היא יושבת המומה מול הרופאה. רק לפני שבועיים גמרה את הלימודים. היא יחסה את עייפותה המתמשכת לתקופה הלחוצה של המבחנים, וגם לעצב שהשתלט עליה אחרי שגילתה שג'יימס בעצם לא אהב אותה מעולם.
מבט אחד בפניו המזלזלות ובפניה הסמוקות של מרצדס ששוכבת תחתיו, מגלה לה מה שכולם כבר ידעו. אש האהבה כובה בה. גם כשמנסה ג'יימס להקטין את האירוע, כבר לא אין בה הרצון להקשיב לו.
"אני לא חיילת על לוח השחמט שלך שאתה יכול להזיז מתי שבא לך," היא אומרת לו באותו בוקר לפני שהיא יוצאת לפגישה עם הרופאה שלה.
היא מבינה היטב את משמעות סדרת הבדיקות שעליה לעבור.
"נחכה לתוצאות, אבל לדעתי זה מה שיש לך ואלה האפשרויות שעומדות בפניך," אומרת הרופאה בפנים חסרי רגש, "אין הרבה מה לעשות. אני מציעה שתיהני בחייך כל עוד זה מתאפשר לך. הטיפולים מאד מתישים וההחלמה ממש לא מובטחת."
מילה מודה לרופאה שקובעת לה תור לעוד חמישה ימים לסבב ראשון של טיפול.
היא נכנסת לג'יפ החדש שקיבלה רק לפני יומיים ונוסעת לבית הוריה. היא יודעת שכל יום שני בבוקר אמה מארחת את חוג ידידותיה לקפה באחד עשרה בבוקר בדיוק. כשהיא מגיעה לשביל הגישה של בית הוריה המפואר השביל עמוס במכוניות. גם הכניסה לחניה המקורה חסום. כיוון שאין לה אפשרות לחנות שם, היא יוצאת חזרה דרך שער הברזל הגדול וחונה בחוץ צמוד לגדר.
"אני יכולה לדבר איתך אמא?" היא אומרת לאמה אחרי שהיא מברכת את כולן לשלום.
"אני עסוקה," עונה לה אמה.
"זה דחוף," היא אומרת.
"שום דבר לא דחוף. מה קרה הנשיא התפטר?" אומרת אמה בלעג.
"אמא אני מבקשת," היא חוזרת על בקשתה.
"את כזו ילדה אנוכית ומפונקת," עונה לה אמה בכעס, "מה את רוצה?"
"לדבר איתך בפרטיות," היא עונה.
"אין לי סודות מחברותיי," היא עונה לה.
"בבקשה," היא אומרת אבל המבט המצמית שאמה שולחת לעברה גורם לה לדבר. "יש לי כנראה לוקמיה. אנחנו יכולות לדבר על זה רגע לבד."
"אם לא היית שוכבת עם כל הקמפוס כל זה לא היה קורה," אומרת לה אמה בכעס, "איזה בושות את עושה לי."
"יש לי חבר, כלומר היה לי חבר, אחד במשך חמש שנים. הבן של מנהל הבנק המרכזי. את חושבת שהוא הדביק אותי בסרטן?!"
מילה לא מחכה שאמה תענה לה. היא עולה לחדרה. הארגזים שהביאה מדירת הסטודנטים עדיין סגורים. כך גם בגדיה שארוזים במזוודות. היא מחליטה לא למיין את הארגזים ופשוט מורידה אותם כמו שהם דרך המוסך לתוך הג'יפ שלה. לאחר חמישה סבבים עם הארגזים, היא מורידה את המזוודות. היא מעיפה מבט אחרון לחדר שהיה חדר ילדותה. אין לה אפילו ספק קל. אין לה צורך לקחת שום דבר למזכרת.
"אני זזתי," היא אומרת לאמה.
"טוב שכך," היא עונה לה בקרירות.
