דייט בשוק

"מיקה אני חייבת את עזרתך דחוף," אומרת גילי, "מישהו לא נעל טוב את הדלת והמסעדה מוצפת. אני חייבת שמישהו ילך עם הבוס לקניות. לצערי אני לא יכולה ללכת, את יודעת שאני מאוהבת בו וכל כך חיכיתי להזדמנות להיות איתו לבד."

"אני לא מבינה אם בכל מקרה אי אפשר לפתוח את המסעדה בזמן, והמטבח מושבת, למה את לא יכולה ללכת איתו עד שהכל ירגע?" שואלת מיקה.

"זה לא כל כך פשוט," עונה לה גילי, "למעשה הוא נאלץ ללכת לקניות רק בגלל המצב. הוא שותף במסעדה, אבל לא פעיל כאן. יש לו חברת סטרט אפ שבה הוא נמצא כל היום. כל כך מבאס, עד שסוף סוף הוא כאן במשך היום."

"טוב, אני אגיע. בדיוק סיימתי ללמד ילדה קוראנית מתוקה שמנגנת בפסנתר בכישרון רב," אומרת מיקה, "עשר דקות אני אצלך."

גילי מביטה לעברו של אדם שמדבר עם השף הראשי. הוא כנראה מכתיב לו מה הוא צריך לקנות, כיוון שהיא רואה את אדם מקשיב ורושם דברים בנייד שלו. היא שמחה שהוא מרוכז בשף ואינו רואה שהיא בוהה בו. לבסוף היא מחליטה לגשת אליו. "ביקשתי ממיקה שתלך לקניות," היא אומרת לשף, "היא כבר מגיעה."

מיד כשהיא מסיימת, נשמע קולם של הפעמונים שתלויים על הדלת ומבשרים שמישהו נכנס למסעדה.

"היי מיקה אנחנו כאן," היא קוראת לעברה ומנפנפת בידה כאילו לא די בקריאה שלה.

אדם מרים את מבטו מהנייד, ומעיף במיקה מבט חטוף. "בועז יודע לבחור עובדות," הוא חושב לעצמו אך לא ניכר על פניו מה הוא חושב עליה.

"היא דוברת עברית," אומרת גילי לאדם, "למרות שנולדה כאן בטורונטו."

"זה השף שלנו רונן," אומרת גילי למיקה.

"יש לך בקשות מיוחדות?" שואלת מיקה.

"הרשימה בידי," אומר אדם, "בואי נלך. אני מבין שהשוק נפתח לא מזמן וכדאי שנהיה בין הראשונים."

"אני מוכנה," אומרת מיקה, "אחריך בוס."

אמנם המרחק בין המסעדה לשוק הוא לא גדול, אבל בשל הכמות הגדולה של המצרכים הם נוסעים ברכבו של אדם. מיקה סוקרת את הג'יפ המהודר, על ריפודי העור שלו וכל השכלולים ומחייכת לעצמה.

אדם רואה אותה מחייכת ותוהה למה. "אני לא אוהב שקוראים לי בוס, קראי לי אדם," הוא אומר לה לבסוף.

"כרצונך בוס," היא אומרת. הוא מביט בה מנסה להבין אם היא צוחקת עליו. "כרצונך אדם," היא מוסיפה.

"יפה, אני שמח שהבנת," הוא אומר.

הוא מחנה את הג'יפ, ומנצל את ההזדמנות שהיא יורדת כדי להביט בה. הרבה אי אפשר לראות. כמוהו, גם היא עטופה היטב בגלל הקור העז ששורר בחוץ. היא לובשת במעיל חורף מנופח, נעולה במגפיים שטוחי עקב שמתאימים להליכה בשלג, ועטופה בצעיף וכובע. כך באמת אי אפשר להתרשם ממבנה גופה.

מיד כשהם נכנסים לשוק היא הולכת לפניו, ממששת את העגבניות מהסוגים השונים, נוברת בערימות.

"אני יכולה לראות את הרשימה?" היא שואלת. אדם מגיש לה בשתיקה את הנייד שלו.

"תואיל בטובך לפתוח לי אותו. הוא נעול," היא אומרת לו.

"סליחה," הוא עונה לה. הוא מקיש את הקוד הסודי והרשימה שוב נפתחת.

