סוף או התחלה

יום שישי. מריחים את סוף השבוע מכל פינה.

דווקא בשישי הזה היא מורחת את הזמן. יודעת שהיום אין לה תרוץ למה אינה יכולה להיפגש אתו. כל התירוצים כבר נגמרו לה. הרי למחרת לא עובדים ואין פרויקטים שצריך להשלים. "אולי אומר לו שהיה כזה עומס שלקחתי עבודה הביתה?" עוברת בה המחשבה והיא מזדעזעת. "ממתי אני צריכה תירוצים למה לא לראות את החבר שלי?"

לעומת זאת הגבר הזה שיושב מולה בחדר הישיבות כל השבוע האחרון, שכל יום מדגמן טעם טוב בלבוש למרות שאינו לובש חליפה, הגבר הזה תופס יותר ויותר מקום במחשבותיה. הוא מצדו במחוות אגביות, טווה את חוטיו סביבה והיא יודעת זאת.

החל ממבטו אחרי אצבע הטבעת הריקה, דרך מחמאה זו או אחרת על לבושה, ולא פחות על  רעיונותיה המבריקים.

היא לא הייתה בישיבה הראשונה, בה הוצגו כולם, כך שאינה יודעת את הגדרת תפקידו, והמעט שהיא יודעת הוא שקוראים לו "מייקל". היא לא מבינה למה תמיד שמו נאמר בחיוך, ולכן נמנעת מלקרוא לו בשמו.

"איך את ממתיקה את הקפה שלך," הוא שואל, והיא מביטה בו בפליאה. "אני הולך להכין לעצמי קפה, חשבתי שאולי גם לך בא לשתות."

"אממ," היא פולטת, "אחד סוכר, בבקשה."

"כבר יגיע," הוא עונה לה ולאחר זמן לא רב מונח לפניה ללא מילים ספל קפה מהביל, ועל התחתית שתי עוגיות. אחת וניל ואחת שוקולד. הוא מניח, וחוזר למושבו ומנהל שיחה ערה עם גיל שיושב לידו. הוא לא מעיף אליה מבט נוסף.

היא מסתכלת עליו, אחרי שנזכרה שלא הודתה לו, אבל הוא לא מסתכל לכיוון שלה בכלל.

היא יודעת שמה שהיה בינה לבין אלעד מת מזמן. כמה עצוב זה שהיא צריכה להמציא תירוצים כדי לא להיפגש אתו הערב. היא חוככת בדעתה מה לעשות. יש דברים שהיא צריכה להחליט לבד ולא להתייעץ בהם עם "הבנות" שלה. היא יודעת שכולן תאמרנה לה שהיא לא שפויה, וגבר כמו אלעד הוא גבר להתחתן אתו, לא לעזוב אותו. איך היא תסביר להן שהאהבה מזמן מתה, וזו רק שגרה, וכל זה עוד לפני ששם טבעת על אצבעה.

"זה המעשה הנכון," היא אומרת לעצמה, "אני צריכה לשחרר אותו ואותי מהקשר הזה." עכשיו נותר לה להחליט היכן יהיה המקום המתאים. פאב? מסעדה? בבית? שלי או שלו?

עדי: איפה נפגשים?

זה נוסח ההודעה שהיא שולחת לו. בלי הקדמות, בלי מילים מיותרות.

**

אלעד נושם עמוק. מה כבר יענה לה . "בשביל מה?". הרי ברור לו שהשבוע הזה לווה בתירוצים עלובים מצידה, רק כדי לא לראות אותו. הוא מבין שהוא צריך לסיים את הפרק הזה, שגם עבורו נמשך כמו מסטיק. מזמן אבדה שם התשוקה, מזמן כבר אין ביניהם חיבור בכל רמה שהיא. לעומתה, איילת שמחפשת תירוצים להיכנס אליו למשרד, בהחלט מעניינת אותו. היא לא ממהרת לצאת הביתה, כאשר היא רואה שהוא נשאר מאוחר.

"איילת, רציתי לשאול אותך שאלה," הוא פונה אליה.

איילת מתיישבת נרגשת מולו ומביטה בו. הוא רואה שהיא מחפשת את הרמז בעיניו, ומבטו נמשך לראשונה לעיניה. "יש לך עיניים כל כך יפות," הוא אומר לה, מה שבעצם חשב ולא התכוון לומר בכל רם.

הוא קולט שעשה זאת רק כאשר היא עונה לו: "אפילו שהם סתם חומות?"

