זקוק לך (יום כיפור)

**עומר**

הרגשתי שהמוח שלי מחוק. אף פעם לא הייתי במקום הזה, במקום של השיכור. מאז ומעולם נרתעתי משתיית יתר. ראיתי בבית של סבי איך נראה אדם שיכור ונשבעתי שלי זה לא יקרה. אין שום סיבה בעולם לאדם להגיע למקום הזה. מי כמוני יותר שזה לא פותר כלום.

באותו לילה הייתי אבוד. אני לא זוכר על מה רבנו, אבל המילים האיומות שעפו בינינו גרמו לי לגרוף את כלי האוכל שכה טרחתי להכינו בשבילה ולהשליכם על הרצפה. אדר איבדה את עשתונותיה. מעולם לא רבנו, מעולם לא הגענו למקום הזה. גם היא הצטרפה ל'חגיגה' והשליכה על הרצפה את כוסות היין המלאות יין בוטיק אדום משובח.

הרסיסים שהתפזרו לכל עבר גרמו לי לרצות להפסיק הכול. במקום להתרחק ממנה לרגע, מצאתי את עצמי מרים יד להכותה. הסטירה לא הגיעה. קלטתי מה אני עומד לעשות ונדהמתי מעצמי. אני גבר מכה?

את אותו לילה העברתי בשתייה. ידעתי שזה לא הפתרון, נשבעתי שלא אעשה זאת. מצד שני גם לא חשבתי שאי פעם ארים יד על מישהו, בטח לא על האישה שאני הכי אוהב בעולם, האישה שהערב הזה היה אמור להיות הערב בו אציע לה נישואין.

ידעתי שהיא אוהבת אותי מאד, אבל היא מעולם לא רמזה לי על רצונה להתחתן. כאשר סיפרתי ליריב על ההחלטה שלי הוא היה מאושר בשבילי. אלעד לעומת זאת ניסה להניע אותי. אמר לי שאני צעיר מידי, שגם אדר צעירה. "אתה מבין שברגע שאתה מתחתן אתה לא אדון לחייך, אתה נכנס לשגרה, פתאום היא מתחילה להתלונן על כל דבר קטן." הדברים שלו עמדו שם באוויר יותר מידי. מצד אחד הטבעת בערה בכיס שלי, ומצד שני המחשבות לא הפסיקו להטריד אותי. זה לא תרוץ, אני יודע !

אני לא יודע איך הייתי שורד את הלילה ההוא אם אדר לא הייתה באה לחפש אותי. כשראיתי אותה הוסרו כל הספקות מליבי. היא האחת שלי, ואיתה אוכל לכבוש את העולם. בהודעה ששלחתי לה ביקשתי סליחה. אני מבין שאני צריך לעשות יותר מזה. בשביל זה אני כאן ד"ר פיין. אני רוצה שאדר תהיה בטוחה שהסליחה שלי אמיתית."

אני מחזק את אחיזתי באדר שיושבת ומלטפת את זרועי בידה הפנויה כל הזמן.

"ואת אדר?", שואל ד"ר פיין.

*

**אדר**

"ואת אדר?" שואל אותי ד"ר פיין. אני יושבת ושותקת.

כמה נבהלתי באותו לילה כאשר ראיתי את היד של האהוב שלי מתקרבת לעברי. הגבר הזה שתמיד היה רגיש אלי, עטף אותי במילים יפות, השראה עלי בטחון, הרס הכול בהרמת יד.

באותו לילה השתכרתי לראשונה בחיי. כל הסיפורים הכואבים של עומר על חיי הגיהינום שהעביר אותם סבו שלו, נמחקו מזיכרוני. רציתי לחדול, לא להרגיש כלום. הרגשתי כל כך אבודה. נסעתי לפאב של נעמה. לא הייתה לי תכנית מוגדרת מראש. לא באתי בכוונה להשתכר. רציתי רק למחוק את המראות מעיני, את הרעש שהחריש את אזני, את הכאב של הלב המרוסק שלי, את ההבנה שאיבדתי את הגבר של חיי.

