אני מקבלת את פניו בחיוך, את הקצין שהלך לאיבוד שם בהודו. הוא מדבר אלי בשברי מילים, קטעי חלומות, והרבה רסיסי לב. אני מושיטה לו יד מנחמת, מלטפת אותו בעיניי, מחבקת אותו במילותיי. נותנת לו לדעת שאני האי שלו בתוך אי שפיותו.
כאשר מראה השעון שעברה שעה הוא נאנח. "כבר עברה שעה? אפשר קצת יותר?"
"אני מצטערת, מישהי מחכה לי אחריך," אני אומרת ופני מראות לו שאני באמת מצטערת.
"תחסרי לי," הוא אומר לי, ואני כמעט מתפתה לומר לו : "גם אתה לי."
**
אני לוגמת מכוס המים המונחת על שולחני. "תעכבי את הפגישה הבאה," אני מבקשת מדלית העוזרת שלי, "אני חייבת לגמור כאן משהו."
איך אני אומר לה שאני עדיין נסערת מהשיחה של גיא. היא לוקחת אותי לטיול שלי להודו. מעולם לא סיפרתי על כך לאיש. אבד לי הכל שם, גם המילים וגם אני עצמי. אני כל כך רוצה לחבק אותו באמת את גיא, למחוץ אותו אלי, לתת לו להניח את תלתלי הזהב שלו על כתפי ולומר לו: "תבכה ילד. כאן אתה בטוח." כי בעיני הוא ילד, למרות שהוא מבוגר ממני בשנתיים.
אבל אני יודעת שאסור לי. חוקי האתיקה אוסרים עלי כל מגע עם המטופל. חוקי האתיקה גם אוסרים עלי לשתף אותו בחיי האישיים ולהיפתח בפניו, ולהשעין את ראשי על כתפו ולבכות את מה שלא בכיתי מאז שחזרתי משם, מהודו.
אני לוגמת שוב מהכוס המונחת לפני. אני מיישרת את השמלה שלי, מורחת שוב את החיוך על פני, לא לפני שאני בולעת את הדמעות לתוכי.
**
מירה נכנסת ומביטה בי במבט זועף. "שלום מירה," אני אומרת לה בחיוך, "איזה יום יפה בחוץ."
"אז זה מה שאת עושה בשעה שאני ממתינה לך בחוץ, מסתכלת על מזג האוויר?"
"אני בטוחה," אני עונה לה בשיא השלווה, "שגם את היית רוצה שאקדיש כמה דקות לסיכום השיחה שלי אתך."
"אה," היא עונה לי.
"בכל מקרה," אני אומרת, "הזמן שלך הוא שעה מרגע שהטיפול מתחיל, וזה בדיוק מעכשיו."
"יש לי כל כך הרבה מה לספר לך," היא מתחילה בשטף, ואני יושבת ומקשיבה. משתדלת להכיל את כל הכאב שלה, אבל קצת קשה לי, כיוון שהיא תקועה כל הזמן בכמה דקות האלה שנדמה לה שהבוס נגע בה בכוונה.
בא לי לצעוק לה שהיא לא יודעת מה זה נקרא שמשהו נוגע בך, אבל המבט המנחם לא יורד מעל פני.
אני מבקשת ממנה שתפסיק לדבר, ומוליכה אותה בשבילי הדמיון ליום ההוא, וכשאני מסיימת היא פוקחת עיניה ועל פניה חיוך רחב.
"תודה," היא אומרת לי, "כמו תמיד קניתי לי שבוע חף מסיוטים."
"בדיוק על זה אני רוצה לדבר אתך מירה," אני אומרת לה, "אני חושבת שאת יכולה כבר לקחת את עצמך למקום הרגוע הזה, עם האגם והברבורים, לבד. אני מציעה שניקח קצת פסק זמן ותנסי. אני מרגישה שאת חזקה ויכולה לעשות זאת."
"באמת?" היא שואלת מופתעת.
"בהחלט," אני עונה לה בביטחון, מתאמצת בכל כוחי שלא תרגיש בקולי הרועד. וכי איך יכולתי לומר לה שכל מפגש כזה ממוטט אותי יותר?
**
אני גומרת את כל המים בכוס, וממהרת למלא אותה בשנית. גם את הכוס הזו אני כמעט גומרת.
אני מנסה למחות את המראה הזה של הפרופסור לפסיכולוגיה. את הריח של זיעתו המהולה בבושם זול, את הקולות של נשימתו המתגברת בשעה שהוא פותח את רוכסן מכנסיו, ואת קול טריקת הדלת מאחורי בשעה שנמלטתי ממנו, משאירה אותו עם תאוותו בידו, משאירה אותו המום מכך שלא הצליח לבצע בי את זממו.
