ריי
אנחנו פוסעים כמה צעדים ודניאל שוב מוקפת בחברותיה. היא בהחלט אהובה האישה שלי. היא מסתכלת עלי ואני מחזיר לה מבט מלא אהבה. הלב שלי עולה על גדותיו. היא יודעת שנשאתי אותה לאישה בגלל אהבתי הגדולה אליה לא בגלל ההיריון. אני מרגיש צורך לומר זאת בקול רם לעיני כל.
"אתם יודעים שהדרך שלי ללב של דניאל לא הייתה פשוטה. אני מניח שכולכם גם יודעים שנשאתי אותה לאישה בגלל שאני מאוהב בה כל כך ולא בגלל שהיא בהיריון. הייתי עושה זאת באותה דחיפות גם אם לא הייתה, ואז הייתי דואג שתכנס מהר להיריון," אני אומר וכולם סביבי צוחקים.
"אין ספק שכך הדבר," אומרת ד"ר פרידמן, "נועדתם להיות אחד עם השנייה."
"ידעתי שאת הבית שלי מהיום הראשון שעברת לגור איתי. הרגשתי זאת כשנכנסתי לדירה שלי. דירה אליה נכנסתי אינספור פעמים קודם אך מעולם לא הרגשתי שאני נושם ככה. וזה לא רק בגלל המעדנים שבישלת עבורי החל מאותו יום. הבית נראה לי פתאום מלא אור," אני אומר לדניאל.
"באותו יום הסרת לי את כל הספקות. ידעתי שאני רוצה להיות איתך לנצח. אז נכון שעברנו עוד מכשולים. אבל כל זה מאחורינו מיי לאב," היא עונה לי. המבט בעיניה מאשר שהתכוונה לכל מילה.
אני מביט מסביבי על האנשים שבאו לחגוג איתנו היום. אני אסיר תודה לויויאן על כל מה שעשתה כדי להפוך את היום הזה לכל כך מושלם. למרות שדניאל מוקפת בחברות היא עדיין מחפשת את המגע שלי, אפילו אם זה רק לגעת רגע בזרועי. אני בעננים. אני יודע שיש לה כעת אמון מלא בי. היא מרגישה סוף סוף בטוחה.
דניאל מסתובבת אלי ועולה על קצות אצבעותיה. אני בטוח שהיא רוצה לנשק אותי, ומתקרב אליה, אבל היא לא מנשקת אותי אלא לוחשת לאזני: "קח אותי מפה." אני מניח שהעובדה שאני מרצין פתאום ניכר היטב על פניי, כיוון שויויאן מסתכלת עלי ורומזת במבטה שהיא מבינה שמשהו קורה.
"תסלחו לנו," אני אומר בלי לתרץ ומוביל את דניאל לחדר שהכינה עבורנו ליאה. אני מסמן בתנועה ראש קלה לויויאן לבוא איתנו.
"תסגרי את הדלת בבקשה סבתא," מבקשת דניאל, "לא, אל תצאי, תשארי פה איתי. אני צריכה גם אותך." היא נושמת רגע כמה נשימות מהירות. "באמת שניסיתי," אומרת דניאל. היא מתחילה לרעוד. "אני חייבת לפשוט את השמלה מעליי."
אני עוזר לה לפשוט אותה. מבטי כל הזמן נעוץ בעיניה. אני רואה בהם את הכאב.
"אני מצטערת מיי לאב," היא חוזרת שוב. אני מנסה להבין על מה היא מדברת. "אני צריכה את ג'ודי," היא אומרת.
*
דניאל
אני מרגישה מסוחררת. אני שכל כך מיומנת בלידות צריכה להתאפס מייד כדי להבין מה עליי לעשות. אני מתרגלת נשימות .
"תשכבי על המיטה דניאל ותנוחי," אומר לי ריי, "ג'ודי עזבה לפני כמה דקות."
"אני צריכה להגיע לבית חולים דחוף," אני אומרת לו, "אתה מבין שהתינוק עומד להיוולד טרם זמנו, הוא יצטרך להיות באינקובטור."
