הברמנית

יש ימים כאלה שאני מרגיש שאני לא יכול יותר. אני גבר מאד מסודר, אם זה בעבודה ואם זה בביתי. אני עדיין שומע את השאגות של אבי צועק עלי לסדר את החדר, כאשר בגלל החלון הפתוח עף דף על הריצפה. עדיין זוכר אותו ממלא את הנייר שלו בטבק ומדליק אותו בעצבים. פניו היו אדומות מכעס וידו חיפשה בכיסו כדור הרגעה בצבע אדום שחור. ילד בן שמונה לא צריך לדעת שמות של כדורי הרגעה, לפי צורתם וצבעיהם.

נשבעתי בליבי שכאשר לי יהיו ילדים…אבל כל זה היה כאשר הייתי ילד. מי בכלל רוצה כעת ילדים. עזבו ילדים, מי רוצה בגלל אישה. "נשים טובות רק לדבר אחד," היה אומר לי אבי מידי יום אחרי שקילל את היום שבאתי לעולם, "נשים טובות רק כדי להשתמש בהן להנאתך. להכנס בהן ולצאת מהן מיד אחרי, ולהעלם."

אני יודע מי היא אמא שלי, וחבל. אני מצטער על הרגע שדמותה נחרטה בזיכרוני נוסעת עם הגבר המנופח והעשיר הזה בקדילאק מפוארת. אפילו מבט אחד לא העיפה לעברי. היא שימשה לי רק כרחם לגדול בו. סמוך ללידתי היא נעלמה. אם להיות כנה, אם רבע מהדברים ששמעתי נכונים, אז אני די מבין אותה. אבל זה לא מונע ממני לחשוב גם שכל הנשים זונות.

אז בקשר להיום. כל מה שיכול לקרות עקום קורה. נתחיל בזה שכשבאתי למשרד גיליתי שמערכת החימום לא עובדת. אתם קולטים? דצמבר, קור אימים בחוץ. הרוח משתוללת והמשרדים המפוארים של חברת ההשקעות "פרופיט אינק." היוקרתית קפואים. אמנם זו לא תקלה רצינית, וכעת הטמפרטורות בחדר סבירות. מסתבר שבגלל החשמל שנותק כיוון שהרוח הפילה עצים ברחוב הראשי, גם האינטרנט לא עובד. חברת השקעות בלי אינטרנט כמוה כחברה מתה. נוסף לכל אלה המזכירה שלי חולה. מה היא חושבת שאני מטומטם? לאיזו אישה יש מחזור פעמיים בחודש?

אני שמח שעברתי את היום הזה בשלום. אני נענה להזמנה של בנג'מין ונוסע להיפגש עם כולם בבר. הם שגמרו לעבוד שעתיים לפני, באים עם בת זוג תורנית לערב, שבטח לא יודעת כמה היא זמנית בחייהם. תמיד מצטרפות עוד בנות, כך שאני בכלל לא טורח להזמין מישהי.

הבר הוא הבר הקבוע שלנו. לוקח לי דקה או שתיים למצוא היכן הם יושבים. בזמן הזה אני מרגיש את הנשים סורקות אותי. זה בכלל לא מזיז לי ואני מתקדם לשולחן של בנג'מין והחברים. מיד אני רואה את עיניי הבנות נשואות אליי והן מתלחששות. אני מתעלם מהן לחלוטין. פשוט לא בא לי היום.

המלצרית ניגשת ולוקחת הזמנות, אבל אני תקוע בנייד שלי וקורא הודעה שהגיעה. כאשר אני מתנתק אני רואה שהיא כבר לא כאן ואני מת לרוקן לתוכי קצת וודקה. רוצה להרגיש את החמימות בגוף, ואת הראש מתרוקן. אני רואה שהיא מתעכבת ולכן קם וניגש לבר.

"סליחה את," אני אומר לבחורה עם הגב אלי.

"סלחתי," עונה לי החצופה וממשיכה, "פעם הבאה תזמין עם כולם."

"את אמיתית?!" אני שואל אותה בכעס.

"אתה יודע שאני לא אשמה ביום המחורבן שהיה לך, אז אל תרים את הקול עלי," היא עונה לי בשקט.

"את לא אמיתית," אני עונה לה.

"אם כך תאלץ לפנות למרינה," היא עונה לי, "היפיפיה הזו עם הקוקו, הבלונדינית. אגב רק לידיעתך היא נשואה."

אני מביט בה נדהם. מה יש לבחורה הזו שמצליחה להוציא אותי משלוותי? האמת שבאמת אינה אשמה שעצבי חשופים היום.