אני כל כך נרעשת שלא שמה לב שהכוס נפלה על הרצפה והתנפצה. רק כשדלית נוגעת בי ושואלת: "אליה את בסדר?" אני קולטת מה קרה.
"בטח. אני בסדר. תעזבי אני אנקה," אני אומרת לה, אבל דלית לא מניחה לי לעשות זאת ואוספת את השברים.
אני מתבוננת בשברים האלה וחושבת לעצמי: "בדיוק ככה אני." ושוב אני עוטה על פני את החיוך המתוק, הכה מזוהה איתי.
**
מיכאל נכנס מיד ללא הזמנה. הוא חויב על ידי בית המשפט להגיע לשיחות עקב התנהגותו האלימה. מכל הפסיכולוגים בעיר הוא בחר בי. "לא בגלל שאת יפה," הוא אומר לי, "טוב זה עזר." הוא צוחק צחוק מלווה בשיעול כתוצאה מעישון של שנים. "אמרו לי שאת הכי שווה, בתור פסיכולוגית. רק חבל שאת כזו יקרנית."
אני מתעלמת מההערות שלו ומורה לו לשבת על הספה ממול.
הוא מיד מתלונן על בית המשפט, על אשתו המכשפה, על ילדיו. רק הוא נקי מכל רבב. אליו אני לא נושאת את החיוך שלי, אלא יושבת עם פנים רציניות ונותנת לו לשפוך את כל הרעל מתוכו.
"ועכשיו נדבר עליך," אני אומרת לו, ומשאירה אותו ללא מילים.
לאט לאט אני מושכת אותו לדבר.
אני כל כך שמחה כאשר השעון מראה שעברה השעה שלו. אני נפרדת ממנו לשלום, ואומרת לו שאהיה אתו בקשר.
**
כמה אני משתוקקת לשתות מים כעת. אבל הכוס נשברה ואני מרגישה שאני מתייבשת. אני יושבת מול החלון הגדול המשקיף על הים. אני מנסה לגרש את המראות מראשי של היד המתקרבת אלי. הייתי מהופנטת מנצנוץ טבעת הנישואין מזהב שעל אצבעו של בעלי, שלא הבנתי שהיד הזו מכוונת לעבר הראש שלי. "ספר לי על אלימות במשפחה!" בא לי לצעוק, "ספרי לי על בעל שקורא לאשתו משוגעת!"
**
עוד שבוע עובר. שוב מופיע גיא הקצין מהודו. בסיומו של המפגש אני מודיעה לו שלדעתי אין צורך יותר במפגשים.
"אני חייב להודות שאני מרגיש שוב לגמרי אני," הוא אומר לי, "וכל זאת בזכותך."
"גם," אני עונה לו, "אך בעיקר בזכותך."
אני שמחה לראות שגם מירה לא הגיעה. ברגע האחרון היא הודיעה שהיא מבטלת.
נשאר לי להיום רק הגבר האלים, שהתקשר ושמע שהמטופלת לפניו ביטלה. הוא שוב כועס על כל העולם, מתלונן על המחיר הגבוה שאני גובה. אני מפסיקה את הפגישה באמצע, כאשר הגבר ממש צורח עלי, ומודיעה לו שימצא לו מטפלת אחרת.
שאר השבוע עובר לי בלי ריגושים מיותרים.
**
שוב אני מוצאת את עצמי בשעה של גיא. אני מעיפה מבט על היומן שלי ורואה שהשעה שמורה לגיא. אני רוצה לגעור בדלית שהיא צריכה להיות יותר מסודרת, אבל חושבת לעצמי שזה כבר לא ממש משנה.
אני מביטה על ציפורני העשויות בקפידה ומשוחות בלק אדום. חושבת על האירוניה שבדבר. ידי רועדת בשעה שאני פותחת את המגירה ומוציאה ממנה את הסכין היפנית. אני מקרבת אותה לוריד ידי השמאלית, ומנסה להיזכר מה נכון יותר חתך לאורך או לרוחב. אני מצמידה את הסכין החד, אך לפני שאני מצליחה לעשות את החתך הראשון, אני מרגישה יד חזקה לופתת אותי. רק אז אני רואה את חיוכו המקסים של גיא.
"אתה בסדר?" אני שואלת בדאגה למראהו ,כאילו זו לא אני שניסתה לסיים את חייה ברגע זה ממש.
