בדיוק כך

עדן בוהה במסמך שלפניה. היא איננה מסוגלת לקרוא מעבר לשורה הראשונה.
"מצורפת בזאת צוואתו של המנוח עופר מידן."

חצי שנה עברה מאז תאונת הדרכים בה נהרג עופר, וממנה יצאה עדן עם חבלות בצוואר ובגב. למרות הכאבים הבלתי פוסקים, שמזכירים לה כל הזמן את אירוע התאונה, היא עדיין לא קולטת שעופר איננו.

בלית ברירה היא מגיעה כל בוקר למשרד עורכי הדין מידן ושות', אליו הצטרפה כשותפה לאחר נשואיה לעופר. כבר מהרגע שעמדה מולו, בעת שקיבל אותה לראיון, הוא ידע שאותה הוא רוצה, והיא קיוותה שכך יהיה. חצי שנה אחר כך נחגגו נשואיהם ברוב פאר. חייהם לעומת זאת היו מאד פרטיים, והסבו לה אושר גדול. עד ליום הנורא ההוא.

הם חזרו ממסיבת חתונת הזהב של סבו וסבתו של עופר. המסיבה הייתה רבת משתתפים. עדן הביטה בהערצה כיצד כולם ניגשים לעופר, מתעניינים בו , מעריצים אותו ממש. כמובן שגם נרקיס הקטנה הייתה במרכז ההתעניינות. למרות שכולם חיפשו את קרבתו, הוא לא עזב את עדן לדקה, נגע בה כל הזמן. אם זה בידה, במתניה, או כתפה. היא הרגישה את מגעו לכל אורך הערב.

לרגע חשבה לומר לו שאין צורך, שהיא מרגישה בנוח עם כולם, אבל במחשבה שניה זה היה כל כך נעים לה שהוא הפגין את שייכותו אליה, ששתקה. המגע שלו תמיד הדליק לה את כל הגוף, ולכן גם באותו ערב שמחה שלא הוריד את ידיו ממנה.

עכשיו, היא עומדת מול צוואתו המאושרת על ידי בית משפט. כל רכושו מועבר אליה לפי הוראתו. עדן מרגישה את המתח שוב מצטבר לה בכל הגוף. היא יודעת שאין היא יכולה להרשות לעצמה לשקוע בדיכאון, ואין היא יכולה להתמכר לכדורי הרגעה. יש לה אחריות גדולה כלפי נרקיס שנשארה ללא אבא.

"אני קובעת לך תור לטיפול," אומרת לה אמירה, "גם הרופא המליץ לך, ואת תמיד דוחה את זה. מה יועיל לנרקיס שאמא שלה ככה מפורקת."

"אני לא יודעת," עונה עדן, "אני לא בטוחה שאני מוכנה."

"למה בדיוק את צריכה להיות מוכנה עדן? עונה לה אמירה, "זה לא דייט זה טיפול של איש מקצועי בחולה."

"אני לא חולה!" מתרעמת עדן.

"טוב בסדר, אבל את זקוקה שיקלו על הכאבים שלך. כבר חצי שנה עברה מאז…" אומרת אמירה.

"התאונה. מאז התאונה. מאז שעופר נהרג. מאז שאני לבד. תגידי את זה," אומרת עדן בכעס, "כולם מהלכים סביבי כמו על מגש של ביצים. להיות יותר שבורה ממה שאני אי אפשר."

"אז אולי הגיע הזמן, שתתחילי לטפל בזה," אומרת אמירה, "ורק לידיעתך יש לך היום תור עם אלון."

"אלון? לא רוצה שגבר יגע בי," אומרת עדן.

"נו באמת עדן. הוא פיזיותרפיסט לא מועמד להיות מאהב שלך. בכל מקרה קבעתי וזה משולם. עכשיו זה בידיך, אני את שלי עשיתי. בלי רחמים אגב," היא עוקצת אותה.

"אוף איתך. מי ביקש ממך לנהל לי את החיים," אומרת לה עדן בשעה שהיא אורזת את חפציה.

"אולי את, כשמינית אותי למזכירה שלך?" עונה לה אמירה.

**

עדן נכנסת לספא, ומתקבלת בחיוך רחב. "בטח," היא חושבת לעצמה, "תמורת הכסף שאתם מקבלים, לא פלא שכולם מחייכים כאן."

היא ניגשת למלא את פרטיה על גבי הטופס ומתעכבת ליד הסעיף "מצב משפחתי." לראשונה מאז התאונה היא נתקלת בסעיף הזה, והיא מתקשה לכתוב "אלמנה." "מה בכלל הקשר למצבי המשפחתי," היא חושבת ומדלגת על הסעיף.

