יולי 28 2017 8:57
מהמקום שאני יושב במסעדה אני יכול לראות אותה. סביב שולחנה יושבים שלושה גברים ושלוש נשים, כולל אותה. אינני יכול להסיר עיני ממנה. אני מנסה להיזכר למה נפרדתי ממנה, וכל מה שאני יכול לזכור הוא רגע ההתאהבות שלי בה.
אני רואה אותה מקרבת את קערית מרק המיסו לפיה ולוגמת ממנו לגימות קטנות. גלי צחוק נשמעים מהשולחן שלה. גם היא צוחקת ופניה מאירות. אני רואה שמישהי לוחשת לה משהו, מפנה את תשומת ליבה אלי. אני משפיל את מבטי מיד, מסובב את ראשי ומנסה להתרכז במה שמספרת אחותי על משהו שקרה לה באוניברסיטה. אני לא מרוכז ומבטי מתמגנט שוב עליה. היא כבר לא מסתכלת לעברי, ושוב היא צוחקת ממה שנאמר.
"מי מהם הוא בן הזוג שלה?" אני תוהה. אני לא יודע מה אני יותר, כועס או מקנא. אני לא מבין מה עבר לי בראש כשנפרדתי ממנה. היא כל כך יפה, כל כך מלאת חיים. הצחוק שלה מדגדג לי בבטן, שבא לי לפרוץ בצחוק. אני מרגיש צורך בלתי נשלט ללכת לחבק אותה חזק, לאמר לה שהייתי אדיוט, ושכל מה שאני זוכר מאתנו זה רק את הטוב. מעניין מה היא זוכרת מאתנו, ממני. האם היא מחקה אותי מזכרונה?
קעריות המרק מוסרות מהשולחן ועכשיו מגישים להם את מגשי הסושי. אני מתפעל מהמיומנות שלה באכילת הסושי. מעולם לא הלכנו יחד למסעדות כאלה, ולא היה לי מושג שהיא אוהבת בכלל לאכול סושי. אני עוקב במבטי אחרי החתיכה העושה דרכה מהצלחת, נטבלת ברוטב סויה ונבלעת בין שפתיה היפות. כמה אני מתגעגע לטעם שלה, כמה הייתי רוצה לנשק אותה.
אני משפיל את עיני. מבלי משים אני מעביר את אצבעי לאורך זרועי. זה מסוג הדברים שהיא היתה עושה לי, כשהיתה יושבת לידי ובלי משים מלטפת את זרועי באצבעה. אני לא מתאפק ומביט אליה שוב ומגלה שמבטה נח עלי. כמה עצב יש במבט שלה, כמה געגוע יש בו.
אני לא יכול עוד לעצור בעד עצמי. אני קם וניגש אליה לא מסיר מבטי ממנה. אני עוצר, מהסס רגע, ולבסוף מושיט ידי ומלטף את לחיה. היא עוצמת את עיניה. כשהיא פותחת אותן היא הודפת את הכסא לאחור ומתרוממת. "תכירו זה החבר שלי תום," היא אומרת לאלה שיושבים סביב שולחנה. אני מחייך אליהם חיוך רחב. "חבר שלי," כך היא קראה לי. "זו הקבוצה של היפנים שסיפרתי לך, שמשתפים פעולה עם החברה שלנו," היא אומרת, כאילו אמרה לי זאת, ומציגה לפני כל אחד בשמו. אני רק שם לב שהם כולם מלוכסנים, אבל לא שומע מילה ממה שהיא אומרת, כי הלב שלי רוקד מאושר. "היא אמרה שאני חבר שלה!"
"תסלחו לי אם אקח אותה לרגע," אני אומר להם, "אמא שלי ואחותי רוצות לאמר לה שלום." אני אוחז בידה, לא ממתין לתשובתם, ומוביל אותה לשולחן שלנו.
"תמרי," קוראת אמי בשמחה למראיה. היא קמה ומחבקת אותה בחום. אחותי קופצת גם היא. "תמרי, איזה כייף שאת כאן. את באה מחר למסיבת הסיום שלי?"
"באיזו שעה הטקס?" שואלת אותה תמרי בשיא הטבעיות.
"שלוש," עונה לה אחותי.
תמרי מוציאה את הנייד שולחת הודעה, ממתינה שניה, ואומרת לאחותי: "סגור, אני באה מחר." היא לוקחת מידי את הסלולרי שלי, מסתכלת, מחייכת חיוך גדול, ורושמת משהו. כשהיא מחזירה לי אותו אני רואה שהיא עדכנה את הפרטים שלה בספר הטלפונים שלי. עכשיו אני יודע היכן היא גרה, היכן היא עובדת ואת מספר הנייד החדש שלה. הכל שמור תחת "תמרי שלי."
"הזמנתי לנו קינוח, תצטרפי אלינו?" שואלת אימי.
תמרי מעיפה מבט לעבר האורחים שלה. הם עסוקים בשיחה ערה מלאה צחוקים. "בשמחה," היא עונה. כאשר ניגשת המלצרית לשאול אותה מה היא רוצה כקינוח, היא עונה לה: "גלידה מנגו. תציעי גם לאורחים שלי, ותביאי לי את החשבון שלהם, אני משלמת."
עכשיו היא מתיישבת לידי. אני ממהר לשלב את אצבעותיה באצבעותי, ומניח אותן על רגלי. בידה הפנויה היא מעבירה את אצבעה לאורך זרועי הלוך וחזור, בתנועה עדינה של ליטוף. היא מדברת עם אימי ואחותי, וקול צחוקה נשמע מיד, למשמע משהו שנאמר. אני לא שומע על מה הן מדברות, כולי מרוכז במגע שלה על זרועי. אני מביט בעיניה, הן שוב צוחקות, הכאב שהיה שם נעלם לגמרי.
"מה תלבשי מחר?" אני שומעת את אחותי שואלת את תמרי.
"אני לא יודעת עדיין. אצטרך לחפש משהו יפה ללבוש לכבודך," היא עונה לה.
"את באה איתנו לקנות," קובעת אימי, "אני לא מוכנה לשמוע ממך לא. גם לי לא יזיק להתחדש בשמלה חדשה לקראת מחר."
אני מסתכל על שלושת הנשים שבחיי. הן קמות ללכת. אני רואה אותה ניגשת ולוחצת ידיים לאורחיה, ונפרדת מהם לשלום. אני עדיין נטוע במקומי ליד השולחן. היא מסתובבת אלי בפליאה: "אתה בא? אתה יודע שאני אף פעם לא הולכת לקניות בלעדיך."
אני מצמצם את הרווח בינינו בצעדים גדולים. אני מושיט את ידי לעבר ידה המושטת אלי. אני מביט לתוך עיניה ורואה שם בדיוק את מה שראיתי שם ברגע המסוים ההוא בפעם הראשונה, כשרק התאהבתי בה.
"ברור," אני עונה , "עם מי אלך אם לא איתך?"
בר אבידן
מאמינה באהבה
28.7.2017