|
|
"נלי סמואל את בסדר? יש משהו שאת לא מספרת לי?" שואלת בדאגה סוזן.
"הכל מעולה," עונה לה נלי בחיוך.
"משהו פה לא בסדר. אני חושבת שאת מתחזה," עונה לה סוזן. נלי מסתכלת עליה בתמיהה. "שאת תקני רק שמלה אחת? ומה עם עוד כמה חולצות לבנות וכמה שחורות, כי כאלה אין לך?"
"ראשית קניתי שלוש שמלות," עונה נלי, "שנית בתור אחת שחופרת לי בארון הבגדים באופן קבוע את יודעת שיש לי די והותר."
"אני מסכימה שיש לך מלא בגדים," עונה סוזן, "וכמו שאמרת אני נהנית מהם לא פחות. אבל… אבל זו לא את. מאז שאנחנו יוצאות למסעות קניות משותפים מעולם לא ראיתי אותך יוצאת עם פחות משש שקיות."
"את עצמך אמרת שאני מכורה לקניות," עונה לה נלי בחיוך, "אז הנה נגמלתי. ובכלל, מה עזרו לי כל הקניות האלה אם בגיל עשרים ושבע אני כמעט שנה גרושה?"
הן יורדות לחניה ועומדות להפרד. "רגע," אומרת נלי, "אני רוצה שתראי משהו." היא פותחת את תא המטען בלקסוס המפואר שלה ומראה לסוזן שהוא מלא שקיות זבל שחורות. "כל זה בגדים שאני תורמת מחר לבזאר של חג המולד."
"עכשיו את ממש מדאיגה אותי," עונה לה סוזן, "את בטוחה שאת לא מוכרת אותם? נלי תאמרי לי את האמת את זקוקה לכסף?"
"אני אתעלם מהשאלה שלך, ואת תשכחי ששאלת אותה," עונה לה נלי, "שמעת פעם על נתינה מהלב, נתינה ללא תמורה? כדאי לך לנסות את זה פעם, זה יגרום לך אושר גדול," היא שותקת לרגע. כיוון שסוזן שותקת היא ממשיכה: "אולי את צריכה שאראה לך את חשבון הבנק שלי? אני מנהלת את בית הספר לבלט בין הגדולים בעולם ואת חושבת שאין לי כסף?"
השיחה הזו עם סוזן משאירה טעם לא טוב בפיה של נלי. כמה ריקנים ובזבזניים היו חייה. נלי וסוזן גדלו בפורסט היל, אחת השכונות העשירות בעיר. הוריהן הרעיפו עליהן מתנות בשפע. לא היה דבר שרצו ולא קיבלו. כבנות מתבגרות הן בדקו את הגבולות. כל פעם דרשו יותר, ולהפתעתן, גם קיבלו.
בגיל שמונה עשרה היה לנלי כבר חשבון וי.אי.פי. בטיפני. כל תכשיטיה, ויש לה לא מעט, כולם נקנו בחנות היוקרתית. החשבון הזה היה זה שגילה את בגידתו של בעלה. בחג המולד האחרון הוא קנה לה שם שרשרת עם יהלום. הוא ידע שכל מה שיקנה לה משם היא תהיה מאושרת. אם בחר בטעות משהו שיש כבר ברשותה, ידעה המוכרת לומר לו זאת, כיוון שהופיעה בחשבונה המיוחד. כאשר שאלה אותו אז המוכרת אם לחייב את החשבון, הוא ענה לה בפיזור הדעת: "כן," ולא שם לב שכרטיס האשראי של נלי חוייב. כך היא גילתה שבאותו יום עצמו קנה טבעת משובצת יהלומים לאשה אחרת. למרות שניסה לשקר לה, הייתה ההוכחה בידה ומשם הדרך לגירושין הייתה מאד קצרה.
נלי מחנה את הרכב בחניה, מוציאה את השקית הבודדת ואת תיק ה"מיו מילאן" היוקרתי שלה. היא הולכת לעבר המעליות וקולטת דמות חומקת לחדר השרות של הבנין. היא עוקבת אחריה במבטה, מצמידה את תיקה לגופה. מסתבר שזה גבר. הגבר מבחין בה אבל לא נרתע אלא נכנס פנימה. עיניו מושפלות, כך שאינה רואה אותן, הוא לבוש בג'ינס ומעיל ארוך שידע ימים טובים, אבל לא מלוכלך. רק דבר אחד מפריע לה, העובדה שניכר בו שחודשים לא התגלח.
"אני מבטיח לך שאני לא מזיק, אני רק רוצה להתחמם קצת ליד מערכת החימום," הוא אומר לה כשגבו אליה.
"טוב," היא אומרת לו, "שיהיה לך ערב חמים."
"תודה לך," הוא עונה לה בנימוס.