כשהיא מסיימת למלא את הטופס, ניגשת אליה בחורה בשם אחלמה. "בואי אערוך לך סיור במקום," היא אומרת ומעיפה מבט לטופס. "אני רואה שנמנעת מלכתוב אם את נשואה. זה באמת לא משנה לנו. כל שאני מבקשת לדעת אם זה בסדר מצדך שנפנה אליך בשמך הפרטי."

עדן מהנהנת בראשה והולכת אחריה. היא לא כל כך מרוכזת במה שנאמר. מחשבותיה נודדות. "מה קורה איתי שאני כזו חשדנית כלפי כולם?"

"לכן," ממשיכה אחלמה לומר לה, "את מוזמנת להשתמש במתקני הספא המפנקים. ושוב קבלי את התנצלותנו."

עדן מחייכת אליה, מבינה שהפסידה כנראה הסבר שלם מדוע אחלמה מתנצלת בפניה. אחלמה רואה את הבלבול על פניה ואומרת לה: "בואי אקח אותך חזרה לחדר ההלבשה."

עדן לובשת את החלוק הלבן עם סמל פרחי הלבנדר הסגולים עליו, והולכת שוב לאורכו של המסדרון שבו הלכה עם אחלמה. היא נכנסת לחדר האדים. אין שם איש מלבדה והיא מורידה את החלוק ונשארת רק עם תחתוני החוטיני הכחולים שלה.

היא מחייכת לעצמה כשהיא חושבת איך התאימה אותם בדיוק לצבע של השמלה שלבשה היום. לא בהירים מידי, לא כהים מידי, בדיוק באותו צבע כחול ירקרק כמו המים. החום מתחיל להציק לה, וחוסר המנוחה מוסיף עליו. היא יוצאת ומחליטה לדלג על הסאונה. מה שהיא זוכרת מכל הסיור הזה היא הבריכה בסוף המסדרון שמוקפת חלונות, ומשקיפה על הגנים היפים למטה.

היא מצטערת שלא הקשיבה להסברים, ואינה יודעת אם היא אמורה להיכנס עם בגד-ים. היא מביטה סביבה, מציצה למסדרון ורואה שהיא לבד. היא ממהרת להוריד את החלוק ואת תחתוניה ונכנסת למים החמימים. המוסיקה המרגיעה מסביב, קולות מפל המים בראש הבריכה הקטנה ומראה הגן הפורץ לתוך החדר, גורמים לשריריה להשתחרר. היא יושבת על המדרגה בתוך הבריכה ועוצמת עיניים.

"עדן?" היא שומעת את קולו העמוק קורא לה.

"כן אהובי," היא עונה לו.

"אני מתנצל על האיחור," הוא אומר לה.

עדן פוקחת עיניה בבהלה וממהרת לכסות את גופה הערום בידיה. היא רואה שהגבר הזה שעומד מולה מגיש לה את החלוק שתכסה את עצמה.

"לכי לשטוף את עצמך. אני אחכה לך בלובי," הוא אומר לה.

"אני מצטערת אלון," היא ממלמלת.

"אני עמית, אלון חולה. חשבתי שאמרו לך," הוא אומר.

עדן הולכת בעקבותיו של עמית לחדר הטיפולים בשתיקה. עכשיו אחרי שהתקלחה היא שוב מרוכזת.

עמית מורה לה על מיטת הטיפולים והיא נשכבת על בטנה, מקשיבה לצלילי המוסיקה הרכה העוטפים את החדר, ושואפת מלוא ריאותיה את הריח הנעים שמטייל בחדר מתוך מתקן חימום השמנים הארומטיים.

"אני מבין שעברת תאונה, ולא טופלת מאז," הוא אומר לה בשעה שהוא מתחיל לעסות את גבה. "הייתי מבקש שתנחי אותי ותאמרי לי אם יש מקום שכואב לך."

הטיפול עובר בשתיקה. מידי פעם הוא אומר לה שמקום מסוים מרגיש לו תפוס, והיא מאשרת את דבריו.

עכשיו היא כבר שוכבת על גבה, אחרי שעיסה את ידיה ורגלה השמאלית. הוא מתחיל לעסות את כף רגלה הימנית ועולה מעלה מעלה. היא שואפת את ריח השמן בו הוא משתמש ומרגישה מאד ניחוחה. הטיפול עומד להסתיים כאשר ידו מחליקה עם השמן ונוגעת במפשעתה. עדן קופצת מיד לישיבה.

"זה ממש לא היה מכוון," הוא ממהר לומר לה, "אני מניח שמרחתי יותר מדי שמן וידי החליקה. אני ממש מתנצל," הוא אומר לה נבוך.