"סתם חומות?" הוא צוחק, "יש להן צבע כל כך יפה. הן לא סתם, הן מלאות רגש."

"איך לא?" היא חושבת לעצמה, "ובכל זאת אינך רואה אותי."

"אני צריך המלצה למסעדה," הוא אומר לה.

"תלוי מה האירוע. הצעת נישואין למשל.." היא כבר מנחשת את המטרה.

"את ממש רחוקה. פרידה," הוא עונה לה, משיר מבטו לבדוק את תגובתה. "אני רוצה להודיע לה שאין עוד טעם לקשר הזה , כי.." הוא מפסיק.

"כי מה אלעד?" היא שואלת בתקווה.

"קודם עלי לסיים את הקשר," הוא עונה לה באופן סתמי.

היא עדיין יושבת מולו.

"זו תהיה שיחה קצרה, אין לי הרבה מה לומר," הוא אומר, "תרצי להיפגש אחר כך לדרינק?"

 "אם כך יש לי את המסעדה המושלמת בשבילך," היא עונה לו, "ואני אחכה לך בבר שלה."

אלעד: בשבע, במסעדה של "אורכידאה מול הים."

זה נוסח ההודעה שהוא שולח לה כתשובה. בלי הקדמות, בלי מילים מיותרות.

**

"אז מה עושה יפיפיה כמוך הלילה," שואל אותה "מייק".

"יודע מה?" היא עונה לו, מרגישה נועזת,"מה דעתך להיפגש איתי לדרינק מאוחר יותר. אני אזדקק לו. אני נפרדת היום מהחבר שלי."

"אשמח," הוא עונה לה מופתע, "תני לי את מספר הטלפון שלך."

היא מוסרת לו את המספר. הוא נד לעברה בראשו ויוצא. היא עוקבת במבטה אחריו ורואה שהוא מקליד משהו. צלצול של הודעה נכנסת גורם לה להסיט את מבטה ממנו. היא לא נחפזת לענות. חוששת לקרוא מה שכתב לה אלעד.

מאור: אחכה לך עם כוס משקה ליד הבר.

"אז קוראים לך מאור," היא אומרת לעצמה ומחייכת, "מעולם לא הייתי מנחשת."

עדי מחליטה לא לעבור דרך הבית להחליף בגדים. היא כבר משתוקקת לסגור את הפרק עם אלעד ולחזור לחייה. אין לה שום תכניות לגבי מאור, למרות שהוא חתיך הורס ונראה לה חכם. היא אוספת את הניירת עליה עבדה, ומסדרת אותה בצורה מסודרת בצד. לוקחת את הזמן. בכל זאת כשהיא מעיפה מבט לעבר שעונה, יש עוד שעה וחצי. היא מחליטה לצאת למסעדה ולהקדים. לא תזיק לה כוס יין לפני שתפגש איתו.

***

אלעד מופתע לראות שעדי נכנסת. "מעניין מה תחשוב שתראה אותי יושב כאן על הבר לבדי ולוגם בירה."

היא באמת מופתעת לראות אותו, ופתאום מרגישה נבוכה. "מעניין מה יחשוב על כך שבאתי מוקדם," היא חושבת לעצמה.

אלעד מחליט לא לבזבז זמן ואומר לה: "אנחנו צריכים לדבר."

היא עונה לו באותן מילים עצמן: "אנחנו צריכים לדבר."

"אני משער שאת כבר מבינה," הוא אומר לה.

"אני משערת שאין צורך שתאמר," היא עונה לו.

"הזמנתי לנו שולחן לשבע. את רוצה לאכול משהו בכל זאת?" הוא שואל.

"האמת שלא אכלתי כלום. התהפכה לי הבטן מהשיחה הזו אתך. למה לא?" היא עונה.

"שמעתי שיש להם פסטות בדיוק כמו שאת אוהבת," הוא אומר.

"נראה לך?" היא עונה, "אני מניחה שאתה צודק. אתה הרי מכיר אותי כל כך טוב," היא אומרת ומרגישה שהיא נסדקת.

"אני אוהב לראות אותך יונקת את הפסטה ברצינות כזו, בדיוק כזה, בשעה שהרוטב משתובב לו ומשפריץ לו לכל כיוון. אבל את בשלך," הוא אומר וצוחק.

"אני מניחה שאתה מזמין צלעות," היא עונה לו מנסה שלא יראה את השפעת דבריו עליה.

"דווקא בא לי היום כמוך. אני צריך לפצח את המבט הרציני הזה שלך בשעה שאת אוכלת."

