זו היתה אהבה שניצתה מאפס למאה.
הוא ראה אותה בבית הקפה עם חברות. לא יכול היה להסיר מבטו ממנה. כך ללא בושה נעץ בה מבטים וידע שאותה הוא רוצה.
היא הרגישה שנעשה לה פתאום חם בגב, סובבה מבטה בגניבה לאחור ונתקלה בזוג נעלים איטלקיות ומעליהן מכנסים שחורים מחוייטים. כשהעזה להרים מבטה, ראתה את הז'קט והחולצה המעונבת, ולבסוף את העינים שלו שהיו נעוצות בה בהתרסה, כאילו אומרות לה: "זהו, נלכדת ברשתי."
היא ענתה לו במבט חצוף: "זה מה שאתה חושב? עוד נראה."
הוא התקדם בצעד מהיר לשולחנה, והיא שמעה את קולו העמוק והמלטף אומר לחברותיה: "תסלחו לנו אבל היפיפיה ואני צריכים לדבר."
היא הרימה את גבותיה, חייכה לעצמה, אבל נשארה לשבת. הרי לא התכוון אליה. היא לא "היפיפיה"' הוא בטח התכוון למיכלי. מיכלי לבשה שמלה צמודה שחשפה הכל מכל הכיוונים, למרות שינואר עכשיו ויורד גשם שוטף בחוץ. היא משכה את מבטי הגברים לכל מקום שנכנסה, יפיפיה אמיתית. היא לעומתה לבשה ג'ינס שחור וסוודר לבן גדול, שבהחלט לא יכול היה לרמז שיש לה גוף מושלם.
הזר החצוף ניגש לכסא שלה, נגע בו קלות. חיכה למשוך אותו לאחור כדי שתוכל לקום. היא היתה מופתעת. הוא התכופף ולחש לה באזנה: "בואי יפיפיה, נלך למקום שקט יותר, כדי שאוכל להכיר אותך."
"ומי אמר שאני בכלל מעוניינת?" היא ענתה לו, למרות שהלב שלה פעם בקצב של מאתיים קמ"ש.
"את עוד לא יודעת יפיפיה, אבל את ואני זה לנצח." הוא לא ידע אז כמה יהיו נכונות מילותיו.
"אם כך יש לנו עוד זמן להכיר, יקירי. עכשיו ברשותך אמשיך לחגוג את יום ההולדת של דניאלה," היא אמרה והצביעה על דניאלה, כאילו העובדה שיושבת שם מישהי עם זר פרחים על הראש לא מובן שזו היא.
"כרצונך מלכתי. אם כך אאלץ להמתין," הוא ענה לה.
"אם אתה מחפש מישהי לשחק איתה במלכה ומלך, אז אני לא האשה הנכונה," היא ענתה לו מיד.
"את האשה הנכונה בשבילי יפיפיה, ואת תהיי המלכה שלי, בלי כוונות נסתרות," הוא ענה לה, חייך חיוך מרוצה, סבב על עקביו ושב לשולחן שבו ישבו חבריו. הוא ביקש מחברו להתחלף איתו במקום. הוא רצה לשבת על הכסא שממנו יוכל להשקיף עליה. הוא התאכזב לראות שהיא לא העיפה מבט לעברו. היא דיברה על משהו, הוא ידע שזה לא עליו, כיוון שהאוירה שם היתה נינוחה.
כשהסתיים מפגש הבנות, הוא ראה שלבשה את המעיל, ופנתה לכיוון הדלת. לרגע הוא כעס. "אם היא לא רוצה לא צריך," אבל אז הבין שזה הוא שנפל ברשתה. הוא נפרד מחבריו ויצא בעקבותיה. הוא ראה שהרימה את דש מעילה, חיבקה את עצמה והוציאה את הנייד להזמין מונית.
היא הופתעה לראות אותו עומד לידה. "חשבתי שמזמן הלכת," היא אמרה לו.
"ולא התאכזבת שנעלמתי?" הוא ניסה.
"מה הסיפור שלך? ניגש כך למישהי שאתה לא מכיר. זו היתה התערבות של בנים כזו?" היא שאלה.
"לא, מה פתאום," הוא ענה לה, "זה הלב שלי שהתערב לי בחיים."
היא הביטה עליו וראתה שהוא לגמרי רציני. "אז מה, החלטת לחכות שאהיה רטובה לגמרי, או שאולי אתה מוכן להביא אותי הביתה?"
"סליחה," הוא התנצל, לקח את ידה בידו והוביל אותה לרכב שעמד ממש מול המסעדה. הוא פתח לה את הדלת. היא התיישבה בנוחות על כסא העור המרופד וחכתה שיכנס ויתניע את הרכב. היא הכניסה למכשיר הניווט את כתובתה.
"אין לי בעיה להמשיך לקרוא לך מלכתי, אבל אני כבר מכיר אותך, את לא אוהבת את זה, לכן אשמח לדעת את שמך. שמי ניר, למקרה שתהית."
"ניר," היא מגלגלת את שמו בפיה, "הרי תקרא לי בסופו של דבר איך שאתה רוצה. הורי קראו לי אלמה, בספרדית זה נשמה."
"איזה שם יפה, אלמה שלי." הוא לוקח את ידה בידו, מקרב אותה לשפתיו ומנשק אותה נשיקה ארוכה.
אחרי הנשיקה הזו באו עוד הרבה נשיקות. מתוקות, רטובות ובעיקר בוערות. כאלה שהוא הראה לה כמה היא שלו, כמה הוא רוצה אותה, כמה הוא אוהב אותה.
עם הזמן הוא הרגיש שהקשר הזה רציני מידי בשבילו. הוא הרגיש כאילו שהוא בכלוב. אמנם הציפור שהיתה בו איתו היתה יפיפיה ומושלמת, אבל הוא היה עדיין צעיר, רק בן עשרים ושמונה. הוא אמר לה שהוא רוצה קצת חופש והיא נתנה לו את כל החופש שהיה צריך.
הוא חזר להיות הרווק המתהולל. הוא החליף נשים בקצב מסחרר, עד שפגש את בתו של השופט. הוא היה כבר קרוב לשלושים, ולמרות שהיא היתה צעירה ממנו בכמה שנים טובות, היא אמרה לו אחרי שלושה חודשים שיחליט: "או חתונה או שנפרדים."
***
עשר שנים עברו מאז.
כן, הוא עדיין נשוי לבתו של השופט, שפרש לגמלאות. יש להם שני ילדים קטנים, אשתו אומרת שגם זה יותר מידי. כדי להשתיק אותה הוא מחזיק בבית מטפלת צמודה.
כשרק מזדמן לו, הוא מתהולל עם נשים אחרות. בלי רגש, רק לצרכי סיפוק הגוף.
וכן, אלמה תהיה שם לנצח, בדיוק כפי שאמר.
ואלמה, היא חיה לה בחו"ל לשם נסעה כשעזב אותה. והיא יודעת שאף אחת לא תפסה את המקום שלה בלב שלו. הוא טורח לאמר לה זאת לעיתים קרובות, והיא אפילו לא שמחה. "מה יוצא מכל הדיבורים שלך?" היא שואלת אותו.
"הכלוב שלי היה צר מידי בשבילך. רק שכחת שמהלב שלך לעולם לא תוכל לברוח."