כשכבר הייתי מטושטשת מהבירה, בקושי נושמת, הבנתי שלמרות שעשה מעשה שלא יעשה, הוא היחיד שיוכל לנחם אותי. כך מצאתי את עצמי באחת ורבע בלילה עומדת מולו. ראיתי אותו יושב על הסלע מחוץ לבר, עיניו שטופות דמעות. הגבר החזק שלי טבע בדמעותיו! ואז הגיעה ההודעה ממנו ובה בקשת הסליחה. הבטתי בעיניו מבעד לדמעותיי וראיתי בהן את החרטה הגדולה, את ההבנה שעשה מעשה שלא יעשה.

"אני כאן," אמרתי לו "אני שיכורה לגמרי, עומר שלי, אבל לא יכולה לעבור את היום הזה בלעדיך, אני כל כך זקוקה לך עכשיו."

"אני כל כך אוהב אותך," הוא אמר, "אני יודע שמה שעשיתי אתמול הוא מעשה אסור. זה היה אתמול, עכשיו כבר אחרי חצות ויום חדש התחיל. אני מתחייב בפנייך ללכת לטיפול. אינני מבין מאיפה נבע הרוע הזה, אבל זה לא יחזור לעולם. אני אעשה הכול כדי שתביני שבקשת הסליחה שלי ממך היא כנה ובאה מתוך ליבי."

שם על השביל המרוצף חלוקי נחל, הוא כרע ברך בפניי, הוציא את טבעת היהלום מכיסו ואמר לי: "אני מתחייב בפניך שמעשה כזה לא יחזור. אני לא רוצה לעולם להתגעגע אליך כמו בלילה הזה, אני רוצה להקים לך בית בטוח שלא תחששי בו ממני עוד לעולם."

"אתה מבין ד"ר," אני אומרת לד"ר פיין שמקשיב בשקט למילים שלי, "ראיתי את הכנות בעיניו, וזו הסיבה שאני כאן. אני רוצה שידע שקיבלתי את בקשת הסליחה שלו, שאיני צריכה לחכות ליום בקשת הסליחות כדי למחול לו. עם זאת איני יכולה לשכוח את רגע האימה הזה, את הידיעה שעוד רגע יתכן שיכה אותי. אני כאן כי אני רוצה להיות בטוחה שזה לא יקרה יותר אף פעם, שאני לא אפחד יותר. אני אוהבת אותו בכל ליבי השבור, אבל לא אוכל להמשיך כך."

*

**ד"ר פיין**

אני מביט בזוג הצעיר הזה שיושב כאן. אין ספק שהם אוהבים אחד את השני אהבת נפש. הוא אוחז בידה בנזקקות. כלפי חוץ הוא נראה גבר חזק כזה, אבל אני רואה את חוסר הביטחון הגדול שלו. הוא מודע עד כאב למה שעלול היה לקרות כאן. הוא זקוק לה באותה מידה שהיא זקוקה לו. אני מעריץ את העובדה ששניהם לא מוכנים להיכנס למעגל הזה של שנאה.

אם מישהו היה נכנס לחדר כעת, הוא היה מתקשה להאמין שהשניים האלה לא יחד. אמנם היא עונדת את טבעת היהלום שהעניק לה. "אני רוצה שידע שלא ויתרתי עליו, אני מאמינה בו, אבל יש בפנינו עוד דרך לעבור," היא מסבירה לי מדוע היא עונדת את הטבעת על אצבעה. ואז משום מקום היא אומרת את המשפט שמשאיר אותי נדהם. "את הסליחה הגדולה ביותר הוא צריך לבקש מעצמו, על שאינו מאמין בו."

אני יושב שותק מולם. האישה הזו שרק שניות ספורות, והתפכחות של רגע אחרון, מנעו ממנה להיות אישה מוכה, חושבת עליו, ולא על עצמה.