"אם כך," היא עונה לו, "נזמין אחת עם רוטב עגבניות והשנייה עם פטריות ושמנת, כך נוכל לטעום אחד מהמנה של השנייה."

"אם כך זה מה שנזמין," הוא עונה לה ומסמן למלצרית לגשת לקבל את ההזמנה.

"וגם יין," הוא מוסיף, "את זה תבחר הגברת," הוא אומר למלצרית ומסמן בידו לעברה של עדי.

"חוגגים היום? שיהיה במזל טוב," אומרת המלצרית.

שתיקה מביכה משתררת ביניהם. המלצרית שמה לב לכך ומסתלקת נבוכה. "איזה בושות אני עושה," היא לוחשת לחברתה למשמרת, "את רואה את הזוג הזה שם, הם נראים כמו זוג אוהבים, אבל משהו שם לא נכון."

המנות מוגשות והם אוכלים בשתיקה. אלעד מרים עיניו לעבר עדי וליבו כבד. היא מרוכזת באוכל, וכמו שאמר רוטב העגבניות מתיז לכל עבר ומלכלך את פניה. הוא רואה שהיא  מרוכזת במנה ועיניה מושפלות. בלי לחשוב הרבה הוא מושיט יד אוחז בסנטרה, מקרב את פניה אליו ומלקק מזוויות פיה את הרוטב.

"וואו, הרוטב הזה לא פחות טוב משלי," הוא לוחש לה, "אולי בגלל שהוא מרוח עליך."

עיניה מתמלאות דמעות.

"תראי כמה נינוחים אנחנו אחד עם השנייה, כאשר חשבנו שהכל בינינו נגמר. מה קרה שהתרחקנו כך? זה מרגיש לי כל כך נכון להיות אתך פתאום."

"גם לי," היא עונה לה, "אני לא יודעת איזה תבלין שמו באוכל הזה, אבל אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר להיות רק איתך."

"אני אהיה כנה איתך," הוא אומר, "באתי היום בידיעה שזה נגמר. אבל למרות שלא קניתי לך טבעת, אני רוצה לשאול אותך משהו."

"אני רק מבקשת, שמה שזה לא יהיה, שזה לא יהיה בשעה שאתה כורע ברך לפני," היא עונה לו.

"אז אני מבין שהתשובה היא לא," הוא עונה, "אני מבין אותך, הרי בעצם נפרדנו."

"איך אתה יכול בכלל לחשוב להציע לי נשואים כשאינך מכיר אותי," היא עונה לו.

"איך את אומרת דבר כזה. אני מכיר אותך כל כך טוב," הוא מזדרז לענות ולהציג בפניה רשימה ארוכה של דברים שהוא יודע עליה.

"והעובדה שאני חושבת כמה זה מטופש הקטע הזה של לכרוע ברך, את זה אתה לא יודע? ואת זה שאין דבר בעולם שאני רוצה יותר מאשר להיות אשתך אתה לא יודע? ואת זה ש.."

"אני אקבל את זה ככן," הוא קוטע אותה, מתקרב אליה ונושק לה נשיקה שמביעה את כל געגועיו הרבים אליה.

"אני שמחה שהבנת נכון, כי להתחתן אם גבר שלא באמת מכיר אותך, זה לא מתכונן טוב לזוגיות ארוכה," היא אומרת לו בשעה ששפתיהם נפרדות.

מהצד מסתכלת עליהם המלצרית ואומרת לחברתה: "אז אני לא כזו מטומטמת. אמרתי לך שמגיע להם מזל טוב?"

על הדלפק ליד הבר יושבים גבר ואשה, כל אחד בפינה אחרת, ומבינים שאת הערב הזה יבלו לבד. הם מביטים אחד בשנייה . מאור קם וניגש אליה: "אני מבין שגם אותך זנחו הלילה, אולי אוכל לפצות אותך בכוס יין משובח?"

" אני אוותר," עונה לו איילת, "היו לי מספיק ריגושים ליום אחד."

ממקומם ליד החלון, מביטים אלעד ועדי על מאור ואיילת. הם רואים שהם מחליפים ביניהם כמה מילים ואיילת עוזבת.  "אני כל כך שמח שזו היא שהולכת ולא את," הוא אומר לה.

"אם הייתי יודעת שהפסטה תחזיר אותך אלי, הייתי מבשלת לך מזמן," היא אומרת, בשעה שהיא מלקקת את רוטב הפטריות בשמנת מזויות פיו.

ב.א.

מאמינה באהבה