נלי עולה לדירתה, ניגשת לתלות את שמלותיה החדשות בחדר הארונות שלה שהתרוקן מאז שארזה את הבגדים לתרומה. היא חולצת את נעלי העקב שלה, פושטת את שמלתה ומחליפה לאימונית. היא ניגשת למטבח מציצה במקרר ומחליטה להכין מרק פטריות. "מרק מושלם ליום הקפוא הזה שעוטף את העיר הגדולה," היא חושבת לעצמה.
עצבות נופלת עליה, נלי לא יודעת למה לשייך אותה. היא ניגשת למערכת הקולית ושמה מוסיקה שקטה. לארה פאביאן שרה על אדג'יו , האהוב שאינה יודעת היכן הוא וכיצד תמצא דרכה אליו. השיר גורם לדמעות לזלוג על לחייה. היא מביטה מעבר לחלון הגדול בקומה העשרים. השמים האפורים, מתקדרים ומבשרים על הגשם הקרב.
"מתי ראיתי פעם אחרונה את זריחת השמש?" היא חושבת לעצמה, "מתי הרגשתי פעם אחרונה את ליטוף קרניה?" מבלי משים היא מעבירה יד לאורך זרועה. "מתי הרגשתי פעם אחרונה ליטוף בכלל?"
הרעש של המרק המבעבע, רגע לפי גלישתו מהסיר, מעיר אותה ממחשבותיה המלנכוליות והיא ממהרת להקטין את האש. באותו זמן היא מוציאה ירקות, קוצצת אותן וזורקת לווק. היא מוסיפה נתחי עוף ומתבלת. הריח של הבישול הביתי עוטף את הבית באווירה חמימה. היא נושמת לתוכה את ריחות הטעמים המתמזגים זה עם זה. "זה בדיוק מה שנקרא בית," היא אומרת לעצמה.
היא ניגשת לשקיות הנושאות שם של בית כולבו גדול, פותחת אותן, ומתחילה למיין לשלוש ערימות. ערימה של צעיפים, אחת של כובעים והשלישית של כפפות. היא לוקחת מספריים ומתחילה לגזור את התויות. היא מחפשת את אריזות המתנה ומגלה ששכחה אותן ברכב. היא מחליטה לא לחכות, היא משתוקקת לסיים את האריזה וללכת לפזר את החבילות בין חסרי הבית שקופאים מקור ברחובות.
היא לא שוכחת לכבות את הגז, לוקחת את מפתחות הרכב המונחים בתוך הקערה על השולחן בכניסה, ויורדת למטה לחניון. משום מה נמשכות שוב עיניה לחדר השרות. היא רואה את הגבר יושב מצונף צמוד למערכת החימום, מחבק את עצמו בידיו.
"אתה בסדר?" היא ניגשת אליו, הפעם ללא חשש.
הוא מרים עיניו אליה. היופי של עיניו מפתיע אותה, אך יותר מכך העצב והעייפות שניבטים מהן. פתאום היא מבינה מה הרגיש לה כבד כשהגיעה הביתה. "בדיוק סיימתי להכין מרק. זה לדעתי האוכל הכי מושלם ליום קר שכזה. אולי תצטרף אלי?"
הוא מביט בה בהפתעה וממלמל: "לא לימדו אותך להיזהר מזרים?"
"האמת היא שבילדותי נתנו לי לעשות כל מה שרציתי," היא עונה לו את מה שחשבה שעה קלה קודם, "ובאמת הייתי מביאה כל מיני אנשים הביתה. הורי תמיד קיבלו אותם בסבר פנים יפות. אבל אם לענות לך ברצינות, העיניים שלך נותנות לי להרגיש בטחון. בוא תעלה איתי בבקשה."
הוא מסתכל עליה, וניכר שהוא מתלבט. לבסוף הוא קם והולך אחריה בראש מושפל. כאשר הם נכנסים למעלית, הוא מסובב אליה את הגב. אין לו שום רצון לראות את עצמו במראה.
כשהם נכנסים הביתה. הוא חולץ את נעליו ומניח עליהם את מעילו.
"אני נלי, נלי סמואל" היא אומרת לו בעוד היא ניגשת להניח את השקיות ליד הערימות שיצרה,"ומה שמך?"
"שמי דן," הוא עונה לה, "דן סמית."
"בוא נערוך את השולחן, האוכל כבר מוכן," היא אומרת ומוציאה את כלי האוכל ומניחה אותם על הדלפק.
דן לוקח את הכלים ומסדר אותם. "אני יכול לעזור בעוד משהו?"
"בא לך בירה או יין?" היא שואלת באגביות.
"אני לא אלכוהוליסט למקרה שתהית," הוא עונה לה בשקט.
"אתה לא מכיר אותי," עונה לו נלי, "אני לא מניחה הנחות לגבי אף אחד. מה שתספר לי זה מה שאדע עליך. אני לא ממציאה סיפורים על אנשים. אני רקדנית."
"מוכשרת מאד," הוא עונה לה.
אין לה מושג שהוא ראה אותה לא פעם רוקדת, וחושבת שדבריו הם תגובה לכך שאמרה שהיא רוקדת. "אזמין אותך לראות ותשפוט בעצמך," היא אומרת לו בחיוך.
