לא מושלמת

אני יושבת בבית החולים בשעת לילה מאוחרת. כל האורות כבויים, רק ליד תחנת האחיות דולק אור קטן.

שעות רבות ישבתי לידה, והיא לא נתנה לי לזוז ממנה. כמו ילדה קטנה לא הפסיקה לבקש ממני דברים. לרגע אחד לא עלה במחשבתה שאני אחרי שעות רבות של טיסה, לאחר עיכוב של שבע שעות בשדה, שזה אומר שיצאתי מביתי לפני יממה. אני רעבה ומותשת. חולמת על מקלחת חמה, ובגדים נקיים. קצת כעסתי על כך שאמרה לי שהיא צריכה לשחרר המטפלת שלה לנוח, מתעלמת לחלוטין ממני.

סוף סוף היא נרדמה, ואני הולכת לחפש משהו להשקיט את צימאוני ורעבוני.

אני עוברת ליד תחנת האחיות ורואה שהן מדברות ביניהן בשקט. אחת מהן סורגת סוודר קטן בוורוד. השנייה משחקת בטלפון במשחק כלשהו, ועיניה מתרוצצות ללא הפסק על גבי המסך, השלישית קוראת ספר. רק הצעירה מבניהן, שלפי התג שעל מדיה היא סטודנטית, מתרוצצת ללא הפסק בין החדרים.

"אני יוצאת לקנות קפה מהמכונות למטה, להביא לכן משהו?" אני שואלת, והן מסתכלות עלי כאילו נפלתי מהשמיים.

לבסוף הן פולטות "תודה, יש לנו הכל במטבח," וכשאני כבר כמעט עוזבת, זו ששחקה בטלפון אומרת לי, "אולי תפתיעי אותנו עם איזה חטיף שוקולד?"

אני יוצאת מהמחלקה ומזמינה את המעלית. כאילו להכעיס, מעלית אחת מקולקלת, ובשנייה צריך להוביל חולה לניתוח. אני פונה למדרגות ויורדת אותן בריצה עד לקומת הכניסה. אני מכניסה מטבע למכונת הקפה, והיא מוציאה לי כוס ובה מים חמים בלבד. "היא מקולקלת," אומר לי אח שעובר מאחורי, "תנסי בכניסה לבית החולים," הוא אומר ומצביע לכיוון סוף המסדרון הארוך.

בלית ברירה אני ממשיכה ללכת ומגיעה לכניסה העמוסה באנשים. אי אפשר להבחין מי נכנס ומי יוצא. אני הולכת ביניהם ומסתכלת לצדדים. שום מכונת שתיה לא נראית באופק. עלי להמר כעת אם ללכת ימינה או שמאלה. בגלל שצד שמאל הוא החזק אצלי, מטבע הדברים הוא שאפנה שמאלה וכך אני עושה. ושוב הולכת במסדרון ארוך שקצהו מואר.

להפתעתי יש שם מבחר גדול של מכונות. הדבר הראשון שאני עושה הוא דווקא לקנות חטיפי שוקולד שונים לאחיות המחלקה. אני קונה ארבע חפיסות והולכת לחפש לי שתיה. אני עומדת וקוראת את כל הסוגים שישנם.

"אוף דווקא בא לי שוקו," אני פולטת.

"גם לי," אני שומעת קול של גבר מאחורי, "בוא נקפוץ לחנות הנוחות בצומת, אני בטוח שיש שם מבחר סביר יותר, ואולי גם כריכים טריים יותר מאלה שהוזנו במכונה הבוקר."

אני מסתובבת ומסתכלת עליו. גבר זר לי לחלוטין, שמציע לי הצעה שברגע זה נראית לי כל כך מפתה. אני שוכחת את כל כללי הזהירות ונענית להזמנה שלו. אנחנו יוצאים מבית החולים ומחליפים מידע כללי.

"איזה מחלקה את?" הוא שואל.

"קומה 8- אונקולוגית. ואתה?" אני עונה ושואלת.

"קומה 8- התקף לב. מי?" הוא עונה ושואל.

"אמא. ואתה?" אני ממשיכה.

"אבא," הוא עונה, "מצבו לא טוב." אני רואה שהוא רוצה להוסיף עוד משהו.

"מה?" אני שואלת.

"סתם, רציתי לומר שגם מצבי," הוא אומר. אנחנו כבר בנסיעה ושקט משתרר ברכב.

אני מעיפה מבט לעברו. הוא נראה לי דווקא בריא. מה שמפחיד אותי יותר. "אז מה יש לו?"

