*ליאו*
אני עומד ליד הבר ומשקיף על קלייר. לא משנה מה תלבש, היא תמיד תראה מושלמת בעיני. הלילה היא לובשת שמלה שחורה צמודה שחושפת מעט את קרסוליה הדקים, ועליה ציור של דרקון שראשו יורד מכתפה הימנית, אבל מרביתו גופו מצויר על גבה.
היא רוקדת עם הבנות ואני רואה את הגברים מסביב טורפים אותה במבטיהם.
אני שם לב שהיא מאיטה את קצב הריקוד עד שהיא עוצרת לגמרי. היא מביטה לעבר הבית, ואני רואה שמבטה קופא.
אני מבין שהיא רואה משהו וממהר לגשת אליה. מה שאני רואה מרתיח את דמי. "הוא לא שווה אותך," אני אומר לה בכעס, "אני אף פעם לא הייתי עושה לך את זה."
"אתה?" היא שואלת אותי בפליאה.
אני לא יכול להתאפק יותר ואומר לך: "אני, כן קלייר, אני מאוהב בך."
"אוי ליאו, אל תעשה לי את זה. אתה החבר הכי טוב שלי," היא אומרת ומסתכלת עלי.
"צודקת," אני ממלמל, "אני החברה הכי טובה שלך, כזו שנוח לדבר איתה על הכל, כי איתה לא יקרה כלום."
"למה אתה מדבר על עצמך בלשון נקבה," היא אומרת לי, "זה לא מתאים לך, אין לי ספק שאתה גבר."
אני רוצה לומר לה: "באמת? ממתי את רואה בי גבר," אבל אני שותק. אני יודע שזה לא הזמן.
"פעם זו הייתי אני," היא אומרת בטון עצוב.
"את היית מה קלייר?" אני שואל.
"זו שהוא היה נוגע בה בחדר העבודה של אביו," היא עונה לי.
"כן, אבל איתך הוא התחתן," אני עונה ומעיף שוב מבט לעבר חדר העבודה של אבי בעלה שמבעד חלונו יכולים כעת כולם לצפות בג'יימס נותן לאחת המזכירות להתיר את עניבתו, ולפתוח כפתור אחר כפתור בחולצת הבד שלו.
"אולי עכשיו הוא יתחתן איתה," היא עונה לי.
"קלייר על מה את מדברת?" אני שואל בפליאה.
"על מה שרואות עיניך. על ההצגה הטובה בעיר," היא עונה לי, "הוא הרי יודע שאביו משאיר תמיד את הווילונות פתוחים. אתה יודע כמה פעמים ביקשתי ממנו שיסגור אותם כאשר הוא לקחת אותי לחדר הזה?"
בימים הבאים אני מתחמק מקלייר. פליטת הפה שלי שאני מאוהב בה, די מביכה עבורי. ביחוד כשאני מבין שאני לא חשוב בעיניה כמו שחשבתי.
אנחנו נפגשים מידי פעם ליד מכונת הקפה, אבל אני מתחמק מללכת איתה לקפיטריה או החוצה לאכול צהריים, כפי שהיינו נוהגים עד כה.
אני שואל אותה שאלות סתמיות כמו "מה שלומך?" "הכל בסדר?" אבל בזה מסתכמות השיחות בינינו.
**קלייר**
אני חומקת מהמסיבה בבית של הורי בעלי. אני לא יכולה לנשום מרוב עלבון. ברגע הכי לא מתאים נפלט לליאו שהוא מאוהב בי. מה אני אעשה עם המידע הזה? אני חומקת לחדר השינה בבית, יודעת שלג'יימס אין כל מושג שראיתי מה שאיתי. אני מעמיסה בצורה מבולגנת בגדים במזוודה, את אביזרי הטיפוח שלי ואת קופסת התכשיטים שלי. אני מתלבטת אם להשאיר את טבעת הנישואין שלי ומחליטה שלא מגיעה לה לקבל ממני מתנה.
את הלילה אני מבלה אצל נדיה, חברתי מימי התיכון. בעלה הטייס לא בבית ולכן אין מי שיגלה לג'יימס היכן אני נמצאת. אני מנתקת את הטלפון שלי, אין לי כל כוונה לענות לג'יימס או למישהו מטעמו מה קורה איתי.
אני מגיעה למשרד כאילו כלום. משתדלת להגיע דקה בלבד לפני הזמן, ולא חצי שעה כהרגלי. "אם ג'יימס מתקשר את לא יודעת אם באתי לעבודה," אני אומרת לאנט, "וזה תקף מהיום והלאה."