"אני יודע. ראיתי אותך רוקדת," הוא אומר לה להפתעתה, "ולא פעם אחת. הגעתי לכל הופעה שלך."
"באמת? אז אתה חושב שאני מוכשרת?" היא שואלת.
"מאד, כבר אמרתי לך," הוא עונה בחיוך, "וגם בשלנית מעולה. הטעם העשיר של המרק, השילוב בין הפטריות והתיבול ממש מושלמים."
היא מביטה בו בעיון. "מי הוא הזר הזה?" היא חושבת לעצמה, "איך הוא הגיע לרחוב?"
כשהם מסיימים לאכול הוא אומר לה: "אני מתעקש לנקות ולרחוץ את הכלים."
נלי מפנה לו את המקום ואומרת לו: "איזה סידור מושלם. אני אוהבת לבשל, אבל לא לנקות אחרי. אני עושה זאת רק כי צריך."
"זה המעט שאני יכול לעשות כדי להודות לך על ההזמנה ועל הארוחה הנפלאה," אומר דן.
"אתה טועה," היא אומרת לו, "יש עוד משהו שאתה יכול לעשות. אתה רואה את הערימות שם," היא אומרת ומצביעה על הכובעים, "אני אשמח עם תבוא איתי לחלק אותם לחסרי הבית."
"אשמח מאד," הוא עונה לה.
"יש לי גם משהו בשבילך," היא אומרת, "לפני שנה קניתי לבעלי בגדים לחג, אבל אז גיליתי שבגד בי והתגרשנו. אתה מוכן לקבל אותם?"
"אני מאד מודה לך, אבל אין לי צורך בחליפה," הוא אומר ושוב ניבט העצב מעיניו.
"יש לך עוד הרבה ללמוד עלי. לא הייתי מציעה לך חליפה, זה היה סוג של זלזול בעיני. אני בטוחה שתאהב את מה שקניתי." נלי מובילה אותו לחדר, מגישה לו את השקית, ומראה לו היכן המקלחת. היא מניחה לפניו מגבת, סבון עם ריח גברי וסכין גילוח "שיהיה, אם יבוא לך," היא אומרת ויוצאת.
דן לא יודע אם לכעוס עליה, או להודות לה. הוא מתפשט, מכוון את זרם המים ועומד תחתיו, נותן למים לשטוף אותו ואת הדמעות שזורמות ממנו ללא בושה.
כשהוא יוצא, נלי עסוקה באריזה של השקית האחרונה. ריח מי הגילוח, שמצא בארון מעל הכיור, מגיע אליה והיא מחייכת לעצמה. "אז הוא התגלח." היא מתרגשת ולא מעזה להביט עליו.
הוא מתקרב אליה ומסובב אותה אליו. הוא אוחז בידה ומוליך אותה לפינת הישיבה. "שמי דן רוזן," הוא אומר לה, "הייתי הבעלים של הבניין שלך, לכן ידעתי בדיוק היכן החימום. הייתי בעלים של עוד עשרה בנינים במרכז בעיר. הייתי, כי ברוב טיפשותי הייתי שיכור מכמויות הכסף שעשיתי בגיל צעיר ונגררתי אחרי הימורים בקזינו. ככל שהתמכרתי יותר, הפסדתי יותר. עד ליום הזה שכבר לא היה על מה להמר, ומשכנתי את נכסיי. רק ביום שהגיעו לבית הורי ואיימו עליהם התעוררתי. אני עובד קשה כדי להחזיר את חובותיי לחברי, לשם כך מכרתי את הבית שלי בפורסט היל. אני מעדיף לחיות ברחוב עד שאסיים להחזירם, מאשר לחיות על כסף של מישהו אחר."
נלי מביטה בו מוקסמת. "נלי, את בכלל מקשיבה לי?" הוא שואל.
"אתה לא מבין איך העיניים שלך משתנות כאשר אתה מדבר על העובדה שאתה מחזיר את חובותיך," היא עונה לו, "כל העצב נעלם והתשוקה בוערת בהן. אני כל כך מאושרת לראות אותך ככה."
"את לא יודעת כמה כואבת ההתמכרות, כמה אשליה היא נוסכת בך. אתה לא חי באמת."
"תאמין לי שאני יודעת מה זו התמכרות. היום הייתה הפעם הראשונה מזה שנים שאני יוצאת רק עם שקית אחת מחנות הבגדים," היא עונה לו, "מצא מין את מינו."
"אני לא יודע מה בקשר אליך," הוא עונה, "אבל אם כל הנפילה הזו הייתה בשביל למצוא סוף סוף את הדרך לליבך, אני שמח שהיא קרתה. אני חושב שכבר הבנת שאני מאוהב בך, הרי זו הסיבה שבאתי לראות אותך כל לילה רוקדת."
ב.א.
מאמינה באהבה
5.12.2017