"את שכחת שאני רופא ילדונת? האמבולנס צריך להגיע כל רגע. ג'ודי תחכה לך בבית החולים."
"תבטיח לי שלא תעזוב אותי לרגע לבד," אני אומרת לריי.
"למה שאעשה זאת?" הוא שואל אותי בפליאה.
"תבטיח לי!" אני מבקשת שוב .
"אני מבטיח לך ילדונת. אני לא אזוז מהמיטה שלך לרגע," הוא עונה לי.
"ותחזיק לי את היד," אני מבקשת.
"מבטיח לך שאחזיק לך את היד," הוא עונה.
"ולא תתבייש בי אם אצעק," אני אומרת.
"דניאל תירגעי ילדונת שלי, את תהיי בסדר, ומה שלא יהיה אני לא אתבייש בך. מבטיח לך," הוא אומר לי. הוא כבר קולט שאני על גבול של היסטריה.
"אני דווקא די רגועה, רק שהגוף שלי מפוצץ בהורמונים וגורם לי לאי שפיות זמנית," אני עונה לו בדמעות.
"עם זה אני הכי מסתדר. שכחת שאני פסיכיאטר?" הוא אומר וצוחק.
הצחוק שלו סוחף אותי ובין ציר אחד לשני אני לא מפסיקה לצחוק.
"בהחלט אי שפיות זמנית ילדונת," הוא קובע בטון רציני.
"ריי אני רק בבגדים תחתונים," אני לוחשת לריי, "זה די מביך אם כך יראו אותי הפרמדיקים…וגם האורחים ."
הוא עוזר לי ללבוש את שמלה הטריקו שהבאתי איתי.
מיד כאשר אני מסיימת נכנסים הפרמדיקים. אני שמחה לראות שהצוות שבא לקחת אותי הוא צוות מוכר. פתאום אני קולטת שהוא לא סתם מוכר, הוא שייך לצוות המוטס של ניו יורק.
"ריי?" אני שואלת, אבל הוא לא עונה לי עיניו עוקבות אחרי המוניטור שמחובר אליי.
"התינוק בסדר," אומרת לי מייד רוז, "כן דניאל, אנחנו מטיסים אותך עכשיו לבית החולים."
"מטיסים אותי?" אני שואלת בחשש, "אבל אמרת שהכול בסדר."
"אם כדי ליילד את אשת השגריר בבורה בורה יכולנו להגיע בטיסה," עונה לי רוז, "אז בטח כדי לקחת אותך. אני מבקשת שתירגעי. לא את ולא התינוק במצוקה. חשבנו שעדיף שתלדי במחלקה שלנו, קרוב לבית שלכם, כי את מבינה שהתינוק יצטרך השגחה צמודה. ברגע שבדקנו אפשרות של הזנקה למקרה שתהיי במצב חרום קיבלנו מיד אישור לצאת אליך גם אם את לא. את הרי לא סתם אחות. לא כל יום אחות גורמת לשביתה כללית של כל האחיות בעיר."
"את תלמידה טובה," אני אומרת לרוז אחרי שהציר נרגע.
"תודה, אבל למה את אומרת את לי את זה?" היא שואלת.
"כיוון שאת עושה בדיוק מה שאחות טובה אמורה לעשות, את מפטפטת ומסיחה את דעתי מהמצב בו אני נמצאת," אני עונה לה.
כעבור דקות מספר נוחת המסוק בחצר האחורית של האחוזה. אני לא מספיקה להיפרד מאורחיי, כיוון שהכול נעשה במהירות. "אני שמח להיות זה שבא לקחת אותך. זהו כבוד גדול עבורי," אומר לי דילן הפרמדיק שעובד איתי מאז שאני בצוות המוטס. "אני מצטער שאני חוטף אותך מהאורחים שלך. אני חושב שעדיף כך לפני שתהיה מהומה גדולה סביבך. את צריכה כעת את השקט. את יודעת איך אנשים אוהבים להתקהל כאשר קורה משהו. את זה אני רוצה למנוע ממך."
