*זוהר הבן*
"שיעזבו אותי כבר יונית ורון, מה הם מנסים כל הזמן לשדך לי את החברה שלהם. רק בגלל שגם לה קוראים זוהר, ורק בגלל שהיא גם מתכנתת, זה לא אומר שאנחנו מתאימים. ובכלל, מה פתאום אני צריך שישדכו לי מישהי. אני לא גבר מסכן שצריך עזרה להשיג נשים. הרי אני יוצא כמעט כל יום, ופורק את תשוקותי מתי שרק בא לי. מעולם לא נשארתי רעב. הם כל כך מנדנדים לי שבסוף הסכמתי לפגוש אותה פעם אחת כדאי שאוכל לאמר להם :"הנה נפגשנו, היא לא בשבילי, ועכשיו תרדו ממני."
**זוהר הבת**
איזה עקשנים הם יונית ורון .
אז מה אם גם לו קוראים זוהר?
אז מה אם גם הוא מתכנת?
זה המתכון לאושר?
אני נראית להם כמו אחת שצריכה שיכירו לה מישהו, אני נראית כזו עלובה?
הסכמתי רק כדי שירדו ממני. מה כבר יכול לקרות. שעה-שעתיים והם ירדו ממני.
אחר כך אוכל לאמר להם: "תרפו ממני."
*זוהר הבן*
כמה שאני לא רוצה ללכת לדייט. בכל זאת אני משקיע בלבוש. לובש מכנס שחור, וחולצת בד. אני מרגיש כאילו אני הולך לראיון עבודה. טוב, רק בלי עניבה כמובן. אני מגיע בזמן לבית הקפה בשעה שנקבעה. אני נכנס ודקה אחרי גם היא מגיעה. כמוני, היא לבושה בגדים סולידיים. אני תוהה אם היא עמדה שעה לבחור אותם, או שזה הסגנון שלה. בכל מקרה אני שם את השעון על סטופר. עוד שעתיים מקסימום אני עף מכאן.
אני מושיט לה את ידי ואומר: "נעים מאד, זוהר." היא צוחקת ואומרת לי: "לקחתי לי את המילים מהפה." אני תוהה אם זו היתה תשובה ספונטנית או שהיא התכוננה אליה כל היום.
**זוהר הבת**
הוא דווקא נראה חמוד.
האם כך הוא מתלבש, או בחר את בגדיו מתוך מחשבה?
הוא לא עונב עניבה. הוא מנסה לשדר משהו?
הוא בוחן אותי. אני אמורה לקבל בסוף חוות דעת כתובה?
איך שהוא הסתכל עלי שאמרתי לו שלקח את המילים מפי. אין לו חוש הומור?
הספירה לאחור מתחילה מ-עכשיו. שעתיים וזהו.
*זוהר הבן*
המארחת מובילה אותנו לשולחן . אנחנו מתיישבים משני צידיו של השולחן. אני מודה לשולחן העגול שמפריד בינינו. המלצרית מגישה לנו את התפריטים. אני מת מרעב, אבל ממש אין לי חשק לאכול לידה. מצד שני, זה ישרוף את הזמן. אני מעיין בכל שורה ושורה בתפריט, כאילו מעולם לא אכלתי כאן. "יש כאן מגוון כזה גדול, מתלבט מה לבחור," אני אומר ואני מרים עיני אליה. גם היא עסוקה בתפריט. אני מפשפש במוחי נושאים לשיחה איתה. אני מניח שאולי כדאי שנדבר קצת על עבודה. בכל מקרה זה הרי מרגיש כאילו אני צריך לענות על שאלון.
**זוהר הבת**
הוא קורא את התפריט בעיון רב.
זו אחת המסעדות הכי פופולריות. האם זו באמת הפעם הראשונה שהוא כאן?
אני רואה אותו בזוית עיני, רואה את גלגלי המח שלו עובדים. תשתף אותי אולי?
אני מתה מרעב. האם אני באמת רוצה לאכול לידו?
אני מניחה שעדיף רק לשתות קפה. עם מאפה אולי? העוגות כאן ללקק את השפתיים.
הוא חושב להזמין כבר משהו?
*זוהר הבן*
"אני מניח שאזמין רק קפה. אולי עם עוגת שוקולד ליד," אני אומר לה,"ואת?"
"כן," היא עונה לי, "גם אני. לגבי העוגה," היא מסתכלת בתפריט ולבסוף מזמינה עוגה
כלשהי עם תותים.
**זוהר הבת**
לשמחתי גם הוא מזמין קפה.
אילו רק ידע כמה אני מכורה לעוגות. איזה להזמין?
האמת שאני מתה על עוגות שוקולד. מה יחשוב אם גם אני אזמין כמוהו?
