*ג'ונתן*
אני עומד רגע ארוך שנראה לי כנצח, מול גופו חסר החיים של ריקו הקטן. מרגיש את הכישלון בכל תא בגופי. עוד בטרם החל הניתוח פסק ליבו של ריקו בן השמונה וכל מאמצינו להצילו לא הועילו. "סליחה," אני לוחש לו. "סליחה שלא הצלחתי להציל את חייך ילד יפה שכמותך," אני אומר ומכסה את גופו בסדין. אני מביט בכאב בצידנית המלאה בקרח, ובתוכה שוכן הלב שנתרם עבורו. "תטפלו בלב," אני אומר לצוות שלי ולוקח נשימה עמוקה. הרגע הקשה הזה שבו אני אמור לומר להורים שהילד האהוב שלהם איננו עוד, עוד לפני.
"אני אודיע להם," אומר לי עמיתי לעבודה שקולט את הסערה הגדולה על פני. "אני אטפל בכל, אתה יכול ללכת." אני מביט בו לרגע ברופא הצעיר שסייע לי בניתוח ומחליט שהוא יכול לעמוד במשימה. אני יוצא מהחדר, פושט את בגדי ורוחץ את ידיי. אני מוצא עצמי משפשף אותן שעה ארוכה , כאילו יש בכך למחוק את מה שקרה כאן הבוקר.
אני יודע שלא אצליח לישון, ומחליט ללכת לרוץ לאורך הטיילת. אני ניגש לרכב שלי, מוציא ממנו את התיק עם בגדי הספורט והולך להחליף בגדים. בדרך אני פוגש את מלאני האחות במחלקה שלי, ובפעם המי יודע מה היא מנסה בדיבורה המתחנחן לגרום לי להזמין אותה לקפה. היא יודע שאני נשוי, אבל גם יודעת שאינני מדבר על אשתי מעולם. יש שמועות על נשואינו, אבל מה שמוסכם על כולם הוא שאני מאד קנאי לחיי הפרטיים. יש סיבה לכך. הרי איש לא יבין זאת.
מרחק לא רב מבדיל בין בית החולים לחוף האגם. תוך מספר דקות אני מחנה את רכבי בכניסה לטיילת. מגרש החניה ריק פרט לג'יפ גדול וסמל כוחות ההצלה עליו. אני מתפלא לראות שאין רכבים נוספים מסוגו ומעיף מבט מהיר לראות אם יש איזה אירוע חריג לאורך החוף. אני שמח לראות שאין שום התקהלות, וזה סימן טוב. אני משחרר מעט את שרירי התפוסים. רק עכשיו אני מרגיש את המתח בכל הגוף. אני ממלא את ריאותיי באוויר נקי ומתחיל לרוץ.
אני מגביר את מהירותי, כאילו משהו רודף אחרי. אחרי עשרים דקות של ריצה אני רואה אותה. היא עומדת ברחבה העגולה, שעליה מתקנים שונים לאימוני כח. היא לבושה מכנסי אימון שחורים צמודים המבליטים את גופה הרזה והשרירי, וחזיית ספורט אדומה. שיערה קשור בסרט שחור והוא מקפץ עם כל תנועה שהיא עושה. יש משהו בתנועותיה שמהפנט אותי. אני מאט את מרוצתי ומחליט להצטרף אליה.
"זה בסדר מבחינתך שאתאמן כאן?" אני שואל, ובעצמי לא מבין מדוע אני צריך לבקש רשות, הרי זה שטח ציבורי. היא מביטה בי במבט מופתע. יש משהו בעיניים שלה שלא כל כך מובן לי.
"אין בעיה," היא עונה לי וממהרת להפנות את מבטה.
"אני באמת רוצה להתאמן," אני מתגונן , "אני נשוי לא מחפש הרפתקאות." וכאשר יוצאות המילים מפי אני מרגיש כל כך שקרן. לא בקשר להרפתקאות, אלא בקשר לזה שאני נשוי. זה לא שאני לא נשוי, אלא שזה מסובך.
**שרה רבקה**
עובר עלי יום מאד קשה. להיות רופאה בתחנת הצלה היא משימה מאד לא פשוטה מבחינה נפשית. הלילה הוזעקתי לצומת אגלינטון ויאנג לסייע בתאונת שרשרת רבת נפגעים. מסוג התאונות האלה שעומדת באוויר תחושת אסון. ההוראות שלי לצוותים שלי הן לנסות ולא לוותר על חיים של אף אחד. המלחמות האלו סוחטות פיזית ומרוקנות אותנו נפשית.