אני נישאת על גבי האלונקה למסוק. ריי לא עוזב לי את היד. רק שם כאשר הרעש של המדחפים משמיעים קול מונוטוני, אני מרפה ונותנת לצוות לטפל בי.
אין לי הערכה כמה זמן אנחנו באוויר. פתאום משתרר שקט ורק הרעש של המוניטור נשמע. אני מסתכלת לעברו. "תני לי לנסות ללדת בלידה רגילה, לפני שתכניסו אותי לניתוח," אני מבקשת מרוז, "אני כבר מבינה שזו כוונתכם. הצירים ממש חזקים. תסתכלי על המוניטור. אני חייבת כבר להגיע לחדר לידה. הכאבים בגב הורגים אותי." אני אומרת.
"את רואה שיש לי עוד מה ללמוד," אומרת לי רוז, "בשעה שאני בודקת את המוניטור של התינוק, את שוכבת כל כך בשקט ולא מוציאה מילה מהפה. זה פשוט מטעה אותי, אני רגילה להתנהגות אחרת. בעצם את יודעת איך מגיבות יולדות במצבך."
ושוב הכול מתנהל במהירות. אני מורדת מהמסוק ומוכנסת לבית החולים דרך מסדרון צדדי. אני רואה את אורות הניאון מעלי נעים במהירות, ידו של ריי אוחזת בידי והוא רץ לצידי. "אני רק הולך ללבוש חלוק ומגיע," הוא אומר לי.
"תמהר בבקשה ריי, זה ממש קרוב ואני זקוקה לך," אני אומרת לו.
"אתה יכול לארגן לי חלוק בבקשה," אני שומעת אותו אומר למישהו.
אני עוצמת את עיניי. הוא מקיים את הבטחתו. הוא לא יעזוב אותי לרגע לבד. אני זקוקה כעת לעוצמה שלו כי בפנים אני מאד מבוהלת, דווקא בגלל שאני יודעת בדיוק מה זה אומר, מה הסיכונים של לידה כזו, וכל כך רוצה שהכול יסתיים בטוב.
ג'ודי ממהרת לקראתי ומלווה את האלונקה בשעה שאני מוכנסת לחדר הלידה. היא עוקבת אחרי המוניטור. כיוון שלראשונה אינני בצוות המיילד, לא נותר לי אלא לעקוב אחרי פניה של ג'ודי. ריי עומד לידי בפנים חתומות כך שממנו אינני יכולה להבין מה קורה. אני רואה שהמתח על פניה נרגע. אני נושפת את האוויר שהיה כלוא בי.
"הבייבי שלנו בסדר גמור. אני לא רואה מצוקה. הצירים שלך פעילים, אבל ננסה לעצור אותם שוב," אומרת לי ג'ודי, "אני מתכוונת לאשפז אותך. ד"ר רובינס לך תרשום אותה לאשפוז."
אני מסתכלת עליו עצובה. אני לא רוצה שילך ממני. "אל תדאגי ילדונת, אני אזמין לך חדר פרטי ואישאר לצידך כל הזמן," הוא עונה לי, "ד"ר פרידמן תישארי איתה עד שאחזור?"
"אשמח לפטפט איתה קצת," היא עונה לו.
"ועכשיו את האמת ג'ודי," אני מבקשת, "ותזכרי מי אני."
"אין לי מה לחדש לך. את יודעת בעצמך שצירים שמתחילים לפעמים אפשר לעצור אותם ולפעמים לא. את אישה עם סף כאב גבוה כך שאינני יכולה לדעת באמת מה רמת הכאב שלך. על פי המוניטור ובנוסף לכך המצב הטוב של התינוק, אני מאמינה שלא תלדי היום," היא עונה לי, "רק תבטיחי לי שתהיי יותר רגועה. אני מבינה שעברת התרגשות גדולה לצד מתח גדול היום. לפחות כך זה נראה לי מהצד. עכשיו עלינו להתרכז בך בלבד, וכמובן בבייבי."
"נהנית מהחתונה?" אני שואלת כדי להסיט את הנושא. אני מבינה שיותר מידע מזה לא אקבל. אני צריכה להתרגל לעובדה שאני היולדת ולא זו שמיילדת.