השמש נמצאת במרום השמש ומסנוורת את עיניה של מילה. היא מרכיבה את משקפי השמש שלה ופותחת את הדלת כדי לצאת החוצה.
"אל תשכחי את הכלבה המסריחה שלך," קוראת אחריה אמה.
"הכלבה שלי? זו את שהבאת אותה כדי שלא ישעמם לך לבד את הבית. להזכירך אני למדתי באוניברסיטה," אומרת לה מילה בשקט.
"את חוצפנית שזה לא יתואר," מסננת לעברה אמה.
"בואי נורת'," אומרת מילה לכלבה, "אנחנו עפות מכאן." היא לוקחת שקית ושמה בה את הצלחת של הכלבה ואת שקית האוכל.
"מאחלת לך שתהיי מאושרת, לכולכן אני מאחלת" אומרת מילה ויוצאת מהבית, סוגרת אחריה בשקט שכמעט לא נשמע את הדלת.
"די? זו אני," אומרת מילה למשיבון של חברה דיאנה. "את זוכרת שהצעת לי פעם לשכור את הקוטג' של דוד שלך? אני רוצה אותו. אני בדרך צפונה. תתקשרי אלי."
היא מנתקת ומתקשרת מיד שוב: "ודי, אף מילה לאיש, גם לא להורי."
מילה מפעילה את החימום ברוב עוצמתו. אמנם השמש זורחת, אבל היא מתעתעת במי שלא מכיר אותה. המעלות כבר קרובות לאפס, ולפי התחזית נראה שעומד לרדת שלג בימים הקרובים. מילה מתרכזת בנהיגה, ומנסה לא לחשוב על מילותיה של הרופאה.
"אז מה את מספרת נורת'? אני מצטערת שלא נתתי לך להיפרד מהחברות שלך. גם אני לא נפרדתי משלי. אלה החיים. אני מבטיחה לך שבחיי הקצרים אעניק לך אהבה לרוב, אפילו אתן לך לישון איתי בחדר. אני מבטיחה להיות לך שותפה משעשעת ושמחה. מה יעזור לי אם אבכה שאני עומדת למות, נכון?"
נורת' מביטה בה בעיניים עצובות.
"היי אל תהייה עצובה. בינינו, בלי להשתחצן, אז זכית בילדה הכי שווה מכל המשפחה הזו. את יודעת שגמרתי לימודים בהצטיינות? כן, מקום ראשון בכל המחזור. אני מבטיחה לך שזה לא בגלל שהסבא שלי סנטור, אלא בגלל שאני פשוט ילדה מבריקה. טיפשה לפעמים. כי אם לא הייתי, איך זה שלא ידעתי שג'יימס בוגד בי על ימין ועל שמאל. את יודעת שבגלל זה קיבלתי סרטן?" אומרת מילה ומתגלגלת מצחוק. "אני לא מאמינה שבתו של הסנטור המהולל לא יודעת את האמת על סרטן."
נורת' מקשקשת בזנבה. "כשאני אתחתן זה יהיה עם מישהו ממש חכם, שלא ידבר שטויות כאלה. למרות שבטח אמות לפני שאכיר אותו."
**
"מרק, זו מילה. אני צריכה את עזרתך. אני בקוטג' של דוד ג'ק והרכב לא מתניע לי. אני חייבת כמה מצרכים, מה לדעתך אני יכולה לעשות? הרי זה לא בא בחשבון ללכת בקור הזה לעיירה ברגל."
"תני לי לחשוב על פתרון בשבילך. יש לי רעיון, אבל אני צריך לבדוק אם זה אפשרי. את יכולה לשלוח לי רשימת הקניות שלך לטלפון?" אומר מרק בעל המינימרקט היחיד בעיירה.
