הגן הקסום

"אני פורשת," אני אומרת לאחי, מביטה בסיפוק מסביבי. המים הנשקפים מבעד לחלונות הגדולים של המסעדה, גורמים לי אושר גדול.

אני נזכרת ביום ההוא בו הביא אותי גיא לגבעה המשקיפה על האגם הגדול, והודיע לי שהוא עומד לרכוש את האדמה. "את אחותי," הוא אמר לי, "עומדת לבנות לי עליה מסעדה שעוד לא נראתה כמותה."  למרות שעד לאותו יום תכננתי רק בתים, כבר יכולתי לדמיין אותה לנגד עיני.

בימים אלה מסתיימת עבודת העיצוב. כן, גם את זה נדרשתי לעשות וכל מחאותיי שאינני מעצבת פנים לא עזרו. "את כל כך מוכשרת אנה," אומר לי גיא, "אני ממש אוהב כל פינה ופינה בה. מה שנותר כעת זה לסיים לעצב את הגן בחוץ."

"אני בטוחה שזה יצא משגע," אני עונה לו, "שכרתי עבורך את מתכנן הגנים המוכשר ביותר."

"אני מאד שמח," עונה לי גיא, "אני רק רוצה לוודא שברור לך שאת זו שמעצבת אותו."

"אני אדריכלית," אני אומרת לו מיד, "למדתי לתכנן מבנים לא לעצב גנים."

"לא למדת עיצוב פנים ותראי איזו עבודה עשית," הוא אומר לי ופורש ידיו לצדדים. "ראית פעם מקום מעוצב בצורה מדהימה מזו?"

"אוף אתך," אני רוטנת, "ומה אחר כך. אתה רוצה שאעצב לך גם את התפריט? כי באמת, זו המומחיות שלך." מאז שהיינו קטנים הפליא גיא אחי הגדול להכין לנו ארוחות גורמה. לרגע חשבתי שהעליתי טעון מנצח, אבל התבדיתי.

"ביקשתי מהשף שידבר אתך על התפריט רק בשבוע הבא. הוא עוד ישמע ממני," אומר גיא בכעס.

"תירגע גיא," אני אומרת לו , "צחקתי אתך. לא האמנתי שבאמת תבקש ממני גם את זה." אני מביטה בפניו של גיא, ורואה שהוא עדיין כועס. "טוב," אני אומרת לו לבסוף, "אני אתכנן לך את הגן, רק תירגע."

"אני מצטער אנה שהתרגזתי," אומר גיא ומחבק אותי חזק, כמעט חונק אותי. "מצד אחד אני כל כך מאושר שהגשמתי חלום, מצד שני לורה עושה לי את המוות. אין לי טיפת תמיכה ממנה."  הוא מסתכל עלי ולפתע קולט מה אמר. "איך אני מעז להתלונן. יש לי אישה וילדים, אני מצטער."

"בבקשה גיא, הגיע הזמן שתשתחרר את זה. אני בסדר," אני אומרת ומגייסת את כל כוחותיי להיראות שלווה. "אני יורדת לטיילת. אתה יודע כמה הקרבה למים נותנת לי השראה." אני מחייכת אליו ויוצאת לעבר השביל המוביל לטיילת. רק כשאני בחוץ אני מרשה לדמעות להתפרץ החוצה ולזלוג בחופשיות על לחיי. אני מתמסרת לרחש הגלים, ושואפת אויר צח במטרה להשקיט את הלמות ליבי הדוהר.

אני מגבירה את קצב הליכתי ומתחילה לרוץ. הרוח מלטפת את פני ומייבשת את דמעותיי. אני נעמדת ליד מעקה הביטחון, מתמכרת למשחק הגלים. הם מתגרים בחלוקים הפזורים על גדת האגם, מתקרבים אליהם בסערה, נושקים להם ובורחים חזרה למעמקי האגם. אני נושמת שוב עמוק, מכניסה אויר טרי לריאותיי, לא רוצה לתת לזיכרונות לשלוט בי. אני שומעת את קול צחוקם מתגלגל בין הגלים. אני שומעת את קול הבס העמוק שלו מתקרב אלי ומתרחק, בדיוק כמו המים. אני מרגישה את נוכחותו כמעט נוגעת בי, אבל נסוגה מיד.

