ליל סערה (יום הזכרון)

היא ישבה על כסא הנדנדה הישן בפינת החדר והקיפה בזרועותיה את החבילה הורודה. היא אהבה לשבת בחושך, כך יכלה לחלום. מחשבותיה נדדו ליום ההוא שחזרה באיחור הביתה. באופן מפתיע ירד גשם שוטף, מאד לא אופיני לתקופה הזו של השנה. הגשם הציף את הרחובות, המכוניות נתקעו בו, התחבורה הציבורית זחלה עוד יותר לאט מהרגיל, קשה היה לחצות את הרחוב בגלל השלוליות הגדולות שניקווי בצמתים. כל אלה לא הניחו את דעתו של אביה, אשר מנע ממנה להכנס הביתה.

היא מצאה את עצמה רטובה עד לשד עצמותיה, רועדת מקור וחסרת בית. כאשר בא החייל הצעיר והציע לה לבוא איתו, למרות שלא הכירה אותו, הביטה בעיניו הטובות ונעתרה לו.

הוא הכניסה לביתו והדליק את תנור החימום. הוא הציב לפניו שני כסאות, פשט את מעילה ספוג המים והשעינו על מושב הכסא. הוא פתח את רוכסן שמלתה, הושיט ידו לכתפיה ועזר לשמלה לגלוש על הריצפה, והניח אותה על גבי המושב, מול התנור. הדרך לבגדיה התחתונים היתה קצרה ועד המהרה עמדה עירומה מולו.

הוא פשט את המעיל הצבאי הכבד, ספוג במים שלו, והניחו על גב הכסא. וכך בזריזות פשט את מדיו ומה שנשאר על גופו והזדרז ללכת עירום למקלחת. הוא חזר עם שתי מגבות.

באחת עטף את ראשה וניגב, ככל שיכול היה את שערותיה. בשניה הוא החל לנגב את גופה. מכפות הרגליים כלפי מעלה. וכל חלק שיבש, הכתים בלשונו המלקקת. וכך עלה במעלה רגליה עד שהגיע לפיתחה.

היא יושבת על כסא הננדה ומתנדנדת. היא מצמידה את רגליה חזק, כדי למנוע מגופה להשרף, בשל הזכרונות.

הוא ניתק ממנה והחל לנגב את צוארה. מקשט אותו בנשיקות קטנות. היא צחקקה, כיוון שלשונו, שבאה בעקבות הנשיקות, דיגדגה אותה. הוא המשיך ליבש את גבה. כאשר נצמד אליה, הרגישה את זיקפתו הקשה נצמדת לגופה. הוא סובב אותה והחל לייבש את שדיה. כל אחד בנפרד. הוא ניגב אותם בסיבובים, מקפיד על כל חלק, ולבסוף התפנק לו במציצת פיטמותיה. היא גנחה מעונג, דחפה ידיה לתוך שיערו הקצר. היא כבר היתה מוטרפת. היא רצתה שיפסיק, ויתן לה לטעום אותו, אבל הוא לא ויתר. כאשר היתה ביטנה יבשה לגמרי, הוא הזדקף והחל לטייל בלשונו לאורך העמק בין שדיה.

היא גונחת. הזכרון הזה כל כך חי בקירבה. היא מרגישה אותו ממש כעת, כאשר הפה הקטן המציץ מתוך החבילה הורודה הצמודה אליה, מחפש את פיטמתה, כדי לינוק ממנה חלב.

היא כל כך היתה רוצה להמשיך במסע של לשונו לאורך גופה. מרכז האושר שלה משתוקק להזכר כיצד ירד לבין רגליה וגרם לה לצעוק מאושר.

היא זוכרת היטב שלחשה לו: "עוד מעט תהיה צפירה."

והוא ענה לה: "היום אני חי, מי יודע היכן אהיה שנה הבאה. תבטיחי לי, שאם לא אחזור, תזכרי האהבה שלנו בשעה הזו בדיוק."

וזה בדיוק מה שהיא עושה. מתנדנדת בכסא הנדנדה בחושך, כאשר התינוקת הקטנה שנולדה לה בעקבות מעשה האהבה הזה, מפסקת את שפתיה הקטנות ומוצצת פיטמתה.

היו מי שלעגו לה: "מה תאמרי לבתך כשתגדל, שהיא תוצאה של מעשה פזיז?"

"לא," היא עונה, "אלמד אותה שישנם גברים בעולם שיודעים לגעת בגוף האישה ולגרום ללב שלה לרקוד מאושר. וביום שתמצא את האחד, זה יאיר לה חיים שלמים, בדיוק כמו הזיקוקים שמאירים את שמי הארץ ביום העצמאות"