ומה אם?

"קומי כבר," מנערת אותי אשלי, "את ישנה כבר חצי שעה."

"את לא חושבת שאם אני ישנה, זה מה שבחרתי לעשות עכשיו?" אני עונה לה מנומנמת, "היה לי יום עמוס היום באוניברסיטה. לפעמים אני לא מבינה איך אנשים כאלה טיפשים התקבלו לפקולטה למדעים. מי רוצה ללמוד מתמטיקה אם הוא לא יודע לענות על שאלות ברמה של תיכון?"

"תגידי לי מיקי, זה באמת מה שבראש שלך עכשיו?" היא עונה לי בכעס, "את לא נורמלית."

"את צודקת," אני מצטדקת, "בראש שלי כעת זה לישון." אני מושכת את השמיכה ומתחפרת תחתיה, למרות שאני ממש לא אוהבת לישון מכוסה.

"אין לי מילים," היא אומרת מושכת את השמיכה שלי וזורקת אותה על הרצפה. "בואי אני אזכיר לך: היום הלואין, כל העיר מתחפשת, ואנחנו, שזה כולל אותך, מוזמנות לה- מסיבה אצל בריאן."

"אני מניחה," אני עונה, "שאתן תלכנה לה-מסיבה, ואני אמשיך לישון לי בנעימים. אפשר לקבל את השמיכה שלי חזרה?"

"מיקי! שאת תוותרי על נשף מסיכות עם כל רווקי העיר?" היא שואלת.

"את אומרת זאת כאילו תמיד אני הולכת לה-מסיבות." עכשיו אני כבר מעוצבנת. אני ממוטטת ורוצה לישון.

"מה את אומרת," עונה לי אשלי, "תזכירי לי ממתי את פנויה?"

"זה בדיוק העניין," אני עונה, "נמאס לי. אני לא רוצה להיכנס מערכת יחסים עם עוד גבר בוגדני, שבפעם הראשונה שאני צריכה לבדוק מבחנים ומאחרת לחזור, הוא מוצא לו תחליף. אולי כאשר אגמור את הדוקטורט," אני עונה לה.

"יש לך עוד חצי שנה. את רוצה לומר לי שאת מתכוונת להתנזר מגברים חצי שנה?" אומרת אשלי, "חוץ מזה שאת לא חייבת שום דבר אם את לא רוצה, אבל למה לוותר על ה-מסיבה?"

"לא תתני לי לישון אני מבינה," אני רוטנת.

"את הרי יודעת שתשומת הלב מופנית אלינו רק בגלל שאת בסביבה," מסבירה לי אשלי מדוע היא מתעקשת שאבוא.

אני מחייכת אליה. "וזו בדיוק הסיבה שאתן צריכות ללכת לבד," אני אומרת, "עכשיו שכולם יודעים שאני פנויה, הם ירצו רק אותי." זה לא שבאמת אני מאמינה לדברי, אבל חושבת אולי ההיגיון הזה יעבוד עליהם. אבל מסתבר שלא.

"יש מספיק רווקים לכולנו," עונה אשלי, ואני נשארת בלי מילים. וכדאי שלא אתחרט היא ממשיכה, "אגב הבאתי לך מסיכה מעלפת, בצבע כסף משובצת אבנים, שמתאימה להפליא לשמלה הסגולה שלך."

רק המחשבה שאלבש את השמלה הסגולה ביום הקפוא הזה, מעבירה בי צמרמורת, אבל כאשר אני רואה את המסיכה, מתעוררת בי הנמרה שהייתה רדומה בי זמן רב. אני יוצאת מהמיטה כאילו ישנתי כל הלילה, והולכת להתקלח.