בתום המשמרת אני נוסעת לטיילת. היא ריקה מאדם, ואני מרשה לעצמי להתפשט ליד הרכב ולהחליף לבגדי ספורט. אני מוצאת בתיק את המכנסיים אבל לא חלק עליון. "אין כאן אף אחד," אני אומרת לעצמי ומוציאה מהשקית את חזית הספורט האדומה שרכשתי אתמול. לא הייתה לי כוונה להראות אתה בחוץ, אבל אין לי ברירה אחרת. אני נועלת את נעלי הריצה שלי ויוצאת לרוץ, מקפידה לשים את הנייד בכיס מכנסי למקרה שיחפשו אותי.
אני מתחילה לרוץ ומגבירה את המהירות. אני מרגישה את הרוח הקרירה מלטפת את פני, ואת גופי מתחיל להזיע. אני מגיעה לרחבה העגולה, היכן שיש מתקנים לאימוני כושר. אני נכנסת אליה, ומתחילה לטפס על הסולמות. אני מרגישה כבר את השרירים הכואבים, אבל לא מוותרת לעצמי.
מכל האנשים בעולם מי מגיע לשם? ג'ונתן.
"זה בסדר מבחינתך שאתאמן כאן?" הוא שואל אותי. אני מסתכלת לתוך העיניים היפות שלו. הן נראות לי פתאום לא מאיימות, להיפך רכות וטובות. אני מבינה שהוא לא מזהה אותי. אני נחנקת.
אני לא רוצה להתגרות בגורל ומסיטה ממנו את עיניי. "אין בעיה," אני עונה לו.
"אני באמת רוצה להתאמן," הוא מתגונן , "אני נשוי לא מחפש הרפתקאות." לו ידע כמה משמחות אותי המילים שלו, העובדה שאינו מכחיש שהוא נשוי. מצד שני, אני מודעת לכך שזה לא בדיוק כך.
אני ממשיכה להתאמן ומתחילה להתעייף. "אני מציע לך שתעשי קצת מתיחות," הוא אומר לי, "את נראית תפוסה לגמרי." איך אומר לו שכל המתח שהשתחרר לי, חזר בעוצמה לנוכח הקירבה שלו.
"אתה צודק," אני אומרת, ומתחילה לרדת מהמתקן.
הוא מושיט את ידו לעזור לי לרדת. אני מרגישה שאני נשרפת מהמגע שלו. אני כבר מבינה שאין לו מושג, והוא מחייך אלי חיוך מרגיע. כמה הייתי רוצה להתקרב אליו ולהיעטף בחיבוק שלו, אבל אני שומרת מרחק. "אני ג'ונתן," הוא אומר לי מה שאני יודעת.
אני מתלבטת איך להציג את עצמי ולבסוף אומרת לו "אני בקה," אין סיכוי שיזכור.
*ג'ונתן*
המגע שלה שורף אותי מבפנים. הוא רך ונעים, כל כך שונה מהכאוס שאני מרגיש בתוכי. יש בי משהו שגורם לה להירתע ממני. עכשיו היא כבר מעיזה להסתכל לי בעיניים, ואני רואה את עיניה היפות. אני צריך להזכיר לעצמי שהתאהבות היא לא אופציה בשבילי.
הכל בגלל אותו לילה של שכרות. אינני זוכר ממנו דבר פרט למה שנאמר לי והוכח בבדיקת די.אן.איי. הלילה שהרס לי את החיים, והביא ללידתו של ילד שמעולם לא רציתי. לא הייתה לי ברירה ונאלצתי לחתום על ההסכם לשמונה עשרה שנה. עוד שלוש שנים נותרו לי. עכשיו אני עומד מול העיניים האלה שכובשות אותי כליל, שיכור מהמגע של האשה הזרה הזו, ואני מרגיש יותר אבוד מהלילה ההוא שבו אולצתי להתחתן.
"בואי נעשה מתיחות יחד," אני מציע לה. מה כבר יכול לקרות, הרי היא יודעת שאני נשוי.
הזיעה שלה מתערבבת בשלי, ריח הבושם שלה נספג בגופי.
היא צוחקת אלי. "יש עלי עכשיו את הריח של מי הגילוח שלך."
אני נבוך לרגע. "אני לא רוצה לסבך אותך," אני אומר לה ובעצם רוצה לשמוע שהיא לא נשואה.
"אל דאגה," היא עונה לה, "הוא לא רואה אותי." אני מביט בה בשאלה. "זה מסובך," היא אומרת לי. אני רוצה לענות לה שאין לה מושג מה זה מסובך אבל שותק. היא מביטה בי בעצב ושותקת.
אנחנו מסיימים את האימון המשותף ועולים חזרה בריצה לחניון. הפעם אני מאט את הקצב, רוצה שהזמן יעבור לאט. אני רואה שרכב ההצלה עדיין כאן. "אני יכול להסיע אותך?" אני שואל.
"תודה ," היא עונה לי ומצביעה על רכב ההצלה.
"את פרמדיקית?" אני שואל אותה . "אני עובד בבית החולים מאונט סיניי." אני מוסיף.
