שלי,‏

אני יושבת ליד נרות השבת, מספרם כמספר הנוכחים בבית. את שלי אני
מדליקה גם בשבילך, מבקשת שיאיר לך את השבת, גם כשאיני לידך.‏

אתה אומר שאני חידה בעיניך.אתה כל כל טועה, אתה יודע עלי ‏
המון. אתה יודע למשל, שהבית שלי, שלא היית בו מעולם,‏‎ ‎
‏.‏‎ ‎יכול להיות רק קירות ריקים, אבל הוא מושך אליו אנשים כל הזמן
לפעמים כל כך הרבה, שמתממש הביטוי ״עד אפס מקום״, ועם זאת לך ‏
תמיד יש בו מקום.‏

וכך גם היום. הם יושבים ליד האח הבוערת, ואני חומקת לחדרי ‏
חדרים כדי לקבל כמה רגעים של שקט איתך יושבת על הכורסה ליד ‏
החלון המשקיף לגן, ועוצמת עיני. אני חולמת עליך. אותך שכל כך רואה ‏
אותי, הרי אתה מראה לי שאתה קולט כל פרט קטן.‏

אני יודעת שהלב הפתוח שלי נגע בעצביך החשופים. השתדלתי ככל יכולתי ‏
להאיר לך את הדרך. פתחתי את דלתי לפניך. אני יודעת, שהאור היה חזק ‏
מידי, שפחדת שראיתי אותך כך ללא הגנה. אתה יודע שרציתי רק שיהיה ‏
לך טוב, לפחות בזה אני בטוחה. גם אם הטוב אומר, שאתה לא איתי כעת.‏

‏ חודש אדר בפתח. ״משנכנס אדר מבין בשמחה". אני רוצה לשלוח לך מנות ‏
‏ של שמחה, אתה זקוק לזה. ועוד תזדקק ..כי אחריו יבוא הפסח.‏

‏ אני כותבת לך שתדע, אני אלחם כמו לביאה קטנה בשבילך.‏‎ ‎
‏ בשביל לראות את החיוך על שפתיך היפות, אלה שאני כל כך אוהבת.‏
‏ ועד אז חלום עלי בעינים עצומות. ‏

‏ שלך ‏

‏*****‏

שלי,‏

שישי בערב. מביט בנרות שבת הדולקים וחושב עליך. מקדש על היין, ‏
לוקח לגימה, מעביר לה והלאה. לבסוף לוקח לגימה אחרונה, עיני עצומות. ‏
זו מוקדשת רק לך.‏

את יודעת, אני ישן בעינים פקוחות, אני חי בעינים עצומות. כל דבר מתקשר ‏
לי אליך. אני מנסה לשכנע את עצמי שזה אבוד, אבל הלב לא משתכנע, ‏
הוא רוצה אותך. אני יודע מה יש לי, ומה אני חייב, ולכן אני עצוב כל כך. ‏
אני יודע שנגעתי באושר, ובמו ידי הרחקתי אותו.‏

אני תוהה היכן את עכשיו, עם מי את, האם הוא נוגע בך, אוהב אותך.‏
‎, ‎שמיטתך קרה ומלאה רק בחום שלי‎ ‎באיזשהוא מקום אני מקווה
שבלב שלך אין מקום למישהו אחר.‏

אני שומע את צחוק שלך בתוכי ומעלה חיוך. אבל החיוך הזה גורם
לי שוב לגעגוע, ואני שוב נעצב.‏

כל השנים חיפשתי אותך. כשהגעת, הרגשתי מאושר וחיכיתי לכל רגע איתך
‎ ‎וכגודל האושר, כך התגנב בי הפחד. הלכתי לאיבוד איתך, אני הולך לאיבוד ‏
בלעדייך.לא האמנתי למה שקורה בינינו. חשבתי שאולי אני מדמיין. אבל את ‏
הארת לי את הדרך, יפה שלי, הושטת לי יד ואני..‏

כמה טיפש הייתי. אחר כך חיפשתי אותך בכל אבן, בכל פלג מים, בכל
עץ ופרח. אני יודע, ילדת טבע שלי, ששם את נמצאת. שם ובשום מקום.‏
ושוב אני נעצב.‏

אני מגמגם לך מילים, אבל הפעם רגלי כבר כבדות יותר. אני צריך
אותך כאן, שתאירי לי את השביל שתתני לי מהכח שלך, את כל כך חזקה,‏
אבל אני לא יודע איך.‏
אני שולח לך שוב איתותים, בגלוי יותר, אבל בעיקר בנסתר.‏

את מבינה כמה אני צריך אותך כדי שתלמדי אותך, אור גדול שכמותך.‏
ועד שיגיע היום, אני חולם עליך בעיניים ..עצומות.‏

שלך