אמא יקרה לי,
החודש הוא חודש המודעות לסרטן השד, וזה לוקח אותי שנים אחורה.
אמנם את איננה עוד איתי, אבל לא סרטן השד הוא שהפריד בינינו.
את זוכרת את היום ההוא שבו הלכתי ללדת? באותו יום עצמו את הרגשת איזה גוש מוזר בשד הימני שלך.
מצד אחד היית כל כך מאושרת שהנה אני עומדת ללדת, מצד שני היית חרדה. זה גוש שידעת שלא היה שם קודם.
אם יש גן שעובר חזק במשפחה שלנו מדור לדור, זה גן הסרטן. החל מסבא רבא שלך, ומי יודע מה היה לפניו. האבא שלך, האחים והאחיות שלו, עשרה במספר, כולם חלו. לא היה לך ספק שאת חייבת להיבדק.
ועם כל האושר הגדול על הנכד שנולד לך בשעה טובה, לאחר הריון לא פשוט ושמירת הריון, את ידעת שאין ברירה וקבעת תור לרופא.
מהחתן שלך ביקש שלא יספר לי מילה. מה חשבת לעצמך?
**
22 באוקטובר
עברו יומיים ואני יוצאת הביתה עם התינוק הקטן. האיש שאיתי כבר יודע שבדרך הביתה אראה את מודעת האבל. "אני רוצה לספר לך משהו עצוב מאד," הוא אומר לי, "אני לא יכול להסתיר ממך."
הוא מפסיק לרגע את דיבורו, מעיף מבט לראות את השפעת דבריו על פני. אני מסתכלת בו בצפייה לשמוע, לא יכולה לדמיין בכלל מה יש לו לומר לי. רגע לפני שאני רואה את מודעת האבל התלויה על הלוח ליד ביתי הוא אומר לי : "התאומה היפה איננה עוד."
הוא מושיט יד לעברי ומלטף את פני, מרגיש בדיוק את הסערה שסוחפת אותי. הוא אוסף באצבעו את דימעותיי המתגלגלות, וממשיך לנסוע איתי בשתיקה. מה כבר יש לו לומר לאשה שזה עתה ילדה, כאשר מודיעים לה שחברתה עזבה את העולם. זה היה כל כך פתאומי, שאפילו לא ידענו שהתאשפזה, ועכשיו הוא צריך לבשר לי עליך.
הוא יודע מה יהיה אם לא יאמר. הוא שובר את הבטחתו לך, גם במחיר שתכעסי עליו. כי הוא יודע שאי הידיעה תפגע בי יותר.
אני מביטה בו מבעד לדימעותי ורואה את עיני האוקיינוס שלו עצובות, עמוקות כל כך. עדיין לא יכולה לנחש את הסיבה. ברור לי שגם אותו מעציב מותה של התאומה היפה. שנינו מאד אהבנו אותה.
"אני כל כך אוהב אותך," הוא אומר לי פתאום, "אני לא יכול להסתיר ממך. הם ביקשו שלא תדעי עדיין, אבל אני חייב לך את זה."
אני מביטה בו בשקט ובצפייה.
"מה שלקח את התאומה היפה," הוא מתנסח בזהירות, "אותו הדבר יש לאמא שלך. אנחנו לא יודעים עדיין מה המצב, אבל רציתי שתדעי."
**
תחילת נובמבר
יחד עשינו את הצעדים הראשונים של הימים שאחרי הניתוח. מכל אותם ימים, מכל הרגעים שלנו בכלל, אני חושבת שהרגעים של הקרבה הגדולה ביותר בינינו אי פעם, היתה ביום ההוא שביקשת להתקלח פעם ראשונה.
"מה הבעיה?" שאלתי אותך, "אני אקח אותך להתקלח, מי כמוני אוהבת מקלחות," התבדחתי אתך.
הבטת בי בחשש, בוררת את מילותייך. "את מבינה שאין לי שד?" את אמרת והכאב ניבט מתוך עיניך הטובות. "את לא מפחדת לראות אותי ערומה?"
"את יודעת מה אראה אמא?" שאלתי אותה, "אראה שאת איתי כאן, חיה! זה מה שאראה. ואת לא פחות יפה בעיני."
אני כותבת לך ועיני מתמלאות דמעות.
כן אני עושה בדיקה באופן קבוע. כי בדיקה מצילה חיים.
אוהבת מלא
שלך
אני
18.10.2017