היא עזבה הכל. משרה טובה, בית מפואר, מכונית חדישה, וכרטיס אשראי בלתי
מוגבל בסכום. הטעם המר של מילותיו מלאות השינאה עמד עדיין בפיה. היא עמדה
נטועה במקומה עוד שעה ארוכה. היא התקשתה להאמין שהגבר הזה בחליפה היוקרתית, ישתמש באוצר מילים כזה זול, ביחוד שהיה בכך כדי לכסות על בגידתו בה.
כשהתעשתה, מיהרה להסגר בחדר האמבטיה והקיאה את נשמתה. כשהרימה עיניה
אל הראי, הכתה בה ההבנה. היא לא עשתה כלום, זה לא היה קשור אליה.
היא נכנסה להתקלח, שטפה את שרידי הריח שלו מעל גופה. היא נכנסה לחדר הארונות שלהם, התלבשה, אספה את שערה הרטוב, וחמקה מהבית שלו בלי לאמר מילה. היא לא לקחה דבר. הרי הכל נקנה מכספו. מעילי הפרווה שקנה לה, שמלות הערב היוקרתיות, התכשיטים. כל אלה נשארו מיותמים בחלק שלה בחדר הארונות. לא היה לא כל רגש אליהם. כל מה שרצתה זה את החופש שלה.
היא הזמינה מונית לשדה התעופה, ביקשה מהנהג שיחכה מעט, וניגשה להזמין לה כרטיס טיסה לכיוון אחד. זו היתה הפעולה האחרונה שנרשמה בכרטיס האשראי שלה. היא מהרה לשים את כרטיס האשראי יחד עם צרור המפתחות שלה במעטפה. רגע לפני שנכנסה דרך השער מסרה את המעטפה לנהג וביקשה שימסור אותו לגבר שחי בבית ההוא. היא התחכמה ולא קנתה כרטיס בטיסה ישירה, כך שלא יוכל לדעת את יעדה.
לא היה לה מושג איפה תעביר את הלילה לכשתגיע ליעדה, גם לא היה לה כסף רב. היא ידעה שהיא תהיה בסדר, אם רק תצליח להגיע לשם.
לאחר שעות רבות בדרך, לאחר שלא אכלה ושתתה רק בקבוק מים אחד, היא הגיעה. חוף הים היה סוער מאד, רוחות חזקות נשבו, וקור עז שרר מסביב. לא היה לה איכפת. היא מצאה סככה נטושה, עם שלושה קירות מעץ, הצטופפה בפינה ונרדמה. יומיים שלמים ישנה, עד שהעירה אותה השמש.
היא הציצה החוצה וראתה שהיא לבד על החוף. המים היו חלקים כמו ראי, שמש חמימה ליטפה את גופה, והחול נצנץ באורה כמו יהלומים. היא פשטה את בגדיה ומהרה לטבול במים הקרירים. היא נכנסה לעומק הים, ושחתה עד שכמעט תש כוחה. לא היה לה מושג שכל אותו הזמן, צפה בה מלמעלה, גבר צעיר. הוא בחן את מעשיה, תחילה בסקרנות, ואחר כך בחשש. הוא ראה שהיא מתעייפת, והתכונן להכנס למים בעקבותיה. הוא ראה אותה חוזרת חזרה לכיוון החוף, ולאחר שוידא שהיא בסדר, מזג קפה חם שהכין על גבי גזיה, שם למעלה על הצוק. הוא ירד למטה ובידיו שתי כוסות ומגבת ומיהר אליה.
בתחילה היא כעסה. באיזה רשות הציץ כך עליה. אבל כאשר הביטה בעיניו ראתה את ליבו ונרגעה. הוא ישב ושתה איתה קפה בשתיקה. היא הגניבה לעברו מבט וסקרה אותו. הוא לבש ג'ינס וחולצת טריקו ועליה הדפס של מגדל לגו עקום בכל מיני צבעים. רגליו היו יחפות.
עם הזמן, למדה להכיר אותו. הוא היה שתקן, אבל ידעה שלידו היא הכי בטוחה בעולם. העיניים שלו סיפרו לה הכל. הימים עברו, היא התאקלמה במקום, מצאה סטודיו קטן עם חלון לים, בו יכלה לבטא את רגשותיה על הבד, בצבעים שהיו נכונים לה. מידי בוקר ירדה אל החוף, ושם הוא חיכה לה ובידו שתי כוסות קפה.
**שנה עברה מאז **
השעה היתה שעת אחר הצהריים.
היא ירדה לחוף הים. החול הנעים היה זרוע צדפים. הים היה שקט באופן מפתיע. מין רוגע שכזה, בניגוד להתרגשות שבתוכה. רחש הגלים היו בעיניה כמנגינה קסומה מעולם אחר. השמש חיממה מעל, אבל לא להטה, בניגוד אליה. היא פסעה יחפה, לבושה שמלה לבנה מעט שקופה מתנופפת בבריזה הנעימה. לצוארה ענדה שרשרת עשויה צדפים לבנים, ובידיה זר חבצלות לבן. היא טבלה את רגליה במים, נזכרה בחיוך בטבילת הבוקר שערכה כדי להטהר לקראתו. היא נשאה את עיניה לעברו, הוא חיכה לה ברגליים יחפות, לבוש כולו לבן, בעינים נוצצות, וליבה התמלא אור ושמחה.
בר אבידן
מאמינה באהבה
21.6.2017