אני לא ממהרת לצאת. אני חופפת את שיערי הארוך ושוקעת בהרהורים. כבר חודשיים לא הייתי עם גבר. לראשונה אני מרגישה געגועים לנוכחות של גבר בחיי. למחמאות ולמילים היפות, כמו לחיבוקים והנגיעות. שלא לדבר על יותר מזה. רק המחשבה הזו גורמת לי לריגוש, ואני ממהרת לדחוק את המחשבות האלה הלאה. "את בסך הכל הולכת למסיבה," אני אומרת לעצמי, "את לא בחיפוש אחרי גבר. אל תשכחי מה עברת, ואל תשכחי שכל הגברים דומים, ורוצים ממך בדיוק אותו דבר."

"מה אמרת?" צועקת לי אשלי. רק אז אני מבינה שאני מדברת בקול רם.

"אמרתי," אני צועקת לה חזרה, "שאני לא מאמינה ששכנעת אותי לבוא."

"זה שתעמדי שם מתחת למים החמימים והנעימים, לא ישנה את העובדה שבסוף תצאי. אז בבקשה תצאי עכשיו," היא צועקת לי.

אני מעקמת את הפרצוף מולה, למרות שאינה רואה, וסוגרת בחוסר חשק מופגן את הברז. כיוון שקר לי אני ממהרת להתעטף במגבת הגדולה ומפעילה את מייבש השיער. תוך כדי יבוש השיער אני מתלבטת איך לסדר אותו. אין לי הרבה אפשרויות. עם שיער חלק וארוך אין הרבה מה לעשות. לכן כאשר הוא יבש אני קולעת שני צמות דקיקות מכל צד, וקושרת אותן יחד מאחור.

אני ממהרת להתאפר, מפזרת כמה טיפות בושם על פני גופי, מתוך הרגל, ויוצאת החוצה להתלבש. למרות שאני יודעת שלא אחזור הביתה עם גבר, אני ניגשת ובוחרת לי סט לנז'רי סגול שתואם את השמלה שלי. "הרי בשביל מי אני לובשת אותו אם לא בשביל עצמי?"
אני מחייכת מרוצה למראה, ורואה בזווית העין את אשלי, שותפתי לדירה נועצת בי מבטים. "איך את בלי הרבה מאמץ נראית כמו נסיכה, ואני כבר שעתיים מנסה כל דבר אפשרי?" היא אומרת.

"מה את מדברת, את ממש מהממת," אני אומרת לה, וחושבת שבניגוד אלי, היא כל כך זקוקה למחמאות האלה כדי לחזק את בטחונה העצמי. אני אף פעם לא מרגישה בתחרות אתה, וכואב לי שהיא דווקא כן.

**

הבית של בריאן מואר כולו מבחוץ. אני בטוחה שאם יבואו לכאן הלילה רוחות, הם יברחו משלל האביזרים שפוזרו על הדשא בכניסה. מכל מקום קופצים חתולים שחורים ומפחידים, קורי העכביש מקשטים את השיחים הגזומים באופן מוקפד כל ימות השנה, והדלעות המפוסלות, שמתוך עיניהם דולקים נרות בהחלט משלימות את המצב.

אנחנו נכנסות לבית ורואות את הנשים הלבושות כמכשפות השחורות שדם זב מפיהן ומעיניהן. "אני לא חושבת שאי פעם התחפשתי למכשפה," אני אומרת, מפלסת את דרכי בין כל האיברים הקטועים שמקשטים את הבית.

"בואי נלך לשם," אומרת אשלי ומצביעה על קבוצה של גברים שעומדת סביב מרסי ומישל. "יש שם מישהו שאני מעוניינת בו, הבלונדיני עם התחפושת של דרקולה."

האמת שחיצונית הוא נראה טוב, אבל רק המחשבה לבלות את הערב עם דרקולה הייתה מונעת ממני להתחבר אליו. אבל לא מדובר בי מדובר באשלי, והיא חסרת בטחון וזקוקה לעזרתי. אני עוטה על עצמי חיוך ואומרת לה "בואי." מעודדת היא באה איתי. "את מהממת, ואת יכולה לכבוש כל אחד," אני לוחשת לה, ורואה איך הגב שלה מזדקף והיא מתמלאת בטחון.

