכך את נראית. מה קרה שם מילי?"

"אני בסדר אמא," היא עונה, "התאהבות קיץ, לא משהו מיוחד."

הם נוסעים בשתיקה. שלושתם מעמידים פנים שהכל בסדר. אך ברגע שהיא מגיעה הביתה וניגשת לשירותים להקיא, כבר אי אפשר להעמיד פנים.

"מחר את הולכת לראות את ד"ר גרין," אומרת אימה.

מילי אוהבת את האוכל של אימה. אבל כאשר גם אותו אין לה חשק לאכול, מתחילה מחשבה להתגנב לליבה. "האם זה יתכן?"

למחרת בבוקר צלצול בדלת גורם למילי להיגרר לכניסה ולפתוח את הדלת. היא המומה לראות את עומר. הוא מגיש לה זר של פרחים בלבן וורוד. מילי מאפשרת לו להיכנס ומביטה בו. היא רואה בעיניו מבט שאינה מכירה.  "ראיתי ברשת החברתית שחזרת. רציתי להיות בטוח שאת חוזרת אלינו," הוא אומר לה, "שאת חוזרת אלי."

היא פוקחת עיניים. "למה הוא מתכוון כשהוא אומר אלי?" היא חושבת בליבה.

"שמעת טוב. אלי," אומר עומר, "זה מה שבאתי לומר לך. שמעבר לעובדה שאני רוצה אותך בצוות שלי, אני רוצה אותך בחיי."

"עומר," היא אומרת לו, "אני חושבת שאני בהריון."

"חושבת?" הוא שואל.

"כן, עדיין לא בדקתי," היא עונה לו.

"בואי נלך לקנות לך ערכה ונבדוק," הוא עונה.

 

לא היה ספק בתוצאה. הקו היה חד משמעי. "אם את כאן זה אומר שאת לא אתו יותר," הוא אומר, "אני צודק?"

"כן," היא אומרת, "אני לא מתכוונת לספר לו. הוא מזמן כבר לא איתי בליבו. מבחינתו זו טעות."

"אני מקווה שהיא תהיה יפה כמוך. כי את כזו מהממת, אבל מבטיח לה שבכל מקרה אוהב אותה," הוא אומר לה ומחבק אותה.

"איך אתה כל כך בטוח?" היא שואלת.

"כי אני מאוהב בך כבר כל כך הרבה זמן," הוא עונה לה.

"לא טיפשון. איך אתה כל כך בטוח שזו בת?"

"זו בת ואנחנו נקרא לה סתיו בגלל התקופה שבה הכל החל בינינו," הוא עונה לה.

"אבל סתיו הוא תקופה בה הכל נגמר, תקופה עצובה, תקופה של פרידות," עונה לו מילי.

"כמה שאת טועה מתוקונת," הוא עונה לה, "תראי איזו מופע סיום יפה וצבעוני נותן לנו הטבע, בטרם הוא הולך לישון. הוא לא נעלם. הוא נח אוגר כוחות לפני שיוולד שוב לעולם בשיא יופיו עם בוא האביב. בדיוק כמו סתיו הקטנה שלנו."

 

ב.א.

מאמינה באהבה

 21.10.2017

 התמונה צולמה מהחלון בבית ליד האגם בסתיו 2016