"מממ," היא אומרת, "אז זו בדיוק מסוג הרשימות שאני אוהבת. אין כמויות, אין סוגים. תקציב יש?" היא אומרת מרימה מבטה לאדם. היא לא יכולה להתאפק ומסתכלת ישר לתוך עיניו הירוקות שנעוצות בה.

"את טבחית?" הוא שואל.

"לא," היא עונה, "אבל אני בהחלט יודעת לעשות קניות, אחרת לא הייתי פה איתך."

"הדבר היחיד שהשף אמר לי זה שאקנה כמות לשלוש מאות סועדים," אומר אדם.

"מצא לו שני סבלים נאמנים," אומרת מיקה, "יפה לו."

"תן לי עשרה קרטונים של עגבניות כאלה," אומרת מיקה למוכר, "אבל תדאג שהסחורה תהיה משובחת, זה עבור המסעדה שלנו."

המוכר שוקל ועושה את החשבון. אדם ממהר להוציא מכיסו כסף אבל מיקה עוצרת אותו. "מרקו, אתה לא מבין. זה לא בשבילי הביתה. הסחורה הזו הולכת להימכר הלאה תעשה לי הנחה כזו שהבוס שלי פה ירצה לתת לי בונוס."

מרקו חותך את המחיר ואומר לאדם: "המחיר הזה בשבילה. אבל תבטיח לי שפעם הבאה אתה לא מביא אותה."

"אני לא חושב שאלך אי פעם לקניות בלעדיה," הוא עונה לו וצוחק.

מיקה בודקת את ארגזי הפלפלים הצבעוניים. "מה זה לאן נעלמו הצהובים? על כל עשרה ירוקים אין אפילו צהוב אחד," היא אומרת.

"היית חייב להביא אותה?" אומר סאלים, "אי אפשר איתה, היא רואה הכל." הוא הולך למחסן וחוזר עם ארגזים ולא שוקל אותם עד שהיא מרוצה, ולמרות זאת שם אדם לב שכל הקניה הזו ארכה כעשר דקות בלבד.

היא ניגשת לבחור חסות למיניהן. "אתה רואה את אלה," היא מראה לאדם, "באלה מתחבאים הרבה פעמים תולעים, לכן אני אוהבת את העגולות והקטנות ואת אלה ואת.."

"את באמת חושבת שאני יכול לקלוט הכל בדקה? כבר אמרתי לך, לא הולך יותר לקניות בלעדייך," הוא אומר לה.

היא בוחרת ירקות שורש ועשבי תיבול ומבקשת מאדם שישלם. סאלים שרואה שהיא בוחנת את החשבון שלו אומר לבסוף. "אל תביא אותה יותר אתה שומע! ועכשיו תביא לי מאתיים חמישים." הוא מסתכל בחשש לעברה של מיקה.

"תודה סאלים," היא אומרת לו והוא נאנח אנחת רווחה, "ותודה שהיית רוצה שאבוא לכאן כל בוקר. תראי איזה תור גדול יש מאחוריי. הבאתי לך מזל טוב היום. תבקש מהבחור שלך שיביא לנו את העגלה עם הארגזים לג'יפ בבקשה."

מיקה בודקת שהכל בג'יפ, ואדם מתבונן בה בהערצה מהצד. "אם את לא טבחית, אז את מלצרית או מארחת?" הוא שואל.

"אני אף אחד מאלה, אני לא עובדת אצלך," היא עונה. הוא מביט בה מופתע. "גילי חברה טובה שלי. היינו יחד בצבא, וכשחזרתי לכאן היא באה איתי ומצאה עבודה אצל בועז. היא יודעת שאני מכירה היטב את השוק לכן ביקשה שאצטרף אליך. ואולי גם כי היא קיוותה שאומר לך מילה טובה עליה."

"אני רק משקיע במסעדה, אני כמעט שלא נמצא בה. את צריכה לספר לבועז עליה," הוא עונה לה.

"אתה לא מבין," היא אומרת לו, "היא, איך אומר לך זאת, מאוהבת בך."

"את יודעת שלא מערבבים עסקים עם אהבה," הוא עונה לה, "מעולם לא רמזתי למישהי במסעדה שאני מחפש מערכת יחסים איתה."