אני מגרשת את המחשבות ממוחי. "רעיונות ליצירת גן קסום, על זה את צריכה לחשוב עכשיו," אני פוקדת על עצמי. אני מכירה את גיא. הוא היה מעדיף שאעשה לו גן נוסח לאס וגאס כזה, למרות שהמסעדה עשויה בטוב טעם, אם יורשה לי לאמר. אני מנסה לחבר את רעיון המים והגן ומבטי נמשך אל הגלים המתנפצים מתחתי על הסלעים. אני מתכופפת מעט מעבר למעקה. שוב אני שומעת קולות של ילדים וקופאת. "בבקשה," אני מבקשת, לא יודעת בדיוק מה אני מבקשת.

הקולות מתקרבים אלי ואני עושה מאמצים עיליים להתרכז ברעיון שמתבשל לי כעת בראש. עכשיו אני כבר יודעת מה אני רוצה לעשות. אני עוצמת עיני ורואה בעיני רוחי את הקיר הבנוי מסלעים ומראשו זורמים המים כלפי מטה.

אני מרגישה זוג ידיים אוחזות בי. "אני משתגעת," אני ממלמלת לעצמי, "עכשיו אני מרגישה אותך נוגע בי?" אבל הריח הוא ריח שונה. ריח של גוף נקי המריח מסבון רחצה בריח לוונדר  ומבשם גברי שאיני מזהה אותו. הוא מאד נעים לי.  לרגע אני רוצה לגעור בו ששינה את מי הגילוח שלו בלי לשאול לדעתי, אבל מצד שני אני אוהבת את הריח.

"מה שזה לא יהיה שגורם לך לרצות להיות עצובה, לא שווה את זה," אני שומעת קול של גבר שמדבר אלי ברוך.

"זה שאתה מת, ואתך הבנים שלנו זה לא סיבה להיות עצובה??" אני רוצה לצעוק אליו, אבל שותקת. הרי איני רוצה להעציב גם אותו.

"אני אתך, אני אשמור עליך," אני שומעת אותו מדבר אלי.

אני לא מעיזה לפתוח את עיני. נעים לי כך בזרועותיו. "אתה תשמור עלי?" אני לוחשת לו.

"מבטיח לך," הוא עונה לי בקול יציב, ומוביל אותי לאחור, הרחק ממעקה הביטחון.

"בבקשה אל תמותי," אני שומעת קול של ילד. אני מתחילה לבכות. איך אומר לילד האהוב שלי שהוא מת ואני חיה מאד.

"בבקשה אל תמותי, תבטיחי," אני שומעת קול של ילדה.

"רגע," אני חושבת לעצמי, עדיין בעיני עצומות, "יש לי, כלומר היו לי, שני בנים. מעולם לא הייתה לי בת." משהו כאן לא מסתדר לי ואני פוקחת את עיני. מולי עומדים שני ילדים, שתולים בי מבט מתחנן. אני מביטה לאחור על הגבר שאוחז בי. מבטו יוקד. עיני האוקיינוס שלו נעוצות עמוק בתוך עיני.

"אני לא יודע מה גורם לי לעשות את זה, אבל אני מבקש ממך שתעלי אתנו חזרה למעלה," הוא אומר. אני מביטה לעבר האגם, מנסה לעכל מה שקורה כאן. "תשכחי מזה," הוא אומר, "אני לא נותן לך לקפוץ."

אני נדהמת לשמע מילותיו. פתאום אני מבינה. הוא חושב שעמדתי לסיים את חיי. אני מושיטה יד לילדים. "תודה שהצלתם את חיי, מה הייתי עושה בלעדיכם." הם מחייכים אלי חיוך מבויש ומסתכלים בסקרנות. אני נחנקת. המבט הזה כל כך מוכר לי. מבט של ילדים שמבטים באימא, מבט שכל כך חסר לי. אני מנסה להעריך את גילם. גילם כה מוכר לי. אני בולעת את הגוש שמתיישב לי בגרון.

"בואו נעלה למעלה," אני אומרת, "בא לכם שוקו חם ועוגת שוקולד?"

אני רואה את החיוך מתפשט על פניהם. "איך ידעת מה אנחנו אוהבים?"

"אני אימא," אני רוצה לאמר אבל שותקת.

הגבר לא עוזב את ידי, הוא אוחז בה בחוזקה, כאילו מפחד שאני מערימה עליו ואתנתק ממנו ואקפוץ אל מותי. "כמה שהוא טועה. בטח לא עכשיו אחרי המפגש הזה איתם, איתו."

