"אנו נתאהב כל כך עד כי נהיה חסרי מילים, בהושיטנו את היד כשנתראה שנית." פרנסיס ז'אם
הוא כל כך כועס עליה, שהוא עוזב את הבית בטריקת דלת וצועד במרץ לאורך השדרה. הוא אוחז את הז'קט ביד אחת, ואת תיקו בידו השנייה. מרוב שהוא כועס, הוא אינו טורח לסגור את חולצת הבד הכחולה שלו ולא את קשר העניבה. הכעס מבעבע בו כל כך שהוא ממשיך ללכת.
כיוון שתמיד הוא נוהג למשרדו מעולם לא עצר מסביבו. הוא מתפעל מהדשאים המטופחים, מהפריחה הצבעונית. "קצת מאוחר לתקופה זו," הוא חושב. הרי בסופו של דבר אוקטובר הוא חודש של סתיו. אבל מה הוא מבין בגינון. הרי בשביל זה יש לו גנן, כמו לכל דבר שהוא צריך לעשות. אפילו בשביל הכלב המטופש שהחברה שלו מתעקשת משום מה להחזיק.
"בוקר טוב מר גורדון," קורא לעברו אחד השכנים, שעובר לידו בנסיעה איטית עם המרצדס הלבנה שלו. הוא מניד ראשו חזרה. אין לו מושג מי זה. הוא בוחן את הרכב שעובר לידו ואומר לעצמו בסיפוק שהמרצדס שלו גדולה יותר.
"בוקר טוב מר גורדון," קורא לעברו בעל בית הקפה בפינה. גם לו הוא מניד בראשו, מנסה להיזכר אם אי פעם הסתכל עליו בשעה שישב ללגום קפה.
הוא מוצא עצמו בפתח המדרגות היורדות לרכבת התחתית. הוא מאמץ את מוחו. "מתי הייתה הפעם האחרונה שנסעתי בתחתית?" הוא יורד בהיסוס במדרגות המלוכלכות. ריח של אויר עומד מקבל את פניו והוא לא מתאפק ומעקם את פרצופו.
הוא המום מהתור הגדול סמוך לקופה. הוא מפשפש בכיסו ונזכר שיש לו רק כרטיסי אשראי. הוא מסתובב סביב עצמו ונתקל בבחורה. היא כנראה קולטת את הבלבול שלו ומצביעה לעבר המכונה על הקיר. "אתה יכול לרכוש שם כרטיס באשראי."
"מאיפה את יודעת?" הוא מתחיל לשאול ורואה שעיניה נעוצות בידו המחזיקה את הכרטיס. "אה" הוא אומר.
"אתה בכלל יודע איך עושים את זה?" היא שואלת.
המחשבה הראשונה שעוברת לו בראש היא שהבחורה רוצה לחטוף ממנו את כרטיס האשראי. הוא מחזק את אחיזתו בו עד שאצבעותיו מלבינות. אבל כשהוא מעיף בה מבט נוסף הוא רואה שהיא לבושה אמנם במכנס סקיני ג'ינס, אבל ממותג יוקרתי. גם חולצת הבד הכחולה שלה, התואמת להפליא את צבעי עיני האוקיינוס שלה, נושאת שם של חברת אופנה הידועה במחיריה היקרים.
"תראה אותך," היא אומרת לו, "ככה אתה יוצא מהבית? אני לא יכולה לתת לך ללכת כך." היא ניגשת למכונה, מכניסה לתוכה שטר, ואוספת את האסימונים שיורדים בצלצול מתכתי למגש. כל אותו זמן הוא עומד קפוא ונועץ בה מבטים. "תכניס כבר את הכרטיס שלך לארנק. הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה שישדדו אותך," היא אומרת. "הנה לך שני אסימונים, שתוכל גם לחזור הביתה."
"תודה, אבל אין לי צורך בשניים," הוא אומר מבויש, "אבקש מהנהג שיביא לי את הרכב למשרד."
"בדיוק כך," היא אומרת לו, "מה שתרצה."