"היית כלה יפיפיה, לא שזה מפתיע אותי. השמלה שלך היתה מהממת, ואני חושבת שאת הזר שעל ראשך את כבר יכולה להוריד," היא עונה לי, "הכל היה מאורגן בצורה מדהימה, האוכל היה מעולה ובכלל היה מאד שמח. כמובן פרט לאירוע עם המשפחה שלך."
"אני לא יודעת.." אני אומרת אבל אז מצלצל הטלפון שלי ועל הצג מופיע "המרכז לטיפול בקורבנות."
"אנחנו צריכות לדבר," יורה לעברי מרים בקול תקיף.
"בקשר למה?" אני שואלת.
"תגידי ירדת מדעתך? את עומדת להתחתן עם האח של התוקף שלך? את לא מבינה שהוא עובד עלייך?" היא אומרת בכעס, "אני לא אוכל לעזור לך אם תמשיכי כך."
"את נשואה, אם מותר לשאול?" אני עונה לה בשקט.
"לא. אבל מה זה שייך?" היא עונה.
"את יודעת מה היא אהבה?" אני שואלת.
"מה את מדברת שטויות כעת על אהבה," עונה לי מרים, "תקשיבי לי.."
אבל אני לא נותנת לה להשלים את המשפט. "אני מאחלת לך שיהיה לך גבר שיאהב אותך כמו שבעלי אוהב אותי. את מוזמנת לשאול את כל מי שבסביבתנו האם זו העמדת פנים או אהבת אמת. וודאי ידוע לך שאחיו נמצא במחלקה סגורה ולא יועמד לדין, כך שלשם מה היה צריך בעלי להתחתן איתי אם אלו היו המניעים שלו? למי שדיווח לך על נישואינו שלנו, שלידיעתך הם כבר עובדה מוגמרת, יש מניעים להפריד בינינו. אני מציעה לך לבדוק היטב לפני שאת מתקיפה אותי. המרכז לסיוע נפגעי תקיפה אמור להיות גוף מסייע. אני לא זכיתי, פרט לביקור אחד מכם, שמישהו יתעניין בי ובמה שקורה איתי."
אני מסיימת את השיחה ורואה שריי עומד ומסתכל עליי. "מתי זה יגמר כבר הסיוט הזה?" אני שואלת אותו בדמעות.
"שמעתי מה שאמרת עליי. אני שמח שאת יודעת שאני אוהב אותך כל כך וזה הדבר היחיד שחשוב," הוא אומר לי, "טיפלתי בניירת ויבואו מיד לקחת אותך לחדר שלנו."
וכך קורה. תוך דקות אני מועברת לחדר פרטי. אני נדהמת לראות שהוא מקושט בבלונים ובזר פרחים גדול. על הארונית יש מגש של אוכל….כמו בחתונה שלנו.
ריי מחייך אליי. "ככה זה כשכולם אוהבים אותך. הם הביאו את החתונה שלנו לכאן. הם סידרו את החדר כאשר נבדקת. עכשיו נשארנו לבד, רק שנינו, סוף סוף. "
הוא מתיישב על הכורסה לידי. רק עכשיו אני רואה את סימני העייפות על פניו. הוא מחזיק בידי ועוצם עיניים.
"ריי, אני לא יכולה להירדם. אני לא רגועה. אתה יודע שיש לך מזל גדול שלא היית לידי כל ההיריון. בטח הייתי משגעת אותך כך שלא היית רוצה להתחתן איתי בכלל. אני מודעת לזה אבל לא יכולה לשלוט בזה."
ואז ריי מפתיע אותי. הוא פושט מעליו את הז'קט, מוריד את העניבה ופותח את כפתורי חולצתו. "תפני לי קצת מקום," הוא אומר לי.
אני מביטה בו מבולבלת. למה הוא מתכוון?
"ילדונת. אני רוצה להרגיע אותך," הוא אומר ונשכב לצידי על המיטה, הוא מסמן בידו על המקום שבו אני אוהבת להתחפר בו. המקום הבטוח שלי. אני נרדמת מייד.