**שרה רבקה**
ספר לי על זה יקירי, אני רוצה לומר לו. "אני עובדת במרכז של שרותי רפואת החרום," אני עונה לו, לא מזכירה אפילו ברמז שאני רופאה. אני חושבת שעדיף כך. "אנחנו עובדים אתכם הרבה. רק בלילה שעבר הייתי שלוש פעמים בגלל התאונה הגדולה שם. הבאנו לשם ילד בן שמונה שחטף מכה קטלנית בחזה. לא מאמינה שאפשר היה להציל אותו. אולי פעם יצא לנו להתראות."
"מה דעתך שנקבע מחר בבוקר, אם זה מתאים לך כמובן, ונצא להתאמן יחד?" הוא שואל.
אנחנו נפגשים בבקרים, מתי שמתאפשר והשיחות בינינו נעשות יותר ויותר אישיות. אני מגלה עליו דברים מדהימים, שבמצב אחר לא הייתי מגלה. אני נפתחת מעט לפניו. הוא כבר יודע שאני רופאה, אפילו סיפרתי לו שיש לי תאומים. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לספר לו ומכריחה את עצמי לשתוק. יש לנו את שגרת הבוקר שלנו יחד. אנחנו רצים, מתאמנים ויורדים יחד לבית הקפה ליד המים. הפגישות שלנו מתארכות ומתארכות.
"אני מתאהב בך," הוא אומר לי ומביט לי ישר לתוך עיניי, "מוצא עצמי מחכה לפגישות שלנו."
אני מרגישה שאני מתפרקת. אני כל כך מאוהבת בו ויודעת שמכל הגברים בעולם, הוא היחיד שלא יהיה שלי לעולם. אני אוספת את כל כוחות הנפש שקיימים בעולם כדי לא לברוח משם. "אמרת לי שאתה נשוי," אני עונה לו, "זה לא מתאים לי."
"אני יודע, אני חושב שהגיע הזמן שאדבר איתה. הנשואים שלי הם על הנייר," הוא מספר לי. אני שותקת. מה אני יכולה לומר לו. "את עזרת לי להבין כמה אני לא בסדר כלפיה," הוא אומר, "תמיד ראיתי רק את עצמי כקורבן. השיחות אתך עזרו לי להבין שהיא קורבן לא פחות ממני, אפילו יותר. הנשואים שלנו נכפו עליה באותה מידה. מעולם לא נתתי לה צ'אנס. מעולם לא הייתי איתה. את לא יכולה להבין. הנישואים האלה הצילו אותי מללכת לכלא."
"ומה אתה רוצה לומר לה?" אני שואלת אותו בשקט.
*ג'ונתן*
"ומה אתה רוצה לומר לה?" היא שואלת אותי בשקט.
"אני כל כך מצטער על כל השנים שעברו, אני רוצה לומר לה. מצטער על הבדידות וחוסר האהבה שהיו מנת חלקך," אני אומר ומרגיש שהדיבור קשה עלי. "את מבינה, עכשיו שאני כל כך מאוהב בך, אני מרגיש מה החסרתי ממנה כל השנים. אפילו לא ניסיתי לתת לזה סיכוי, למרות שהיא ניסתה."
"את הנעשה אין להשיב," היא עונה לי.
"לכן זה כואב לי עוד יותר. איני יכול לתקן את זה עבורה. אני חייב לתת לזה סיכוי, אם רק תסכים לדבר איתי. אוי בקה, מה עשיתי?"
**שרה רבקה**
"את שותקת," הוא אומר לי, מחפש בעיני את התשובה לשתיקתי.
איך אומר לו עכשיו שנגררתי לכל הפגישות האלה מתוך פליאה איך הוא לא מזהה אותי. עם הזמן מצאתי עצמי נזקקת להן כמו אוויר לנשימה. ידעתי שזו זוגיות בלתי אפשרית, אבל לא יכולתי להרפות. אני כל כך מאוהבת בו. אני מביטה בו ורואה את הייאוש בעיניו ומחליטה שהגיע הזמן.
"אהוב שלי," אני אומרת לו, "אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר להיות אתך. עכשיו שאתה מכיר אותי באמת, אני מרגישה בטחון להתוודות בפניך. זו אני שנשאת לאשה לפני חמש עשרה שנה."
הוא מביט בי המום לרגע, ואז מושך אותי לחיבוק חזק שמתבשל בו שבועות רבים.
"קח אותי הביתה," אני אומרת לו , "הגיע הזמן שתכיר את הבנים שלך, התאומים שנולדו לך כמתנה ליום הולדתך השלושים. אתה יודע כמה קשה היה לי לראות אותם גדלים ונהפכים להיות יותר ויותר דומים לך? ככל שגדלה אהבתי להם, כך גדלה יותר אהבתי אליך."
ב.א.
מאמינה באהבה
9.9.2017
(בהשראת "הסכם השמונה עשרה" )