אני שמה לב שליאו מתחמק ממני. כאשר אנחנו נפגשים ליד מכונת הקפה הוא מדבר אלי בנימוס, אבל הריחוק שבדבריו מכאיב לי מאד. למה הוא היה צריך להתוודות בעיתוי כזה? אין לי ספק שזו לא כוונתו, אבל ככל שהוא מתרחק ממני אני משקיעה בו יותר מחשבה. חסרות לי השיחות איתו, הארוחות המשותפות. על ג'יימס אינני חושבת בכלל, ואילו ליאו צץ במחשבתי בתדירות גוברת. ניסיתי אפילו להזמינו לאכול, אבל הוא טען שהוא עסוק באיזה פרויקט.
*ליאו*
אני אוסף כמה ניירות אקראיים משולחני ונוסע לבית של קלייר. אני חייב לדעת אם היא עדיין איתו. אני יושב ומשקיף על הבית, ועושה עצמי עסוק בטלפון. במראה אני רואה את ג'יימס מתקרב לרכב שלי.
"אתה מחכה לקלייר?" הוא שואל בכעס, "היא נעלמה ולא עונה לטלפונים. משחקת כמו ילדה קטנה. מה אתה עושה פה בכלל."
אני לא מראה לו שהמידע הזה משמח אותי. אני כן מראה לו את קובץ הניירות ואומר: "לא ראיתי אותה כבר כמה ימים בעבודה, ואני צריך ממנה מידע בשביל איזה דו"ח."
"אז המזכירה שלכם לא שיקרה אותי כשאמרה שאינה יודעת איפה היא," הוא אומר לי.
"אל תסתכל עלי, לי בטח אין מושג," אני עונה לו, "אנחנו לא עובדים באותה מחלקה."
גם לטלפונים שלי היא לא עונה מהטעם הפשוט שהטלפון שלה מנותק.
**קלייר**
אני יושבת בחדרי במוטל הדרכים. מוצאת את עצמי חושבת על ליאו. הוא הפך לחלק בלתי נפרד מחיי למרות שמעולם לא הסתכלתי עליו כמו שאשה מסתכלת על גבר. כל זה היה עד עכשיו. אני מבינה שהמחשבה עליו מרגשת אותי ברמות שלא ידעתי שאפשר להתרגש. אני מצפה להיתקל בו בטעות בעבודה, וכשזה קורה אני פתאום נסגרת. לצערי אני רואה שהוא עדיין מתרחק.
אני לא יודעת אם זו הייתה פליטת פה סתם ומחליטה ללכת לדבר אתו בביתו. אני מבקשת מהמזכירה את כתובתו הפרטית בתירוץ של פרויקט בעבודה. אני שמחה לראות שהוא רווק.
שעה וחצי אני עומדת מול ארון הבגדים שלי למרות שאין לי מבחר גדול של בגדים איתי. אני מנסה על מיני שילובים. לא רוצה להראות חגיגית מידי, לא חשופה מידי, לא מתאמצת מידי. אני מתאפרת קלות ומתיזה עלי בושם במידה.
אין לי מושג איך יגיב כשיראה אותי. אני נושמת עמוק. אני מבחינה ברכב שלו בחניה. "יש לך טעם טוב," אני אומרת לעצמי למראה הלקסוס הכסופה. אני שמחה לראות שאין רכב נוסף לידה וזה נותן לי תקוה שהוא לבד. אני סוקרת את הבית. האורות בקומה העליונה כבויים. רק בקומה התחתונה יש אור. התריסים מוגפים, כך שלא ניתן לראות מה שקורה בפנים. אני מעניקה לו נקודת זכות, וחושבת במרמור על ג'יימס וחוסר הזהירות שלו. למרות שבמקרה הזה אני שמחה שהייתי עדה לכך ולמדתי למי הייתי נשואה. הייתי, כיוון שתביעת הגירושין כבר הוגשה לו, ראיתי את האישור שהוא קיבל אותה. כיוון שאין לנו ילדים, ואין לי דרישות כספיות ממנו, תוך כמה ימים ההסכם יאושר. כמובן שהעובדה שהוספתי לתביעה את התמונות שצילמתי בנייד שלי, שלו ושל ה"גברת" שלו, מזרזת את התהליך.
אני עולה במדרגות ומצלצלת בפעמון. אני לא צריכה להמתין זמן רב. "קלייר?" הוא אומר בפליאה. כבר מובן לי שראה אותי במצלמת האבטחה, "את בסדר?".
אני מביטה בחולצת הבד הלבנה שלו שאינה מכופתרת ומבינה. "אתה לא לבד," אני עונה לו. אני מסיטה את מבטי ממנו. עכשיו כשהוא חשוף לפני הוא נראה עוד יותר מדהים ממה שדמיינתי לי. "מצטערת, לא התכוונתי להפריע," אני ממלמלת.
אני מרימה עיני אליו לרגע ורואה את ההפתעה עדיין על פניו. "לא, אני לא לבד. לא היה לי מושג שתגיעי לכאן."
"מה זה משנה," אני חושבת לעצמי ועוזבת אותו לעמוד כך בפתח הבית.