*
"ישנת כמו תינוקת אשתי," אומר לי ריי בבוקר בשעה שאני פוקחת את עיניי ליום חדש.
"תראי אותך," אומרת לי ג'ודי, "זה פשוט לא יאומן. אני מבינה שהשינה לצד בעלך היא שהשקיטה את הבייבי שלנו. הצלחנו לעצור את הצירים. רק שהפעם את לא קמה והולכת לעבודה. את נשארת פה להשגחה."
"אני מבינה שהגזמתי," אני אומרת לה.
"ואתה ריי…ד"ר רובינס, נדרש להישאר איתה במצוות הרופאה המטפלת. בית החולים דאג לכם לסוויטת ירח דבש פרטית. אפילו ג'קוזי יש בה. רק שאתם מתבקשים להימנע מ.."
"ג'ודי," אני גוערת בה, "נראה לך שזה מה שבראש שלי? בעצם כשאני מסתכלת עליו, דווקא כן….. אז מה אתה אומר ריי. יש פה ג'קוזי," אני אומרת בחיוך.
"אני לא יודע מה אני אעשה ילדונת," אומר ריי, "תגידי ד"ר פרידמן איך בדיוק גברים שנשותיהם בהיריון אמורים לתפקד?"
"אני לא יכולה עם שניכם. ומישהו עוד מפקפק בכך שאתם באמת זוג. אני אשאיר אותכם לבד לפתור את העניינים ביניכם," היא אומרת לי וקורצת.
סוף סוף אנחנו שוב לבד. שקט בחדר. אפילו המוניטור כבר נותק.
"אז מה ג'קוזי?" אומר לי ריי בקול שמעורר אצלי דברים שלא אמורים להתעורר.
"לא, " אני עונה לו, "אבל אם תכסה את שנינו שוב בשמיכה, ההנאה שלך מובטחת."
*
ריי שוכב בעיניים עצומות כשעל פניו חיוך של גבר רגוע ומסופק. אני מסתכלת על פניו היפות ומבקשת בליבי שהבן שלנו יחכה בסבלנות. אני מניחה את ידי על ביטני ושרה לו שיר. ריי מושך אותי אליו. "תודה על מי שאת. את אישה מדהימה. את קוראת אותי באופן שמפתיע אותי כל פעם מחדש. למרות כל מה שאת עוברת, אני תמיד ראשון בסדר העדיפויות שלך, אפילו כעת כשאת צריכה לנוח ולאגור כוחות."
"אני לא מכירה פרוש אחר למילה אהבה," אני עונה לו, "אני אעשה הכול כדי שכל יום בחייך איתי יהיה חגיגה."
"עצם הנוכחות שלך לידי, הידיעה שאת שלי מספיקה לי, גם אם לא תעשי דבר," הוא עונה לי ומנשק אותי.
"מיי לאב, אם יש לך מין מחשבה כזו בראש שהעובדה שאני בהיריון כיבתה אצלי את כפתורי התשוקה, אז תדע שממש לא. בבקשה ממך, אני חייבת להתאפק כעת למען הבן שלנו."
"את מבינה שכל הימים האלה שלא היינו יחד יצרו בי רעב גדול. כבר אמרתי לך, אף אחת לא עניינה אותי. כעסתי עלייך, כעסתי על עצמי, קינאתי לך, אך בעיקר התגעגעתי אליך בטירוף, לא באמת נשמתי. הבור שנפער בי הכאיב לי כל הזמן. אני יודע שבי האשם. אולי בגלל שהייתי הכבשה השחורה של המשפחה וחשבתי שאני לא באמת ראוי לאהבה הגדולה שלך," אומר לי ריי ומעיניי זולגות הדמעות.