"תתרחק ממני מיד, סוטה!," היא קוראת, "העובדה שאני אלמנה לא אומרת שאני מחפשת שגבר יגע בי כך." היא ממהרת ללבוש את החלוק ויוצאת בסערה מהחדר. היא ממהרת להתלבש, פולטת "שלום" לעבר אחלמה ונעלמת במגרש החניה.

עמית יוצא בעקבותיה, מוסר את התג שלו ואומר לאחלמה: "אני עם המקום הזה גמרתי," ומשאיר אותה תוהה מה ארע כאן כעת.

***

למחרת בבוקר מוצאת עצמה עדן בדרך המובילה לבית הקברות. היא מדליקה נר זיכרון, מניחה אותו במקום המיועד ומסתכלת על הכיתוב על גבי המצבה. "בננו, אחינו, בעלי, אבי." כמה רצתה לבקש שייכתב "אהובי," אבל שתקה.

"איך יכולת לעזוב אותי ככה? לבד, לא מוגנת. זה לא מה שהבטחת לי אז בלילה שנשאת אותי לאשה." היא מתיישבת על האדמה ליד קברו, שמה את ראשה על מצבת השיש הקרה ומתייפחת.

"אני רואה שעברה כבר חצי שנה," היא שומעת את קולה של אשה זרה. היא מרימה אליה מבטה ורואה אשה זקנה לבושה שחורים. "אל תהיי כמוני. את צעירה וצריכה להתחיל לחיות," היא אומרת לה.

"אבל איך?" שואלת אותה עדן, "בחוץ יש כל כך הרבה גברים שנראים לי כמו חיות טרף."

"היה גבר שהסעיר אותך, בגלל זה את כאן," אומרת לה הזקנה. קובעת, לא שואלת.

"הוא נגע בי בצורה לא הגונה," היא עונה לה.

"ואיך נתת שזה יקרה?" היא שואלת.

"נתתי? לא נתתי," כועסת עדן, "הוא טיפל בי והיד שלו החליקה ל..את יודעת," היא אומרת נבוכה. "רק בגלל שאני אלמנה זה לא אומר שמותר לו!"

"הוא יודע שאת אלמנה?" היא שואלת אותה.

"בוודאי, הרי היה כתוב ב.." עונה עדן ונעצרת. היא מבינה שבעצם לא כתבה דבר על מצבה המשפחתי.

"אז הוא לא ידע, נכון ילדה?" שואלת אותה הזקנה. צלצול טלפון מפריע לשקט השורר בבית הקברות. "מישהו מתקשר אליך, תעני לו," מורה לה הזקנה.

"עו"ד יהלום," הוא השם שמופיע על הצג, ועדן בטוחה שזו שיחה בענייני עבודה. בלית ברירה היא עונה לשיחה.

"שלום מדבר עו"ד יהלום," הוא מציג את עצמו, "אני מדבר בשם עמית מורן. עמית מבקש להיפגש אתך בקשר למה שקרה אתמול. אני מקווה שתסכימי לדבר אתו. הוא סרב לומר לי במה מדובר, אבל אשמח להצטרף לבקשתו לקביעת פגישה."

עדן מקשיבה, ומכסה את הטלפון בידה "הוא רוצה להיפגש איתי, לדבר על מה שקרה," היא לוחשת לזקנה.

"וכך תעשי. תקשיבי למה שיש לו לומר לך למען הריפוי שלך," היא אומרת לה.

"תמסור לו שיגיע אלי בערב לביתי. יש לו את הכתובת," היא אומרת. כאשר היא סוגרת היא לא מבינה מדוע כך קבעה, והיא מביטה שוב על הזקנה.

"טוב עשית," היא אומרת לה ומחבקת אותה, "ועכשיו תלכי לעבודה ותתרכזי בסדר יומך. זה מה שבעלך היה רוצה."

**

"יש לי פגישה עם עמית מורן. כאשר יגיע את יכולה ללכת," היא אומרת למאיה, המטפלת של נרקיס. היא לא מסבירה לה מה נושא השיחה, ומאיה משערת שהוא לקוח שלה. עדן פונה לחדרה של נרקיס. היא מפעילה את הטבלט שלה ובה מוסיקה רגועה, ונותנת לנרקיס בקבוק מלא חלב חם. עכשיו כל כולה נתון לתינוקת הקטנה.

היא אינה מרגישה שעמית עומד וצופה בה מרחוק. הוא עומד כשידיו תקועות עמוק בכיסיו. בכיס הז'קט שלו מונחת המעטפה ובה הודעת ההתפטרות שלו מבית החולים שבו הוא עובד כמנהל חדר הניתוח. גורלו בידה, והוא מחכה למוצא פיה. הוא יודע שיתכן שבסוף היום, יש  סיכוי שיאלץ ללכת למשטרה.