"את לא מאמינה לי, נכון?" הוא שואל .
"מי אני שאקבע אם זה נכון או לא," היא עונה לו. "מה שיותר מטריד אותי איך שאתה נראה." היא מתקרבת אליו, להפתעתו היא מרימה את הצווארון שלו, מסדרת מתחתיו את העניבה. היא קושרת אותה במקצועיות. "מה?" היא אומרת, "זה שאני בחורה זה לא אומר שאני לא יודעת לעשות את קשר העניבה כראוי. אם אתה חייב לדעת הייתי קושרת את העניבה לאחי." הוא מסתכל עליה ורואה שעיניה מוצפות.
"סליחה," הוא אומר לה, וחושב לעצמו שהנה הוא שוב מתנצל. "זה היה באמת חוסר אחריות מצדי לצאת כך מהבית," הוא אומר. ברור לו שלא זו הסיבה לתגובתה.
"את הז'קט תלבש כבר לבד," היא אומרת לו, ניתקת ממנו מהר וממהרת לרכבת.
הוא עושה כדבריה ולובש את הז'קט ."איזה אידיוט אני," הוא פולט "ממש, אבל ממש."
הוא פונה לעבר הכניסה לרכבת, קורא את השלטים ויורד למטה לפי ההוראות. ממש ברגע האחרון הוא נדחף לקרון. "מה עכשיו?" הוא חושב ומחפש מקום לשבת. המקום הפנוי היחיד הוא לידה. היא מרימה עיניה ורואה אותו.
הוא מהסס. הרי אינו יכול לכפות עליה את חברתו. הוא שומע אותה אומרת למישהו: "מצטערת המקום הזה תפוס," ומצביעה עליו. "נו, בוא כבר," היא אומרת לו, "עם כמה אנשים אני צריכה לריב בגללך."
"סליחה" הוא אומר ושותק.
"שוב סליחה?" היא ממלמלת, "זה כבר ברור לי שאתה לא יודע מה זה רכבת תחתית. לא בטוחה שאי פעם נסעת בה. לא יכולתי לתת לך לעמוד כאן, לא נראה שתשרוד." היא לא מחכה שיענה לה, שמה את האזניות באזניה, ובוחרת שיר מתוך רשימת השירים שלה.
היא מגיעה לתחנה שלה, מכניסה את האזניות לתא המיועד לכך בתיקה, אוספת את התיק ופונה אליו: "אתה יודע איפה לרדת?"
"כן. כאן," הוא עונה לה. היא מעיפה בו מבט זועף. "באמת," הוא עונה לה.
לא רק שהוא יורד באותה תחנה, הוא הולך בדיוק באותה דרך שהיא הולכת ונכנס למגדל הגבוה במרכז העסקים בעיר. "אתה עוקב אחרי?" היא רוצה לשאול, אבל משתתקת ברגע שהיא שומעת את השומר מברך אותו : "בוקר טוב מר גורדון."
"שמעת טוב," הוא אומר לה "זה אני."
"בבקשה תגיד לי שאתה לא הבעלים גם של בית התוכנה סקיי," היא אומרת לו בשעה שהם עולים במעלית.
"אני לא," הוא עוצר רגע, "איני יודע את שמך."
"אנני," היא עונה, "אני צריכה לרדת."
"נעים להכיר אותך אנני," הוא קורא אחריה, "אני סקוט." הוא רוצה להודות לה, אבל הדלת נסגרת.
**
"בוקר טוב קלודיה," הוא אומר למזכירתו. "תבקשי מהנהג שיביא לי את הרכב מהבית, ותזמיני לי שתי מנות עסקיות מהתאילנדית. תבחרי את התפריט לבד."
סקוט נכנס למשרדו ומשתדל להתרכז ברשימת המטלות אבל מחשבותיו נודדות. בין ג'וליה המפונקת שהוציאה אותו מדעתו הבוקר לבין אנני. אין לו ספק שלפי כל הקריטריונים החברתיים ג'וליה מתאימה לו כמו כפפה ליד. היא יודעת בדיוק מה ללבוש לכל אירוע, ומנהלת שיחות חולין בניחוחות רבה. עם זאת היא מעולם לא דאגה לו כפי שאנני, שאינה מכירה אותו כלל, עשתה זאת הבוקר.