"אני מקווה שמרק ידאג לנו בקרוב למצרכים, בינתיים בואי נלך לבשל מרק," אומרת מילה לנורת', "ולא שכחתי זה גם זמן לארוחת הערב שלך." עד מהרה מתפשט ריחו הנעים של הבישול הביתי בבית הקטן, ומילה ניגשת להוסיף עצים לאח. היא מביטה מבעד לחלון ורואה שהשמים התקדרו בבת אחת וסופת השלגים שהיתה אמורה להתחיל רק למחרת בערב, מתחילה ברגעים אלה.
לא פלא שהיא מופתעת כשהיא שומעת נקישה בדלת. היא לא חושבת לרגע ופותחת מיד את הדלת. "מי אתה?" היא ממהרת לשאול את הגבר הזר שעומד על מפתן ביתה.
"אני יכול לענות לך בפנים? קור אימים בחוץ," עונה לה הבחור והיא רואה שהוא מחזיק ארגז גדול בידו.
"אני לא מאמינה שמרק שלח אותך במזג אויר כזה," היא אומרת בשעה שהיא פותחת לרווחה את הדלת, מאפשרת לו להיכנס.
הוא עומד בכניסה ומניח את הארגז. "זה לא כבד, זה בסדר שאשאיר אותו כאן? הסופה הקדימה ואני חייב לחזור לעיר."
"בטח," היא אומרת, "לא הייתי רוצה שאשתך לא תדאג."
"אשתי? אין לי אישה," הוא עונה.
"זה בדיוק מה שרציתי לשמוע. כי אני לא נותנת לך לצאת מכאן במזג אויר כזה." היא רואה שהוא מביט מסביב. "אני לבד פה. אין לי בעל, אם זה מה שאתה מנסה לברר, וכנראה גם לא יהיה. רק נורת', הכלבה שלי איתי."
פתאום היא קולטת מה שפלטה לגבי הבעל שלא יהיה לה, אבל זה יותר מידי מאוחר.
"אני ג'יימי," הוא אומר לה וחולץ את נעליו. הוא מוריד את מעילו ושואל "איפה להניח אותו?"
מילה שותקת.
"אמרתי משהו לא בסדר?" הוא שואל.
"ג'יימי. לחבר שלי קראו ג'יימס, הוא בגד בי," היא אומרת לו.
"הוא משוגע. ילדה יפה כמוך. בחיים לא היית בוגד בך," הוא עונה לה.
"עכשיו זה לא חוכמה," היא עונה לו, "לא נשאר הרבה מהחיים שלי בכל מקרה." היא רואה שהוא מתכווץ, ועיניו סוערות, כאילו הוא נלחם במשהו גדול. "אני מצטערת, לא הייתי צריכה לומר זאת. לא יודעת מדוע אני מפטפטת כל כך. אני משתתפת בצערך."
"בצערי? למה את מתכוונת," הוא שואל.
"איבדת מישהו אהוב," היא אומרת בשקט.
ג'יימי שותק, והיא רואה שהוא נאבק אם לענות לה. לבסוף הוא משפיל את עיניו.
מילה פותחת את פיה לומר משהו, אבל הפעם עוצרת בעצמה. "יש כמה דברים שאני באמת יודעת לעשות אותם טוב, ואחד מהם הוא לבשל. למזלך המרק בדיוק סיים להתבשל, בוא תעזור לי לערוך את השולחן."
"מרק ביקש שאביא לך את המצרכים ואתקן לך את הג'יפ, ואבל אני מודה שאני שמח שבחוץ הכל סוער, כי המרק הזה מריח נפלא."
"במחשבה שניה, איכפת לך אם נאכל ליד האח?" היא שואלת.
"אני מוותר בשמחה על שולחן האוכל הרישמי," הוא עונה וצוחק.
עכשיו כשהם יושבים על השטיח קרוב לאח, היא מעזה סוף סוף להביט עליו.
הוא מביט עליה חזרה בסקרנות. "התכוונתי למה שאמרתי, את כל כך יפה. אל תתני לאף אחד לשבור אותך ככה. גבר בוגד הוא לא סיבה לא לרצות להמשיך לחיות," הוא אומר לה בשקט, "לב שבור כואב, אבל מתרפא. מבטיח לך שתשכחי ממנו ועוד תהיי מאושרת."