"כבר אמרתי לך שאת קוסמת. לקחת גבר משוגע והפכת אותו לנורמלי," הוא אומר, כאילו לא ארע דבר.
"מה אתה עושה פה, אם כך?" אני שואלת אותו.
"רציתי להיפגש אתך. יש לי מתנה בשבילך," הוא אומר ומחייך במסתוריות.
אני יושבת ליד השולחן, אין לי כוח לעמוד. אני לא רוצה שיראה את ההשפעה שלו עלי, לא רוצה שיראה כמה אני נסערת מהקרבה שלו אלי. אני מביטה שוב על היומן ורואה שגיא הוא האחרון להיום. בחטף, אני רואה שהוא שילם על הפגישה מראש. "גיא!" אני גוערת בו, "בשביל מה שלמת על הפגישה?"
"אלה החוקים שלך," הוא צוחק.
"כן, אבל זו לא פגישת עבודה," אני עונה לו.
"אם כך," הוא עונה, "אשמח לרדת אתך לבית קפה למטה. לידיעתך כבר בררתי. עכשיו שאינני מטופל שלך יותר, מותר לנו להיפגש באופן אישי."
"אפגוש אותך שם," אני עונה לו, "אני צריכה לסגור פה."
הוא מביט עלי. כנראה שאני שוב נראית לו די נורמלי והוא מתרצה ואומר לי: "נפגש בקרוב."
איך יכולתי לומר לו שאני צריכה להסדיר את הלמות ליבי הדוהר, להכניס קצת אוויר נקי לריאותיי שהתכווצו מרוב התרגשות למראהו. הוא נראה כל כך טוב, כל כך בריא. לו ידע כמה אני מרגישה פצועה ומרוסקת. אני מבינה שאני לא יכולה לתת לו לחכות יותר מידי ויורדת לבית הקפה.
**
אני רואה אותו יושב ליד חלון. הוא מבחין בי בשנייה שאני נכנסת, וממהר לעברי. הוא מחבק אותי ואומר לי בשמחה "באת!"
אני מחייכת ואומרת לו: "היה לך ספק?"
"שלא תחשבי שהיה לי קל לעמוד מולך ולהראות כל כך בטוח בעצמי," הוא אומר, "את האמנת בי ועשיתי הכל כדי להבריא כדי שאוכל להיות ראוי לך. ראיתי שהיה לך קשה איתי. את היית שם נכון?"
אני שותקת. עדיין מפחדת להיפתח בפניו.
"בואי נזמין," הוא אומר לי כאילו לא זרק מילים מסעירות לאוויר.
אנחנו הולכים להתיישב ליד השולחן שליד החלון. הוא אוחז בשתי ידי ומישיר מבטו לראשונה לתוך עיניי.
"איזה עיניים יפות יש לך," אני אומרת לו, נדהמת מיופיין.
"לא מתקרבות לשלך," הוא מחמיא לי חזרה.
המלצרית מתקרבת אלינו עם ההזמנה, ומניחה אותה על השולחן. גיא לא עוזב את ידיי, ונותן לה לתמרן בינינו עם כוסות הקפה ועוגות הטרמיסו.
"עכשיו תורי," אומר לי גיא.
אני מסתכלת עליו, מנסה להבין למה התכוון.
הוא שולף קופסה קטנה ומגיש לי. אני פותחת את נייר העטיפה בצבע השמים, אחרי שאני מסירה ממנו את הסרט הלבן. אני מוציאה מתוכו קופסה שבתוכה מונח צמיד עם תליון של לב מזהב.
הוא מושיט יד, לוקח אותו ממני, ורגע לפני שהוא עונד לי אותו הוא הופך את התליון ומראה לי את המילים שביקש שיחרטו עליו: "לאליה באהבה מגיא."
אני מלטפת את הלב העשוי זהב, ומנסה לעצור את דמעותיי.
"אני אוהב אותך," אומר לי גיא, "שבועות רבים עצרתי את המילים בתוכי."
"אתה יודע שזה לא היה אפשרי," אני אומרת לו.
"יודע," הוא עונה לי, "ולכן עשיתי הכל שלא תרגישי, ומצד שני עשיתי הכל בשביל להתגבר על כל השריטות שלי ולהבריא בשבילך."
"אני חייבת לציין שהצלחת מעל המשוער," אני עונה לו.
"וכעת תורי," הוא אומר לי, "לרפא לך את כל הכאבים. רק שזה לא יהיה במסגרת של שעה שבועית. לשם כך יש לנו הרי חיים שלמים."
ב.א.
מאמינה באהבה
12.11.2017