אנחנו נכנסים לישיבה. הפעם הוחלט להזמין נציגי ממחלקות נוספות. אני ניגשת להכין לי קפה. הראשון שלי הבוקר. גבר שאני לא מכירה, נעמד לידי. הוא סוקר אותי, כאילו הייתי בובה בחלון ראווה. מבטו השחצן גורם לי מיד לרצות להתנצח איתו. "מי הוא חושב שהוא."
אני מחזירה לו מבט מאיים, והוא פולט: "אני מבין שאת ממש לא טיפוס של חוטיני."
אני מביטה בו לרגע בתדהמה. "חצוף" אני פולטת לעברו ומבטי מתחלף למבט של גועל. אני מסתובבת על מקומי. נעלי הסטילטו שלי נוקשות על הריצפה. אני זוקפת את ראשי בהתרסה, וניגשת להתיישב במקומי, קרוב למנכ"ל.
כל משך הישיבה אני לא מעיפה מבט אחד לעברו. הוא פשוט לא קיים בשבילי. כאשר היא נגמרת, אני ממהרת להתארגן לצאת, ורואה את דליה המזכירה מביטה בעיני עגל לעבר מישהו. אני מסתובבת ורואה שהיא מביטה עליו. אני לא מתאפקת וצוחקת.
"מה מצחיק אותך?" שואלת אותי דליה. אני ממש מתאפקת לא לשאול אותה אם היא לובשת עם חוטיני.
"סתם, נזכרתי בבדיחה", אני ממהרת להשיב, ויוצאת מהחדר. בהשתקפות הזכוכית אני רואה אותה ניגשת אליו, מתחנחנת בפניו. כיוון שזה לא מעניין אותי, אני ממשיכה.
בסיום יום העבודה, אני עוברת דרך מרכז הקניות. מזה זמן תכננתי לרענן לי את המלתחה, והמסיבה מחר היא תרוץ מצויין. בעלת החנות היא חברתי מהתיכון, דבר שמקצר לי את זמן הקניה. היא מכירה את טעמי, את בחירת הצבעים שלי וכמובן את מידתי. אני נכנסת לחדר המדידות ומיד מוכנסות אלי שמלות למדידה. "מימי, מה פתאום שמלה סגולה? ממתי אני לובשת סגול?" אני מתרעמת.
"תמדדי", היא מורה לי בקול מאיים.
אני עייפה, ומעדיפה לא להתווכח. אני לובשת את השמלה במהירות, רק כדאי לאמר שניסיתי וזה לא יפה בעיני. מבט קצר בראי מבהיר לי, שהיא יודעת מה שהיא אומרת. מעבר להצמדות המושלמת שלה לגופי, הצבע הזה פשוט מהמם עלי. "יופי", אני ממלמלת לעצמי, "עכשיו רק חסר לי זוג תחתוני חוטיני".
בעוד המחשבה מתגלגלת לה בראשי, נכנסת מימי לחדר ההלבשה וסוגרת אחריה את הדלת. היא מראה לי סט של חוטיני וחזיה תואם, בצבע סגול לילך. "שלא תעזי להתווכח איתי",היא אומרת לי בקול מאיים, ודורשת שאמדוד גם את נעלי העקב שבחרה לי.
"את מבינה שזה למסיבה של המשרד, נכון?" אני שואלת אותה בייאוש, "לא לטקס פרסי האוסקר."
אני יוצאת מהחנות עם ידיים מלאות שקיות. אני מודה למזלי הטוב, או יותר נכון למשכורתי הגבוהה, שמאפשרת לי לקנות מה שאני חפצה. מכל השקיות האלה, רק אחת מעניינת אותי. זו עם השמלה הסגולה וסט הלנז'רי התואם.
אני מרגישה שאין לי ברירה, אני חייבת לבקר במכון היופי. תוך שעה אני עוברת טיפול יופי יסודי, ופניה של העובדת במכון קורנות. "סוף סוף את נותנת לי לעשות מה שאני רוצה", היא מתמוגגת.
"אל תצפי שזה יקרה שוב בקרוב", אני אומרת לה, "יש לי מסיבה של המשרד."
"עם גוף כמו שלך", היא מתעלמת מדברי, "רוצי לקנות לך חוטיני".
"בשביל מה?" אני שואלת בתמימות.
"מה זאת אומרת? בשבילך", היא עונה לי ומחייכת.