**

"יש לי רעיון אדיר," אני מתפרצת למסעדה, "אתה תהיה מאד גאה בי," אני אומרת לגיא, "כולם עוד ידברו על הגן הקסום שלך."

גיא מביט בי מופתע. "אנה?"

"מה?" אני עונה לו בשאלה.

"תירגעי קופיפה קטנה שכמוך. אולי תסבירי לי מה  קורה כאן," הוא מבקש.

"לדעתי היא מאד יפה," ממהרת דניאל להגן עלי.

"גם בעיני," אומר ג'סי ומביט במבט שואל על אבא שלו.

"אני שון," אומר גבר שלצידי ומושיט יד לגיא. "בעיני היא הכי יפה."

גיא פורץ בצחוק. "עם שלושה מגינים כאלה מי יכול להתווכח. בכל מקרה תירגעו. גם בעיני אחותי הכי יפה בעולם. אני קורא לה קופיפה כי היא קפצנית כזו, מלאת מרץ בלתי נידלה."

"השלושה האלה הצילו את חיי," אני מכריזה.

"תסבירי," אומר לי גיא לא מבין על מה אני מדברת.

"הם דאגו שלא אקפוץ למטה לאגם הסוער," אני אומרת בשיא הרצינות.

"אני יכול להרגיע אתכם, אנה לעולם לא תנסה לסיים את חייה. אם היא שרדה את התאונה שלקחה את האהובים שלה, היא תשרוד את הכל."

בא לי להרוג אותו, אבל ממש. "למה הוא מספר להם את זה עכשיו?"

שון מרגיש שאני נסערת ונוגע בי, מחפש לאחוז בידי ולהרגיע אותי. "הבטחתי שתמיד אשמור עליך," הוא לוחש לי.

***

"כמה אני שמח שחשבתי אז שאת הולכת לקפוץ," אומר לי שון, עוטף אותי לחיבוק. "את נראית מדהים בשמלה הלבנה שלך," הוא לוחש לי בשעה שהצלם מנציח אותנועל הטיילת כאשר האגם הסוער מאחורינו. אני מרימה עיני לגבעה. המסעדה מאירה באלפי אורות זוהרים, המקשטים את הגן הקסום שלה.

"אמא" קוראת לעברי דניאל, "ראית מה כתבו עליך בכתבה." היא לא מחכה שאענה לה ומקריאה לי מה שכבר קראתי כבר מספר פעמים מאז שהועלתה:

 "אם תשאלו לדעתי, איני יכול לבחור מה עולה על מה," כותב המבקר,"התכנון המיוחד של מבנה המסעדה, עיצוב הפנים שלה או הגן הקסום. את כולם עיצבה האדריכלית המוכשרת אנה.."

"הגיע הזמן להודות לי על שהצלתי את חייך," אומר לי שון בחיוך, "ולהעניק לי את הזכות להיקרא בעלך." אנחנו עומדים לעלות גן הקסום שלנו. אני מבקשת מכולם שיעלו למעלה ושיתנו לנו כמה דקות.

אני ניגשת למעקה הביטחון שלידו נפגשנו לראשונה. שון עומד מאחורי ומחבק אותי חזק. משיני צידי עומדים הילדים. אני מביטה במי האגם המנשקים את החלוקים הלבנים ונסוגים. הדמעות זולגות מעיני. מבט חטוף מגלה לי שאני לא היחידה שבוכה. אני מהנהנת בראשי לילדים, כאומרת שאני מוכנה. הם מגישים לי את הפרחים, נותנים גם לשון ,ולוקחים לעצמם.

"היו שלום אהובים," אני קוראת בקול וזורקת את הפרחים למים.

אני נושקת לדניאל וג'סי. "הגיע הזמן ללכת, הגן הקסום קורא לנו."

הגן הקסום מקבל אותנו בפנים מאירות של אלפי הנרות המקיפים אותו, טבול בפרחי אביב בשלל צבעים. שון אוחז בידי ומוביל אותי על מצע של עלי שושנים אדומות, לעבר הבמה. עיני נוצצות מדמעות אושר, יודעת שברגע זה מוקפת ים של אהבה, אני חוזרת לחיים, בטוחה מוגנת ונאהבת.

ב.א.

מאמינה באהבה