להפתעתי היא ניגשת ישר אליו ומציגה את עצמה. "אני אשלי." אני רואה שהוא מעיף אלי מבט, אבל היא מושכת את תשומת ליבו אומרת לו משהו והם מתרחקים. אני נושמת לרווחה, לפחות במשימה הזו הצלחתי.

"אני מנסה להבין," אני שומעת קול עמוק של גבר מאחורי, "מדוע נפלטה אנחת רווחה מפיך."

אני נושכת את שפתי ומחייכת בביישנות. "ממש לא התכוונתי."

הוא מביט אלי בסקרנות, ואני סוקרת את תחפושת האביר שלו. "מה?" הוא אומר לי, "את לא חושבת שכל נסיכה צריכה אביר?"

אני מרימה עיני ורואה את עיניו הבהירות הצוחקות אלי. "בדיוק מזה פחדתי," אני עונה לו, "לכן התלבטתי אם להתחפש לנסיכה. זו גם הסיבה שלא התחפשתי לאחת."

"את לא צריכה תחפושת," הוא אומר, "ברור לי שאת נסיכה אמיתית." הוא מנסה להביט לתוך עיני, אבל המסיכה מסתירה לו את פני.

"אני לא אוותר לך," הוא אומר לי, "נועדתי הערב לפגוש אותך. אני מוכן להילחם בכל הדרקונים למענך, רק תצווי עלי."

"אני לא מהסוג המצווה, ולא מחפשת אביר," אני עונה מיד בלי לחשוב, "האחרון שחשבתי שהוא כזה, פגע בי ולא בדרקון."

אני תופסת מה שאמרתי לו ורוצה לתקן את דברי, אבל הוא לא נותן לי. "איך את יכולה לוותר עלי כך. ואולי אני המיועד שלך?"

"היה לי גבר שפגע בי, שעזב אותי בגלל אחרת, שסדק לי את הלב. ומה אם תהיה כמוהו?" אני אומרת לו.

"ואם אומר לך שאני לא כזה שמשחק משחקים. ומה אם אומר לך שאני מרגיש שהכוכבים מאירים לי אותך?" הוא אומר לי, "יש מלא סיבות לומר "אם" בעולם הזה. אם יפלו השמים, אם השמש תכבה, אם העולם יפסיק להסתובב על צירו."

אני מביטה בגבר הזה ורואה שמבטו מאד רציני, והעיניים שלו מבקשות שאאמין לו. אני שותקת וכבר מבינה, שתמיד אפשר לומר "מה אם?".  "אבל מה אם הוא באמת האחד?"

אני מסתכלת מסביבי, על האנשים בתחפושות ההזויות, על הקישוטים שמעוררים בי חשק ללכת משם, למרות שזו ה-מסיבה בעיר. אני מחזירה מבטי אליו, מנסה לא להראות לו מה מתחולל בי כעת.

"אני מקנזי," אני אומרת לו, "אבל כולם קוראים לי מיקי."

הוא אוחז בידי ואומר לי "אני דילן ואני האביר שלך, את עוד תראי."

"אני לא מבינה מאיפה לך הרעיון הזה," אני אומרת לו , "שאני מחפשת אביר."

"אני לא אמרתי את מחפשת, אבל מאמין שאת מצאת. כמו שאני בטוח שאני האחד שאשנה לך את השם, ובאותו יום יעמדו השמים זרועי כוכבים ויסתכלו למטה, והעולם יעצור לרגע את סיבובו וכולם ידעו ש"מה אם" יכול להיגמר בטוב."

הוא מושיט ידו אלי, מוריד בזהירות את המסכה מעל פני, מסתכל עמוק לתוך עיניי ומחייך אלי. "ידעתי שיש לך עיניים זוהרות כמו כוכבים, גם את זה ידעתי. תרקדי איתי?"

ב.א.
מאמינה באהבה