למחרת היום אני שמה לב שהגבר ההוא, תומר מסתבר ששמו, מופיע בקומה שלי. הוא מפלרטט עם הבנות, והן נמסות למראהו. אלי הוא לא מתייחס, לא שאני רוצה.
שוב ישיבת סיעור מוחות מורחבת. הפעם בשעה אחת. הערב נפגשים במסעדה ליד האגם ולכן היא תהיה קצרה. אני נשאלת לדעתי בנושא מסויים וממהרת לענות.
תומר מביט בי במבט חתום. אני רואה שהוא חושב על משהו, מתלבט בינו לבין עצמו, ושותק. אני מתלבטת אם לשאול אותו אם יש לו משהו לאמר. "מה דעתך ש..", הוא שואל לבסוף, ומציג בפני פתרון שונה משלי.
"אני לא בטוחה", אני עונה לו, "אבל גם לא שוללת. תן לי לבדוק." אני נכנסת למחשב, מקישה את הנתונים, ומתרשמת מהפתרון היצירתי שלו. כמובן שלא אראה לו זאת. "יש משהו בדבריך. אני אנסה לפעול גם בדרך שלך." אני רואה את החיוך המוסתר שלו, אבל פני נשארים חתומים. בכל מקרה, אני די בטוחה שהפתרון שלי עדיף, אבל לא מתכוננת לאמר לו זאת.
הישיבה מסתיימת, וכולם ממהרים הביתה להחליף בגדים. אני חוזרת למשרדי, עלי לסיים עוד מטלה. הבנות עוברות ליד חדרי וקוראות לי: "הי את, את לא הולכת הביתה להתארגן?"
בזוית עין אני רואה את דמותו חולפת. הוא עוצר רגע. הוא אינו יכול לראות את משיכת הכתפיים שלי מעלה כאומרת "נו באמת."
אני מגיעה למקום באיחור לא מכוון. "כבר חשבנו שלא תבואי", ממהרת לעברי דליה.
"מישהו חסם לי את החניה בבית", אני עונה מתנצלת, "נאלצתי להזמין מונית."
אני רואה את תומר בוחן אותי. הוא מתקרב לעברי עם שתי כוסות יין, אחת בכל יד. אני לא מתייחסת אליו, אבל רואה בכל זאת שהוא כמעט מגיע, ולבסוף פונה לאביבית ומגיש לה את הכוס. אין לי בעיה עם זה. הרי אינני מעוניינת בו.
אביבית מצחקקת כתגובה למשהו שהוא לוחש לה, נמרחת עליו לעיני כולם. היא אוחזת בידו ומובילה אותו אחריה ללובי. אני נושמת עמוק. "איך זה שאני רואה את כל זה, אם הוא לא מעניין אותי?"
אני מתרחקת לעבר המרפסת. בחלון משתקפות דמויותיהן. אביבית חוזרת עם פנים כעוסות, תוקעת בעצבים את חולצתה בתוך חצאיתה. הוא נכנס אחריה עם פנים קפואות. אני רואה שהוא סוקר את האולם, ידיו קפוצות לאגרופים. הוא נראה כאחד שלא נושם. אני ממהרת להשפיל את עיני "רק שלא יראה אותי עוקב במבטי אחריו."
"הנה את" הוא אומר, עומד קרוב אלי מאחור. אני נבהלת, לא ציפיתי שיגש אלי.
"אני מצטער, לא התכוונתי להבהיל אותך", הוא אומר לי בשקט, "אני גם מצטער על איך שדברתי אליך אתמול."
אני שותקת והוא שותק לידי.
"יש מצב לאתחול מחדש?" הוא שואל אותי ומצפה לתשובה. אני שמה לב שהוא אינו נושם.
"אתה יכול לנשום", אני אומרת לו. רק כעת הוא קולט שהוא לא נושם, ופולט את כל האויר שכלוא בו, החוצה. אני עדיין עומדת אליו עם הגב, עדיין עיני מושפלות. בכל זאת, אני מציצה, ובזוית עין אני רואה שידיו תקועות עמוק בתוך כיסיו. הוא עדיין מתלבט, אני עדיין מחכה.
הוא קולט את החיוך שאני מחניקה. הוא אוחז בי לפתע בשתי ידיו, מסובב אותי אליו במהירות ומצמיד את שפתיו לשלי. הוא מקיף את גופי בזרועותיו, וידו מחליקה מטה. הוא ניתק ממני ומתחיל לצחוק.
"הבנת", אני צוחקת.
ב.א.
מאמינה באהבה
מרץ 7, 2017