העוגה עם התותים נראת מפתה. מעניין מה הוא חושב על הבחירה שלי?
*זוהר הבן*
הקפה מוגש. אנחנו מעבירים מידע אחד לשני. כאילו מוסרים דוח בעיניני עבודה.
ראיון עבודה אמרתי? בדיוק כך זה מרגיש. אני מרגיש לא נוח, מת לעוף משם. גם היא נראית לא נינוחה. אני לוקח יוזמה ואומר לה: "טוב, נוכל לאמר ליונית ורון שנפגשנו. אני מקווה שיניחו לנו כעת."
**זוהר הבת**
אני מוציאה שטר ומניחה על השולחן. "תודה שנפגשת אותי," אני אומרת לו, לא מבינה בדיוק על מה אני מודה לו. מחניקה בתוכי אנחת רווחה שהדייט הזה נגמר אחרי פחות משעה.
******
עברו חודשיים מאז הדייט האומלל ההוא בין זוהר הבן וזוהר הבת. יונית ורון כבר לא מנסים להכיר להם אנשים. הם מקפידים להפגש עם כל אחד מהם לחוד. עדיין צורמת להם תוצאת הדייט הזה.
"אני ממש לא מבינה איך לא נדלק אפילו ניצוץ קטן ביניהם," אומרת יונית לרון, "הם נראים זוג כזה מושלם.
*זוהר הבן*
הישיבה המתישה הזו סחטה את כל כוחותי. אני ניגש לקיוסק של שלומי ביציאה מהמתחם של פארק המדע. "אני גווע," אני אומר לו, "מנה פלאפל עם כל התוספות." אני מתיישב ליד אחד משלושת השולחנות על המדרכה, ופותח את הנייד שלי שהיה סגור כל הישיבה. אני נכנס לקבוצה של "חדר הבריחה" שלי.
"מלכת המדבר" כבר כאן. אני מתחבר. השם שלי, "הנסיך השחור" נרשם כמשתתף פעיל.
"שמח לראותך מלכת המדבר," אני שולח לה מיד הודעה. אני מתפלא לראות שהיא לגמרי מתעלמת ממני. אני ממתין רבע שעה ועדיין אין תשובה. אני מתעצבן. "שלא תענה. נשים, בהנחה שהיא באמת אשה, לך תבין אותן." אני מחליט ללכת לבר , אולי אפגוש שם מישהו מחברי.
אני נכנס ומסתכל מסביבי מחפש חברים. אין כאן אף אחד שאני מכיר, ולכן הולך לשבת ליד הבר.
"המקום הזה פנוי?" אני שואל את הבחורה שיושבת ליד הבר. היא מסתובבת ומסתכלת עלי בהפתעה. "זוהר," אני אומר לה, "את…," פתאום אני לא מוצא מילים. היא כל כך יפה. השיער שלה לא אסוף, כמו בדייט, היא לבושה סקיני ג'ינס, וחולצת טריקו כחולה עם ציור של מפרשית עליה. היא מהממת!
**זוהר הבת**
הוא שואל אותי אם אפשר לשבת לידי. אני המומה. "איך לא ראיתי כמה יפה הוא?"
אני מסתובבת אליו. רגלי נוגעת ברגלו ואני מרגישה את החום מתפשט בגופי. "כמה יפה את. את מהממת !" הוא אומר לי, "איך לא ראית כך אותך." השיחה ביננו קולחת וכאשר אני מסתכלת על השעון כבר מזמן מחר. כבר עומדים לסגור את הבר, ואני לא רוצה שהלילה הזה יגמר. מסתבר שגם זוהר לא רוצה. הוא מציע לי ללכת איתו לחוף הים. אני מסתכלת על הנייד שלי רואה שיש אור מהבההב. "תן לי רק לסגור את הצ'אט של חדר הבריחה, שכחתי להתנתק ממנו," אני אומרת לו . אני מראה לו את האפליקציה הפתוחה ושואלת: "מכיר את המשחק?"
*זוהר הבן*
""לו ידעת כמה אני מאוהב בך, מלכת המדבר," אני אומר לה, ומראה לה את "הנסיך השחור" פתוח עדיין על גבי המסך שלי. אני מצמצם את הרווח בינינו אוסף אותה לחיבוק וסוחף אותה בנשיקה.
לבסוף אני מתנתק ממנה ואומר לה :"בשום פנים ואופן אני לא נותן ליונית ורון קרדיט על ההכרות בינינו. ברור לך שמצאנו אותנו לבד." זוהר מחייכת אלי ואומרת לי:"אתה ידעת שאני מאוהבת בך, נכון?"
בר אבידן
מאמינה באהבה