"אני אחכה שתתפני," אני אומר לך ומוריד את הראש שכואב לי, מתפלל שלא יהיה לה עוד משהו לומר לי.

להפתעתי היא שואלת אותי: "בא לך וודקה עם פלח לימון?"

"איך ידעת?" אני אומר מופתע.

"אני לא יודעת מה אתה עושה, אבל אני ברמנית, ואנשים ששותים הם המומחיות שלי."

"ואיפה לומדים את זה?" אני שואל בצחוק.

"בבית ספר לברמנים," היא עונה לי בפנים רציניות. אני לא יודע אם היא צוחקת או לא, אבל שותק.

"היי קטיה, סיימת את העבודה למחר?" שואל אותה בחור מזוקן, לבוש כובע צמר ומעיל משובץ גדול, שנכנס הרגע ומתיישב לידי.

"מה אתה חושב ג'ון?" היא עונה לו כמו שעונים לילד קטן, "אתה חושב שהייתי עובדת היום אם לא? זה הרי לא המשמרת שלי."

"אוף אתך", הוא נאנח, "על מה כתבת?"

"נו באמת ג'ון. אתה צריך לישון יותר," היא עונה לו.

"את מספרת לי? עם כל המשמרות מתי אני אשן?" הוא עונה לה, "כבר הבנתי. כתבת על תאומים. מה האובססיה שלך עם תאומים?" זה החלום שלך, שיהיו לך תאומים?"

"אני לא אתפלא באמת אם יהיו לי," היא עונה לו. "אתה רואה את החתיך ההורס הזה, הבלונדיני עם החליפה?" היא אומרת ומצביעה על מישהו. אני לא מתאפק ומסתכל לאחור. אין ספק שהוא גבר מרשים. אני כבר מבין שזה החבר שלה שאתו היא רוצה להביא לעולם את התאומים שלה. "זה אחי התאום," היא אומרת לבחור שיושב לידי.

"היי אלן," היא קוראת והבחור מסתובב מיד אליה. הוא אומר משהו ליושבים ליד השולחן וממהר אליה. הוא מקיף את הכיסאות ונעמד בבר לידה. הוא אוסף אותה לחיבוק. ואומר: "התגעגעתי, שמחתי לשמוע שאת כאן היום."

"תכיר זה ג'ון, ידיד שלי מבית הספר," היא אומרת.

"נעים מאד להכירך," עונה לו ג'ון.

אני כבר לא מרוכז במה שהם מדברים, כיוון שכולי מרוכז בה.

"נו באמת אלן, למה שאני אכיר לך אותן," אני שומע אותה אומרת לאחיה, "הן בחורות שקופצות ממיטה למיטה. מי שמריח מכסף, לו הן מתמסרות. אמנם אתה עשיר בזכות עצמך היום, אבל אני רוצה בשבילך יותר."

"את רוצה לחתן אותי? ומה אתך אחותי הקטנה?" הוא צוחק.

"בחיים, אבל בחיים לא תשכח לי את הרבע שעה הזו שבאתי אחריך," היא עונה לו.

"ומה יש לך להגיד בקשר לחתונה שלך. מתי יצאת פעם אחרונה מאחורי ספרי הרפואה שלך?" הוא שואל.

"מצטערת שאני לא אחת שכל מה שיש לה בראש זה לתפוס גבר עשיר ללילה," היא עונה, "חוץ מזה מי ייקח אותי כעת כשאני עושה משמרות כל הזמן?"

היא קולטת שאני לא מסיר עיניי ממנה.

"סליחה יקירי, אני מזניחה אותך. עוד כוסית?" היא שואלת אותי בחיוך.

"לא יקירתי," אני משתף אתה פעולה, "את לא רוצה את הגבר שלך שתוי. אולי במקום כוסית תכבדי אותי בריקוד?"

"אתה מודע לכך שזו מוסיקת קאנטרי ברקע. מתאים לך?" היא שואלת.

אני מושיט ידי אליה, מחזק את אחיזתי בידה ומחכה שתעקוף את הבר ותגיע אלי. אני רוקד איתה, מרגיש אותה קרובה מאד אלי. אני מריח את ריח שמפו הלבנדר משיערה, את ריח הבושם העדין שעל עורפה. אני רוקד בעיניים חצי עצומות, רוצה להקפיא את הרגע. באמצע הריקוד נשמעים צפצופי איתורית. היא מתנתקת ממני מיד ופותחת את ההודעה.