"אם הייתי אומרת לך שאני עומדת למות, היית רוצה להיות איתי?" היא שואלת.
"את לא נראית לי כמו מישהי שעומדת למות. את דווקא נראית לי מאד בריאה ורגועה," הוא עונה לה.
"באמת?" היא שואלת בפליאה, "אני חייבת להתוודות שאמנם ג'יימס בגד בי, אבל גיליתי שזה ממש לא איכפת לי. בקשר לגוף שלי לעומת זאת, גילו שיש לי סרטן." היא אומרת בקול חסר רגש.
"איזה שלב את?" הוא שואל ופניו מרצינים. ניכר עליו שהוא מאד מתוח.
"אני מבינה. ענית לי על השאלה שלי. אתה לא רוצה להיות איתי. אני מבינה אותך לגמרי. בגלל זה דיברתי כמו שדיברתי," היא עונה לו.
"את ממש לא צודקת. זה לא שיקול בעיני אם להיות איתך או לא," הוא אומר, "לא ענית לי על השאלה שלי."
"כי אין לי תשובה," היא אומרת, "הרופאה אמרה לי שהיא חושדת שיש לי לוקמיה. לבדיקות לא הלכתי."
"את רוצה לומר לי שאת יושבת כאן, מתבודדת, מתאבלת על עצמך ואת בכלל לא בטוחה שיש לך סרטן?" הוא שואל בתדהמה.
"אני לא מתאבלת, אני חיה. תחיי הרופאה אמרה לי כל עוד את יכולה וזה מה שאני עושה," היא עונה לו, "אני כאן כיוון שכשדיברתי עם אמא שלי היא הגיבה שזה בגלל שנדבקתי כי שכבתי עם כל הבנים בקמפוס. אני מקווה שאתה מבין שזה לא נכון. היה לי רק חבר אחד חמש שנים."
"את יודעת שאי אפשר להדבק בזה," הוא אומר.
"סיימתי בית ספר לאחיות. אני אחות חדר לידה, אני יודעת," היא עונה לו.
"היא הייתה חולת סרטן והתעקשה להיות בהריון. כמה שאמרתי לה שזה שגוי היא לא הקשיבה. היא הגיע ללידה בחודש שביעי ומתה על השולחן. גם העובר לא שרד," הוא אומר לה.
"אני מצטערת לשמוע על אשתך," היא אומרת ומלטפת את ידו.
"את לא מבינה, היא לא הייתה אשתי. אני הייתי הרופא המיילד שלה. מזה אני בורח. עכשיו אני עובד בתיקון רכבים. הם לפחות לא מתים במקום ללדת," הוא אומר והדמעות מתגלגלות על לחייו.
מילה ניגשת אליו, מניחה את ראשה בשקע צווארו ומחבקת אותו.
"אני לא אתן לך למות, את שומעת," הוא אומר, "אני רוצה לעמוד שוב בחדר לידה ולקבל את פניו של הילד שלנו. ואת תצטרכי לתרום את חלקך ולתת לי לעשות לך בדיקות. כי לפי איך שאת נראית, אני בטוח שאת טועה."
מילה מרימה את עיניה אלי , מסתכלת בעיניו הנוצצות, ואחר כך מתקרבת אליו ומנשקת אותו ברוך.
"אתה אפילו לא יודעת איך קוראים לי," היא צוחקת.
"מה זאת אומרת? הוא אומר, "קוראים לך גברת נורת'. או אם את מתעקשת אשתו של ד"ר ג'יימי נורת'."
היא מתגלגלת מצחוק, "מסתבר שאני קוראת בשמך כבר כמה חודשים כל פעם שאני קוראת לכלבה שלי . אני שמחה שסוף סוף שמעת ובאת."
ב.א.
מאמינה באהבה
16.12.2017