היכן מקומי

היא עמדה המומה מול דלת הכניסה הנעולה.

הוא סרב לפתוח את הדלת וקולו נשמע מהאינטרקום:

״מאסתי בך, אני לי צורך בך יותר, הסתלקי מפה!״

״ אתה לא יכול לעשות לי את זה!״ היא צעקה, ״אני רוצה את הבן שלי!״

והוא ענה לה בקול אדיש: ״את לא קובעת כאן, הילד נשאר איתי״

״אלחם בך״ היא אמרה לו וידעה שאין לה את האמצעים.

היא עזבה את האחוזה שהיתה ביתה לכמה שנים בצעדים כושלים.

היא חזרה לבר שעבדה בו, לבר שלפני נצח הוא חילץ אותה ממנו.

היא התחננה שתושב לה משרתה וכבר באותו לילה עמדה מאחורי הבר.

היא מזגה במיומנות משקאות, חייכה ללקוחות ונתנה להם לנבל את פיהם.

היא היתה זקוקה לכסף כדי להלחם בו והיתה מוכנה לעשות הכל.

היא הסכימה ללבוש מחשופים נדיבים, חצאיות קצרצרות ולחייך ולחייך ולחייך.

הגברים היו מנסים לשלוח ידיים, היו מזמינים אותה לשתות,

היו מציעים לה לחלוק איתם את מיטתם, אבל לכל היא סירבה.

הגיעו אליה גברים עשירים, גברים בחליפות, ידוענים, אבל לכולם היא אמרה "לא תודה״.

היא לנה בבר על מזרון בלוי,  התקלחה במקלחת שדה בחצר וחסכה כל פרוטה.

היא מעולם לא יצאה מאחורי הדלפק. היא עבדה ללא הפסקה, לא הרימה את הראש, לא בחנה מה בא ומי הלך, ועל פניה חיוך תמידי, חיוך מזוייף.

אך ראתה אותו כאשר היה מתיישב ליד השולחן בפינה האפלה ובוחן אותה מידי ערב, ולא נתנה לו לדעת שידעה.

קנאתו בערה בו למראה הגברים הרעבים המושיטים אליה ידיים, הוא ידע שהיא מושפלת מידי יום, כל הזמן , ומוטרדת ,אבל לא עשה דבר.

הוא ראה שהיא הולכת ונעלמת, שאינה אוכלת ומרזה מיום ליום, שהחיוך נעשה יותר ויותר משוחק על פניה, ומעיניו ניבט עצב גדול.

אבל עדיין המשיך לשבת בשולחן הפינתי ולא אמר דבר.

באחד הימים, אחד השיכורים עשה מעשה והושיט את ידיו לגעת בה.

הוא קפץ מכסאו, שנפל ברעש גדול ותפס אותו בצוארונו.

״שלא תעז לגעת בה!״ הוא צרח, והיא הרימה עיניה וראתה אותו.

״שובי הביתה״ הוא אמר לה ״מקומך לא כאן״.

היא היתה המומה וענתה לו לבסוף: ״אני לא יודעת איפה ביתי״.

והוא ירד על ברכיו וביקש את סליחתה.

והיא הקשתה ״אני צריכה לחשוב על זה״ והוסיפה ״בדיוק עכשיו שאספתי מספיק כסף להלחם בך״.

״אתן לך כל שתרצי״ הוא הוסיף עדיין על ברכיו.

״רק את בני אני רוצה״ היא ענתה לו.

״יהי כרצונך״ הוא ענה לה מובס.

והיא הביטה בעיניו העצובות וראתה אותו עדיין כורע לפניה ואמרה לו בלחש ״וגם אותך״.