"זמננו תם," אני אומר להם.

הם מביטים בעצב אחד בשנייה. הוא משחרר את ידה מידו ומחכה שתצא ראשונה מהחדר.

הוא מניח שלושה שטרות של מאה על השולחן שלי ופותח את פיו לומר משהו. אני מסמן לו שלא ידבר.

"ממך אני רוצה שתכתוב מה שיושב לך בפנים," אני אומר לו. "אפגוש אתכם בשבוע הבא באותה שעה."

*

***עומר***

כמה קשה לי לחזור לבית שלנו ולדעת שלא אראה אותך שבוע שלם. החלטתי ללכת לבית הוריי. הייתי חייב לשבת ולספר להם מה קרה. לבקש את עזרתם ואת עצתם.

אני יושב איתם ומנסה לשחזר על מה בכלל רבנו ביום ההוא שבו עמדתי להציע לך נישואין. מה כבר יכול היה להיות כל כך נורא שגרם לי להטיח את הצלחות לרצפה, ואז הנורא מכל להרים את היד. אני יושב ובוכה ומספר להם הכול. על כמה מופלאה את, על כמה אני אוהב אותך, ולא מצליח להסביר להם מה נכנס בי.

אני מרים עיניים לאבא שלי ורואה אותו בוכה. "אתה לא זוכר עומר," הוא אומר לי בשקט, "אבל כך אני נהגתי בכם כאשר היית קטן. למרות שלא עשית דבר, לא אמרת מילה, הייתי פורק את הכעס שלי עליך. כמובן שזה היה רק במצבים קיצוניים, לא משהו יום יומי, רק כאשר הרגשתי שהלב שלי עומד להתפקע."

"אז זהו." אני שואל אותו בייאוש, "אז זה אומר שאין לי תקווה?"

"לא ילד, אתה מנעת את זה לפני שזה קרה. אתה מבין מה שאני לא הבנתי, שזה לא בסדר, שזה אסור, ומהרת לבקש סליחה," אומר לי אבי.

אני נפרד מהורי וחוזר לביתי. אני ניגש למוסך למגירות של כלי העבודה שלי, ומוציא מתוך אחת מהן לוח עץ. אני חותך אותו שיהיה מושלם מכל פינותיו. אני לוקח מצית ושורף בעזרתו על גבי הלוח אותיות –  ס  ל  י  ח  ה.  אני תולה את השלט מעל המיטה שלנו, שישמש כזיכרון תמידי למה שכמעט קרה ולמה שלא יקרה שוב לעולם.

כשאני מסיימו אני ניגש לחדר העבודה שלי וכותב לך מכתב. לא במחשב או בנייד אלא בכתב ידי.

"שושה,
מה שכמעט קרה, לא יקרה לעולם. אני מתחייב בפניך.
את בקשת הסליחה שלי ממך חרטתי על שלט עץ מעל המיטה המשותפת שלנו, כדי שתוכלי לראות אותו בכל שעה, כדי שתדעי עד כמה כנה בקשת הסליחה שלי.
היא תהיה תלויה שם כל עוד אנחנו חיים, כי הבקשה שלי אליך היא נצחית.
מבקש את סליחתך על רגעי האימה שהעברתי אותך ומתחייב בפניך שלא יהיו עוד כאלה.
כל בקשתי עכשיו היא שתרשי לי להחזיר את רסיסי ליבך השבור למקומם ולעשותו שוב שלם.
סלחי לי אהובה."

*

****אחרית דבר****

"אמא, למה תמיד את מסתכלת כך על השלט מעל המיטה?" שואל אותי בן הקטן.

"כי במילים האלה יש את כל האהבה והבטחון בעולם שאבא יכול לתת לי," אני עונה לו, "כי אין דבר חשוב מלדעת לבקש סליחה."

ב.א.

מאמינה באהבה