"מצטערת יקירי," היא  אומרת לי, "יש לי מקרה חירום." היא ניגשת לומר משהו לברמן שעובד אתה, חוטפת את תיקה ויוצאת בריצה החוצה. אני מביט מבעד לחלון ורואה אותה מתניעה ג'יפ לבן, שאיני מזהה של איזו חברה הוא, ויוצאת במהירות לכביש.

אני משלם את החשבון, משאיר תשר שמן ונפרד מחברי. "היה לי יום ארוך, אני פורש," אני אומר להם. אני נוסע הביתה וניגש מיד להתקלח להוריד ממני את היום המעיק הזה. אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה. אני מדמיין אותה נכנסת הביתה, חולצת את מגפיה, ומחליקה בגרביה לאורך המסדרון כמעשה שובבות של ילדה קטנה, תוך כדי היא משאירה אחריה שביל של בגדים שהורידה. כאשר היא מגיעה למקלחת היא רק עם תחתונים. אני מנסה לנחש מה הצבע שלהם. הדמיון עובד מיד וגופי מתעורר רק למחשבה עליה ללא בגדים לפני.

אני מחייך כשאני נזכר איך קראה לי יקירי, איך התנועעה לקצב המוסיקה, כלל לא נבוכה מכך שהצמדתי אותה אלי אולי קצת יותר מידי. אני נזכר במילותיה על הבחורות שרודפות אחרי גבר עם כסף.

פתאום אני קולט שאיני יודע איך להגיע אליה. אני נזכר שהיא אמרה שהיום זה לא היום שלה בבר. אני רק יודע שאיני מוכן לוותר עליה. אני מוכן לוותר על כל העקרונות שלי, מצידי שתבלגן את הבית, שתזרוק את בגדיה בכל מקום, רק שתהייה פה איתי.

אני לובש ג'ינס, חולצת טריקו שחורה וסווטשירט. אני נוסע למקום היחיד שאני יודע שעוסק ברפואה בעיר, "בית החולים לרפואה כללית." לשמחתי, הג'יפ היפיפה שלה חונה בשורה הראשונה קרוב לכניסה. אני מביט על בנין בית החולים העצום ומבין שאיני יודע דבר עליה פרט לשמה.

"אני מחפש את קטיה," אני אומר במודיעין, מנסה את מזלי.

"יש לנו חמש קטיה בבית החולים," עונה לי פקידת הקבלה, "אני צריכה עוד פרטים."

"יש לה ג'יפ לבן," אני אומר לה.

"באמת?" היא עונה לי, "אתה יודע אדוני, אולי יפתיע אותך שלא רשום לנו איזה רכב יש לאנשי הצוות. אולי תואיל בטובך לומר לי מה כתוב על השלט?"

"חניה שמורה," אני עונה לה בחוסר הבנה.

"איזה מזל," היא עונה לי, "ויש לה אישור חניה עם שמה עלי הג'יפ הלבן?"

"אני ממהר החוצה וקורא: "אישור חניה לשימוש ד"ר קטיה פיירו, חדר לידה."

"חדר לידה," אני אומר לפקידת המודיעין. היא מראה לי באצבעותיה את הסיפרה חמש בזמן שהיא מדברת בטלפון.

אני עולה בריצה את חמש הקומות. הדלת סגורה. אני יורד בחזרה ומשתמש במעלית. כאשר אני מגיע לקבלה של חדר לידה אני שומע את קולה: "אני ניגשת לקנות קפה."

"אשמח להצטרף אליך יקירתי," אני אומר לה.

היא מסתכלת עלי בפליאה. "מצאת אותי," היא אומרת, "אתה מבין שאני רופאה שחיה לפי תורניות, שאני לא באמת ברמנית, ואני יכולה להעלם פתאום באמצע הלילה כי יש לידה דחופה?"

"מצד שני," אני עונה לה, "בזמן שאת לא, אני אשמח מאד לחבק אותך ולהירדם אתך. אני בטוח שזה ירגיע אותי הרבה יותר מכמה כוסות של וודקה,"  אני מחייך אליה, "וגם יש סיכוי שיהיו לנו תאומים ואז תהיי כל הזמן בבית."

 היא משלבת את אצבעותיה בשלי ומובילה אותי לכיוון מכונת הקפה. "וכשאני כותבת עבודות, אני לפעמים מאד מבולגנת וגם"

אני לא נותן לה לסיים את דבריה. "הבעיה היחידה היא שלפעמים את מדברת יותר מידי, אבל מצאתי לזה תרופה," אני אומר ומנשק אותה ברעב  ומרגיש סוף סוף שיש לי בית אמיתי.

ב.א.

מאמינה באהבה