"קלייר," הוא קורא אחרי ורץ יחף לעצור אותי, אבל אני כבר ברכב. אני מתניעה ומסתלקת משם.
*ליאו*
"איך אני אסביר לה שכל אשה שאני מביא הביתה היא בגלל שאני מפנטז עליה. בחושך הרי לא רואים דבר, ואז אני יכול לחלום שהיא איתי. עכשיו דפקתי את הכל." אני שולח את הבחורה שאספתי מהבר במונית הביתה ויוצא לחפש את קלייר. דבר ראשון אני נוסע לכתובת היחידה שידועה לי, אבל לא מתפלא שהיא לא כאן. אני עובר בין כל בתי הקפה שאני יכול לעלות על דעתי, אבל היא לא נמצאת. כל הלילה אני נודד ברחובות. אפילו לא טרחתי לכפתר את החולצה. אין לי מושג איפה למצוא אותה.
למחרת אני לא רואה אותה בעבודה. אני רואה שהיא היתה כאן, לפי הניירת המפוזרת על שולחנה, אבל איך שהוא לא נתקל בה. אני מחליט לשאול את הבנות, אבל אף אחת מהן לא יודעת מה קורה איתה. בשעה שאני שואל את אנט המזכירה בקשר אליה מגיע שליח. אני רואה שבידו מעטפה מבית משפט. אנט לא שמה לב שאני עדיין שם ומחייגת ללואיז.
"לו, הגיעה מעטפה מבית משפט לקלייר. אני מקווה שהבן זונה חתם על המסמכים."
אני לא שואל הרבה, לוקח את המעטפה מידה וניגש לחדר של לואיז. "איפה היא?" אני שואל. אני יודע שלואיז מאוהבת בי נואשות, ואני מביט בה במבט האלפא המפורסם שלי.
"על מי אתה מדבר?" היא מגמגמת מולי. אני קולט שהקסם שלי עובד עליה.
"האשה שהמעטפה הזו מיועדת לה," אני עונה ומניח לפניה את המעטפה.
"בבקשה אל," היא מגמגמת.
"לואיז," אני אומר, "אני לא שואל, אני מבקש שתתני לי את הכתובת."
"לא," היא עונה לי מנסה לגייס את כל האומץ שהיא יכולה.
"לואיז בבקשה," אני אומר ונושם עמוק, "אני מאוהב בה, והיא חושבת ש.. לא משנה. בבקשה תני לי את הכתובת."
לואיז לוקחת את הנייד ומחייגת לקלייר.
**קלייר**
"אנחנו צריכים לדבר," הוא אומר לי, "בבקשה."
"אין על מה," אני עונה לו, משתדלת לייצב את קולי אבל לא מצליחה.
"אני מכבד את רצונך לא לתת לי את כתובתך, אבל בבקשה תפגשי איתי." אני שומעת את התחינה בקולו.
"זו הייתה טעות מצידי לבוא אליך," אני אומרת לו.
"אל תגידי את זה," הוא עונה, "בבקשה, אני חייב להיפגש איתך."
אני קולטת שהוא מדבר מהטלפון של לואיז, ושהיא בעצם מקשיבה לכל השיחה.
"אני במוטל הדרכים יהלום," אני אומרת לו, "חדר שמונה עשרה."
אני עדיין עם המגבת בידי, מנגבת את השיער בשעה שנשמעת הנקישה על הדלת.
"בבקשה תקשיבי לי," הוא אומר ללא נשימה, "כל אחת היא תחליף לך. אני מדמיין שאיתך אני עושה אהבה, אחרת אשתגע."
"אני לא יכולה להרשות שזה יקרה," אני אומרת.
הוא מסתכל עלי מבולבל. רק כשאני מסירה ממני את המגבת שעוטפת את גופי הוא קולט שכל אותו זמן אני עומדת לפניו כמעט ערומה.
"זה מה שאני חושב?" הוא שואל אותי בחיוך רחב, משחרר ממנו את כל האוויר שהיה כלוא בו.
"אתה יודע כמה זמן אני משתוקקת לעשות את זה?" אני אומרת ומושיטה את ידי כדי לשחרר את קשר העניבה, לפתוח את כפתורי חולצתו, ורק כשהוא עומד לפני וחצי פלג גופו ערום, אני נצמדת עליו, נושמת את ריחו ועוצמת את עיני. הדופק שלי מתחיל להירגע אחרי ימים רבים, בניגוד לשלו שמשתולל.
"אם יש לך ספק," אני אומרת לו, "אני בהחלט יודעת שאתה גבר."
אני מסתכלת לתוך עיניו ומרגישה איך הדופק שלו מתחיל להרגע.
"לא היה לי ספק שרק איתך ארגיש בבית," אני אומרת לו ונותנת לו לשאת אותי למיטה.
ב.א.
מאמינה באהבה
20.1.2018