אנחנו מגיעים לחנות הנוחות. הוא ניגש ומוזג שתי כוסות שוקו. הוא מקרב אחת לאפו ומריח. "עשוי כהלכה," הוא אומר ואני רק חושבת על האדים שעולים מהכוס ומשתוקקת כבר ללגום ממנה.

"אז מי את. טיפוס של גבינה צהובה, טונה או נקניק? " הוא שואל, "רגע יש גם סלט ביצים, אבל לא נראה לי שבשעה כזו כדי שנסמוך על הטריות שלו."

"אני מתלבטת בין גבינה צהובה לטונה," אני עונה לו.

הוא לוקח אחד מכל אחד ומסביר לי: "אז נחלוק, ובזה נגמרה ההתלבטות."

בדרך לקופה אני מושיטה לו שטר לשלם את חלקי. הוא מסתכל עלי. "את רצינית? נראה לך שאתן לך לשלם?"

"לא סיימנו," הוא אומר. הוא מוסיף שני בקבוקי מים גדולים, וגם כמה חטיפים. "לילה ארוך עוד לפנינו," הוא מסביר לי, כאילו שנינו יושבים יחד ליד אותה מיטה.

אני כבר לא מתווכחת אתו ונותנת לו לשלם. ביחוד שאני מבינה לפי הבגדים שלו והרכב שהוא נוהג שאמצעים לא חסרים לו. בכל זאת אני אומרת לו: "מחר אני משלמת."

"עקשנית," הוא אומר לי בשעה שאנחנו מתיישבים חזרה ברכב. "תשתי את השוקו שלך. חבל שהוא יתקרר." אנחנו יושבים ברכב ולוגמים את השוקו מכוסות הנייר. הוא מוציא את אחד הכריכים וחוצה אותו לשניים. "תאכלי, שלא תגוועי לי ברעב."

אני מכרסמת את הכריך, והוא מביט בי מופתע. "את אוכלת כמו ציפור, מה אני אעשה אתך."

"מה תעשה איתי?" אני חוזרת אחרי דבריו. אני מביטה מבעד לחלון. בחוץ התחיל לרדת גשם. אני יושבת עם גבר זר שאינו יודע עלי דבר, וכבר יש לו דעות מוצקות עלי. "זה כל כך ברור שאני גרושה?" אני רוצה לשאול אותה אבל שותקת.

אני מסתובבת אליו ורואה שהוא סוקר אותי. "מה?" אני שוב שואלת, מנסה להבין מה תלוי לו על קצה לשונו שאינו שואל.

"אני מחכה שתסיימי את הכריך. אני רוצה כבר לאכול את השני," הוא אומר.

"וזה תלוי בי?" אני שואלת מובכת.

"איך אסביר לך," הוא אומר סתומות.

אני מזדרזת לגמור את הכריך ומכריזה "סיימתי." בשעה שהוא בוצע את השני אני מחליטה לשאול אותו מה שמטריד אותי. "אני יכולה לשאול אותך משהו אישי?" אני שואלת.

"גרוש פלוס שניים," הוא עונה.

"גרושה פלוס אחת," אני עונה, "אבל לא זה מה שרציתי לשאול."

"מה רצית אם כך לשאול, ולא העזת?" הוא שואל.

"אתה חולה?" אני שואלת.

"למה את מתכוונת? חולה בנפשי?" הוא שואל בטון שמסתיר ממני מה הוא חושב ברגע זה.

"אמרת שגם מצבך לא טוב, כמו אביך," אני מסבירה לו.

"אני מבין," הוא אומר, "לפי מה שאני יודע אני בריא בגופי ובנפשי. אני לא מושלם, אבל שלם."

"שוב המשפט הזה," אני ממלמלת, "אז אתה פסיכולוג, או משהו מהענף הזה," אני קובעת.

"ממש לא," הוא עונה לי, "אני בעל חברה לאבטחת מידע, מתכנת בהשכלתי. מדוע הסקת שאני כזה, מעניין אותי לדעת. בגלל שאני מטפל בך?"

"מטפל בי," אני חוזרת על דבריו, "דווקא זה לא יזיק לי לפעמים."

"ומי את אישה יפה?" הוא שואל.

"אז אני יפה בעיניך?" אני מחזירה לו בשאלה.

"יפה ומתוקה," הוא עונה, ומושיט יד כדי להזיז את התלתל הסורר שמסתיר לו את עיני הנבוכות. "למה את חושבת שאשה בעל שיער אדמוני היא לא יפה?"

"לא אמרתי," אני עונה לו, "רק עבר זמן רב מאז שמעתי מחמאה כל שהיא מגבר."

"את מושלמת," הוא אומר לי.