"אני את שלי עשיתי," אומרת מיקה, "ועכשיו לענייננו, תיסע שמאלה בסוף הרחוב, אנחנו נוסעים לכיוון הנמל לקנות דגים."

גם בשוק הדגים מפגינה מיקה ידע רב וכושר מיקוח שמשאיר אותו נדהם. "אני צריך לאמץ את השיטה שלה, ולנסות להוציא מחירים טובים יותר בעסק. מעניין מה היא עושה, אולי תבוא לעבוד אצלי." כך הוא חושב בשעה שהוא צופה בה מרחוק.

"את יכולה להביא לי כמה חתיכות סלמון?" מבקש אדם.

"הסלמון לא גדל כאן באגם. חוץ מזה השף לא ביקש סלמון," היא עונה לו.

"אני יודע," הוא עונה לה, "יש לי אורחים הערב וזה הדג היחיד שאני יודע להכין."

"יש לך שתי ברירות. או שאקנה לך כאן דגים והשף יכין לך, או שתלך בעצמך לסופר ותקנה," אומרת לו מיקה.

"אני בוחר באפשרות הראשונה רק בשינוי קל. תקני לי שלושה דגים גדולים," הוא אומר ולא מסביר.  מיקה מסתכלת עליו ומנסה להבין, אבל הוא שותק. לכן היא בוחרת שלושה דגים ומבקשת שיארזו לה אותם בנפרד. "אני מקווה שאת יודעת מה לעשות איתם," הוא אומר, "כי לי אין מושג."

"למה אתה עושה לי את זה? אמרתי לך שגילי מעוניינת בך," היא מסננת לעברו, אבל מחייכת למוכר בשעה שאדם משלם.

"היא עובדת במסעדה. כבר אמרתי לך שזה לא יקרה. חוץ מזה בינינו, היא לא הטעם שלי. אני בטוח שהיא מקסימה,. לעומת זאת את," הוא אומר ומשתתק.

"אוף איתך," היא אומרת לו, "גם אמרתי לך שאנחנו חברות טובות."

"הבטחת לעזור לי," אומר אדם.

"באמת? אני לא הבטחתי לך כלום," היא עונה לו.

"טוב, כי עדיין לא הצעתי לך," הוא אומר.

"אדם!" היא כועסת.

"אני מודה שאני לא רגיל שנשים מסרבות לי. אני מבקש שתעזרי לי להכין את הדגים. באים אלי הלילה חברים מהעבודה."

"אין לך מישהי בעבודה שיודעת לבשל דגים? זה נתון שחשוב מאד לברר אותו בשעת ראיון עבודה," היא אומרת לו, "או אולי זו מישהי שאתה רוצה להרשים?" אומרת מיקה.

"היחידה שאני מנסה להרשים זו את. ואיך ארשים אותך אם זו את שעתידה לבשל את הדגים האלה?"

"אתה ממש מעצבן. ברור לי שאתה רגיל שנשים נופלות לרגליך. צעיר, חתיך עשיר. עלה בדעתך לשאול אם אני עובדת היום?" היא שואלת.

הוא מחייך חיוך מרוצה.

"אני שמחה שזה משעשע אותך. אני לא מבינה מה גילי מוצאת בך," היא אומרת.

"אני פשוט שמח שבכל השיחה הזו לא אמרת שיש לך חבר," הוא אומר והבעת פניו כשל אדם שניצח בויכוח.

"מה אני אעשה איתך?" היא שואלת.

"בתור התחלה אני מציע שנלך לשתות קפה. סיימנו את הקניות במהירות שיא, ועדיין אי אפשר לחזור למסעדה. את תשאלי אותי כל מה שאת רוצה, ואני מבטיח לך לענות על כל שאלה. אחר כך אני אתחנן בפניך שתבואי לעזור לי והשאר כבר יהיה היסטוריה."

"אתה לא מוותר," היא אומרת ונאנחת.

"אם להיות כנה איתך, אני לא מבין איך מישהו יכול היה לוותר עליך. אבל לא אכפת לי כי אני מרוויח מכך."