הוא שם לב לכך שאינו מתקדם בעבודה ומחליט להתקשר לאנני להזמין אותה לסעוד אתו.
"סקיי בוקר טוב," עונה לו המרכזנית.
"שלום מדבר סקוט גורדון," הוא מציג עצמו, "אבקש לדבר עם אנני."
"יש לנו שתי אן במשרד, אתה יכול לומר לי מה שם משפחתה?" היא שואלת.
"אין לי מושג, אני" הוא לא יודע מה לומר.
"עוד רגע בבקשה," היא אומרת לו ומעבירה את השיחה לאן רוג'רס הפלרטטנית, שנראית לה יותר מתאימה להיות קשורה לבעלים של "מגדלי גורדון."
כבר מה"הלו" המפתה שלה הוא מבין שזו לא "אנני" שלו.
"סליחה, אבל זו טעות אני מבקש לדבר עם אן השנייה," הוא אומר בחוסר סבלנות.
"אתה בטוח מר גורדון?" היא שואלת שוב בקול מתקתק, אבל כיוון שהוא שותק, היא מעבירה את השיחה.
"שלום, מדברת אנני," היא עונה לטלפון וממשיכה להקליד משהו במחשב.
"זו את!" הוא קורא בשמחה.
לרגע משתררת שתיקה. "מר גורדון.. סקוט?" היא שואלת בהססנות.
"זה אני," הוא עונה לה, "רציתי לדעת אם אפשר להזמין אותך לסעוד איתי בצהריים?"
"אתה באמת לא חייב," היא עונה לו, "אתה היית עושה אותו דבר. כלומר אני חושבת ש." היא עונה נבוכה.
"את כזו מקסימה! לא בטוח כלל שהייתי נוהג כמוך," הוא עונה וצוחק. "כל הבוקר אני חושב עליך. מנסה שלא. דבר אחד למדתי מהרגע שנפרדנו, עד לרגע הזה שאזרתי אומץ להתקשר אליך.."
"אתה רציני?" היא קוטעת אותו, "באמת מר..סקוט. אני לא טיפשה, אני יודעת שבחורות נופלות לרגליך. אתה נראה מדהים, ואתה כל מה שבחורה מחפשת."
"ואת? מה את מחפשת אנני?" הוא שואל מחכה לשמוע את תשובתה.
שתיקה מעיקה משתררת ביניהם. "אתה מוצא חן בעיניי. אפילו מאד," היא עונה לו, "אבל דווקא העובדה שאתה עשיר מפחידה אותי. כי אני לא בנויה למשחקים האלה של החברה הגבוהה."
"את לא נראית בדיוק ילדה שבאה משכונת עוני אנני. הבחנתי בלבוש שלך," הוא עונה לה, "מבטיח לך שלא אבקש ממך להשתתף באירועים כאלה. אולי בזכותך גם אני אמעיט בכך."
"אני רוצה שתבין שאני מקנזי, אני בהחלט מכירה את העולם הזה, רק סולדת ממנו." היא עונה לו.
"אני מחפש מילים לומר לך מה עובר עלי בגללך," הוא אומר, "מכירה את פרנסיס ז'אם?" הוא שואל.
"פילוסוף צרפתי, שכתב שירים ואהב חמורים, נכון סקוט?" היא עונה לו.
"כן אנני," הוא עונה, "תרשי לי לצטט אותו: אנו נתאהב כל כך עד כי נהיה חסרי מילים, בהושיטנו את היד כשנתראה שנית."
"מה אתה אומר לי בעצם?" שואלת אנני.
"הייתי רוצה לסעוד אתך. זו תהיה כבר פגישתנו השנייה כך שנוכל להתאהב כל כך עד שנהיה חסרי מילים."
ב.א.
מאמינה באהבה