"אני שלמה, לא מושלמת," אני אומרת לו, "את זה אמא שלי אומרת לי כל הזמן. היא מזכירה לי כל הזמן כמה אני לא מושלמת. היא אלופה בפנקסנות. רק תשאל אותה עלי, והיא לא תהסס לספר לך על כל טעות שעשיתי בחיים. אני לעומתה מרגישה שלמה."

"ותני לי לנחש," הוא אומר לי בעודנו הולכים חזרה לכיוון המעליות, "אמא שלך פסיכולוגית."

"מודה שכן, אבל לא באשמתי," אני עונה לו.

"כמה אני אוהב את מנתחי הנפש האלה. נראה מה יהיה לה לומר עלי," הוא אומר.

אני מסתכלת עליו וחושבת לעצמי: "הוא באמת מתכוון לפגוש את הדוקטור לפסיכולוגיה, שלה אני קוראת אמא."

"אני חייב לשאול אותך שאלה מאד אישית," הוא אומר לי, "איך קוראים לך?"

"אני אביה," אני עונה לו "על שם אבא של אמא שלי ששמו היה אברהם."

"מעניין," הוא עונה לי, "ואני נקרא על שם סבא מנו, רק שלי קוראים נועם."

אנחנו מגיעים לקומה שמונה. הוא מפתיע אותי ונושק לי ולוחש לאזני: "אביה היפה, עוד נתראה."

אני חוזרת למחלקה, נותנת לאחיות המופתעות את השוקולד שקניתי להן. "באמת הפתעת," אומרת לי הקוראת בספר, "לא ציפינו שבאמת תביאי."

"איך אמא שלי?" אני שואלת, מתעלמת מהערה שלה.

"ישנה כמו תינוקת," היא עונה לי. "את יודעת, כל הזמן היא מדברת על הבת המושלמת שלה. היא מדברת עליך במילים כאלה גבוהות שחשבנו שאת לא קיימת, בייחוד שלא הגעת עד היום. חשבנו שהתירוץ שאת גרה בחו"ל הוא המצאה שלה."

"כפי שאתן רואות," אני עונה וצוחקת, "אז אני באמת קיימת. לגבי העובדה שאני מושלמת, זה ממש לא מתאים לה לקרוא לי כך, ובכלל זה באמת לא נכון, אני לא."

"היא סיפרה לנו כמה היא מתגעגעת אליך, ושאת עושה דוקטורט בחו"ל ותחזרי לארץ רק עוד חצי שנה. היא ממש חיכתה שתבואי שתוכל להכיר לך את החבר שלה," היא ממשיכה לספר לי.

"החבר שלה," אני חושבת לעצמי, "ואת זה היא לא טרחה לספר לי." אני לא מראה להם שאני לא מעודכנת, ורק פולטת: "כן."

"כמה עצוב שגם הוא מאושפז פה. אני לא חושבת שהיא מודעת כמה קשה היה התקף הלב שעבר," היא אומרת לי בעצב. פתאום אני רואה שהיא מחייכת.

אני מסתובבת ורואה את נועם הולך לעברינו. "זה הבן שלו," היא לוחשת לי, בעודה מחייכת אליו בפלרטטנות, "את יודעת כמה עשיר הוא?"

"האמת שלא," אני עונה, "אבל אני יודעת כמה מקסים הוא."

"אני שמח שהמושלמת חושבת כך," הוא אומר בקול לאחיות, "ועכשיו תסלחו לנו, הייתי רוצה לנצל את השעות שהורינו ישנים כדי להיות עם היפה שלי."

להפתעתן הרבה הוא אוחז בידי ומוביל אותי לאזור הישיבה שבין שתי המחלקות. "אז את חושבת שאני מקסים?" הוא שואל בחיוך ומושך אותי לשבת על ברכיו. "כי ממושלמת שכמוך זו ממש מחמאה."

"אולי תפסיק כבר עם המושלמת" אני עונה לו, ומחכה כבר להרגיש את שפתיו על שלי.

"טוב שלמה שכמוך," הוא אומר לי, "ברור לך שאת שלמה רק כשאת איתי, ואני אותו דבר."

"תזכיר לי. זה לא אתה שאמרת לי הרבה לפני שאתה לא מושלם אבל שלם?" אני שואלת.

"כן אבל זה היה אחרי שכבר הכרתי אותך,כבר שכחת?" הוא עונה לי.

ובזה תמו הדיבורים, כי השפתיים שלנו נצמדו בלהט ולא נפרדו דקות רבות. וידעתי שהוא צדק. "רק ככה, אתו, אני שלמה."

ב.א.
מאמינה באהבה