**

אדם ניגש למטבח ומניח את השקיות על הדלפק, בשעה שמיקה פושטת את מעילה ואת מגפיה. היא מסירה את הצעיף ואת הכובע. אדם מסתובב לומר לה שהניח את השקיות במטבח, ומתקשה להסתיר את השפעתה של מיקה עליו. עכשיו כשהיא ללא המעיל המנופח והמגפיים, היא עומדת לפניו בג'ינס צמוד וחולצה צמודה והוא נדהם כמה רזה היא.

הוא מסובב אליה מיד את גבו ואומר לה: "אני הולך להחליף בגדים, השקיות במטבח."

הוא נכנס לחדר השינה שלו, ומוצא את עצמו מתלבט מה ללבוש. דבר כזה עוד לא קרה לו. בטח לו בגלל בחורה. לבסוף הוא לובש מכנסי ג'ינס שנופלות קצת מהמותן, וחולצת טריקו עם סמל האוניברסיטה. כשהוא יוצא חזרה הוא רואה אותה בגבה אליו.אם במשך הבוקר שבילה איתה היא הצליחה להקסים אותו, עכשיו כשהוא רואה את מתאר גופה יש רק דבר אחד שהיה רוצה לעשות. הוא יודע שהוא צריך לשלוט בעצמו. הוא גם מבין שעליו לדבר קודם עם גילי וזה מה שהוא מחליט לעשות.

"אני קופץ למסעדה להביא משקאות," הוא אומר, "את צריכה עוד משהו?"

"יש כאן הכל," היא אומרת ומפנה אליו את הגב כדי שלא יראה את ההשפעה שיש לו עליה. השיחה הנעימה בבית הקפה קירבה ביניהם, והיא מתקשה להתמודד עם זה. לכן היא משקיעה את עצמה בהכנת האוכל, כאשר המוסיקה זורמת לה לגוף דרך האזניות המחוברות לנגן שלה. היא מודה על כך שהסמסטר הסתיים אתמול, ואין לה שום מחויבויות.

רק כאשר הנייד שלה נופל על הריצפה, היא מבינה שהוא מצלצל כבר הרבה זמן. מיקה מרימה את הטלפון מפעילה את הרמקול וממשיכה בהכנת האוכל.

"כמה זמן לוקח לך לענות?" שואלת אותה גילי, "אני חייבת לדבר אתך."

"הקשבתי למוסיקה והייתי עם אזניות לכן לא שמעתי," עונה לה מיקה, "ניסיתי לדבר עם אדם עליך, אני מצטערת."

"אדם היה פה. הוא לקח ארגזים למסיבה שלו הלילה," אומרת גילי. מיקה שותקת היא לא רוצה לומר לה שהיא יודעת. "הוא סיפר לי שדיברת איתו עלי. הוא אמר שכיוון שאני עובדת שלו אין סיכוי שיקרה משהו ביננו. לעומת זאת הוא ביקש ממני את רשותי להיות אתך. העיניים שלו בערו כאשר דיבר עליך. הוא ממש מאוהב בך."

"אני מצטערת גילי, אני מבטיחה לך שלא ניסיתי להתחיל איתו," אומרת מיקה.

"את לא מבינה מיקה. אני לא כמוך, אני התאהבתי בו בגלל שהוא חתיך ועשיר. אני לא מכירה אותו בכלל. אני מאושרת בשבילך, הגיע הזמן שתהיי שוב בזוגיות."

"את באמת לא כועסת עלי?" שואלת מיקה בפליאה.

"ואם זו היית אני, היית כועסת?" שואלת גילי, "אז הנה לך התשובה."

פתאום מרגישה מיקה את ידיו של אדם עוטפות אותה. היא מסתובבת לאט ומרימה ראשה אליו.

"ידעתי שכדי להגיע לליבך, עלי לדבר עם גילי. כבר למדתי להכיר אותך. יודע שאחרת לא היה לי סיכוי איתך."

"תודה," אומרת מיקה עולה על קצות אצבעותיה ומקרבת את שפתיה לשלו. אדם לא ממתין יותר. יום שלם הוא חיכה לרגע הזה.

כשהוא ניתק ממנה הוא אומר לה: "הסוחרים בשוק יכולים רק לחלום. מהיום והלאה אני לא בא אליהם בלעדייך."

ב.א.

מאמינה באהבה