אין לו מושג שאת היום לא העבירה עדן בעבודה, אלא בשחזור של מה שקרה. הריח הנעים שאפף את החדר, שהתמזג עם ריח מי הגילוח שעוררו אותה כל כך, קולו העמוק והמרגיע, מגע ידיו שהטריף אותה. היא ידעה שהיה עדין אתה, והאמינה לדבריו שלא הייתה לו כל כוונה.

לבסוף כשהיא עומדת להשכיב את נרקיס במיטתה, רואה הקטנה את עמית. "אבא!" היא קוראת בשמחה. רק אז מבחינה בו עדן. עיניה מתמלאות דמעות. נרקיס מושיטה את ידיה הקטנות כמבקשת שעמית ייקח אותה. הוא מביט בה מהופנט, ואחר כך בעדן. "אבא," היא קוראת שוב.

ללא מילים ניגשת עדן לעמית ואומרת לנרקיס: "תגידי לילה טוב."

נרקיס מטה את גופה הקטן לעבר עמית, ומחבקת אותו. "לילה טוב קטנה," לוחש לה עמית, "הגיע הזמן לישון."

"לילה טוב," עונה לו נרקיס, מחבקת אותו חיבוק קצר ונותנת לעדן להשכיב אותה לישון.

"אתה רוצה לשתות משהו," שואלת עדן לאחר שהיא מכבה את האור ויוצאת מהחדר של נרקיס.

"תודה. לא," הוא עונה לה.

"אתה שומע," היא שואלת אותו, כאילו שיש לו משהו אחר לעשות כעת, "השרירים מרגישים לי הרבה יותר טוב, אבל עדיין מתוחים. חשבתי שאולי תוכל לשחרר אותם שוב."

הוא מביט בה המום, מחשב במוחו איפה המלכודת שהיא טומנת לו.

"פרשתי, אני לא מתעסק בזה יותר," הוא עונה לה.

"אבל למה? יש לך ידיים נהדרות, הרגשתי הרבה יותר טוב אחרי ש., " היא אומרת ומשתתקת, "זה ממש שטותי מצדך לפרוש מהעבודה. ממה תתפרנס?"

"גשי לעניין גברת מידן," הוא עונה לה, "את רוצה להגיש נגדי תלונה במשטרה?"

"אתה רוצה לדעת מה אני רוצה באמת?" היא שואלת אותו.

"אם להודות על האמת, אז כן," הוא עונה ואינו מסתיר עוד את המתח בקולו.

"ראשית, אני כבר לא גברת מידן. הוא נהרג, ולכן אבקש שתקרא לי בשמי, עדן. שנית אני מאד אודה לך אם תשחרר לי שוב את השרירים בגב. אני ממש סובלת מכאבים."

"אמרת לך אני כבר לא מתעסק בזה. האמת שטיפלתי באנשים, רק כאשר הייתי צריך מנוחה בעצמי. אני רופא מנתח ולפעמים המתח קשה מידי עבורי. באמצעות הטיפול אני עוזר לאנשים, אבל גם נרגע תוך כדי בעצמי. מה שקרה אתך, לא קרה לי מעולם, אני מקווה שאת מאמינה לי."

"אז אין סיכוי ד"ר מורן שתעזור לי?" היא אומרת ונאנחת אנחת ייאוש.

"בואי נתחיל בזה שתקראי לי עמית," הוא עונה לה, "תשבי על הכיסא ואראה מה אני יכול לעשות."

***

אחרית דבר.

"את מבינה ליהי," אומרת נרקיס בשעה שהן יושבות ליד שולחן העץ הגדול בבית אמה, מביטות באלבום התמונות המשפחתי, ומציירות את עץ המשפחה לעבודת שורשים, "סבא עופר היה האבא הביולוגי שלי, אבל הוא נהרג שהייתי פחות משנתיים. ד"ר סבא, סבא עמית, הוא זה שגידל אותי ואני מרגישה שהוא אבא שלי. הוא גם אימץ אותי חוקית כשנשא את סבתא עדן לאשה, והוא האבא הביולוגי של האחים שלי, של ערן ועומרי."

"אני כל כך שמחה שסבתא עדן הבינה שהוא לא התכוון לפגוע בה," אומרת הילי.

"ברור," אומרת נרקיס, "היא הרי התאהבה בו ברגע ששמעה את קולו כשבא לאסוף אותה מהבריכה מוקפת החלונות הגדולים."

"בדיוק כך," עונה עדן בחיוך ומלטפת את ראשה של ליהי, "אפילו קראתי לו אהובי, עוד לפני שהכל התחיל בינינו," היא אומרת וצוחקת.

עמית שיושב לידה פורץ בצחוק. "עכשיו שאת אומרת את זה," הוא אומר, "זה בדיוק היה כך."

ב.א.

אמינה באהבה