"אני חושבת שאתה גבר מדהים. ואני לא מדברת על כך שאתה יפה תואר, אלא על הנשמה הטובה שלך. אתה נותן לי המון כוח, ותדע לך שאף פעם לא ויתרתי עלייך, האמנתי בליבי שאתה תחזור אליי. שברת לי את הלב פעם אחר פעם ועדיין השם שלך נשאר חרוט עליו בשלמותו. כאשר בא בוסטון עם הצעת הנישואין ההזויה שלו, הוא לעג לי ואמר לי שאני חיה בחלומות. עניתי לו שאתה החלום שלי ולא יהיה לי גבר מלבדך גם אם אצטרך לחכות לך עד אחרון ימיי. אתה העולם שלי ועכשיו הוא שוב שלם. עוד מעט יהיה לנו ילד ונהיה משפחה במלוא מובן המילה," אני עונה לו.
"את כבר המשפחה שלי. את נתת למילה בית משמעות, מעבר לקירות שבונים אותו. אני מבטיח לך שלעולם לא יקרה שוב מה שקרה בינינו. אני אדבר איתך אם לא אבין משהו, אני אקשיב למילים שלך, ואסביר לך את עצמי." עכשיו גם העיניים שלו מתמלאות בדמעות, "העיקר הוא שאנחנו יחד."
*
ריי
"כן מיי לאב," היא עונה לי, "ועכשיו יש לי בקשה אליך. אנחנו אחרי ההתרגשות של הנישואין ובינתיים ההיריון לשמחתנו ממשיך. אני חייבת להישאר פה, אבל מבקשת שלא תוותר על אימוני הבוקר שלך. זה שומר על הנפש שלך בריאה. מי כמוני מבינה את זה. אני עשיתי כל בוקר תרגילי יוגה בהיריון וזה חסר לי מאד. אני רוצה גם שתחזור לעבודה. שנינו יודעים שהיד השבורה שלך זה רק היה תרוץ. אתה נמצא מרחק של ארבע קומות ממני, אם אזדקק לך תוכל להגיע מיד."
"את כבר רוצה להפטר ממני?" אני שואל אותה. עוטה על פני פרצוף נעלב.
"אתה רשע," היא עונה לי, "אני רוצה כעת לנשק אותך מהשפתיים היפות שלך, לאורך הצוואר, לרדת דרך החזה לכיוון מטה ו.."
"הבנתי אותך," אני עונה לה בחיוך, "כמה הייתי רוצה את זה עכשיו. את נראית הרבה יותר טוב. אני אקפוץ הביתה אארגן בגדים, ואארוז גם לך. יש משהו מיוחד שאת צריכה?"
"אני סומכת עליך שתדע מה להביא לי, ואם אפשר תפתיע אותי עם כריך טוב לארוחת הצהריים," היא אומרת בקול מתפנק של אישה בהריון.
"ילדונת שלי, מבטיח להפתיע אותך. אני זמין כל הזמן, גם אם אני בישיבה," אני אומר לה, "אני אתגעגע אליך," ומנשק אותה נשיקה רעבה. אני כל כך מלא ברגשות אל האישה היפה שלי. .
*
"בוקר טוב," אני אומר עם חיוך בשעה שאני נכנס למחלקה שלי אחרי שביקור קצר שלי בכל אחת מהדירות שלנו. "התחילו כבר את ביקור הבוקר?"
"ממש עכשיו," אומרת לי אחות מתלמדת שאינני מכיר, "אני איימי," היא מציגה את עצמה.
"ד"ר רובינס, אני הפסיכיאטר של מחלקות הילדים," אני אומר לה ורוצה להוסיף, שאני נשוי לאשה הכי מדהימה בעולם ואני כל כך מאוהב. אבל כמובן שלא אומר זאת.
"אם יחפשו אותי אני במשרד," אני אומר לה.
אני מהרהר באיימי. אני בטוח שדניאל שלי הייתה שונה ממנה. אינני יכול לדמיין אותה חסרת בטחון כמוה, או מתרגשת מנוכחות רופא בסביבתה. אפילו שהוא "מעלף" כמוני, כדבריה של דניאל. "אוף, כמה אני מתגעגע לילדונת שלי."
אני פותחת את המחשב ומתחיל להתעדכן במה שקורה במחלקה. אני שם לב שאני מסובב כל הזמן את טבעת הנישואין שעל אצבעי., מה שגורם לי לחייך. אני מרגיש מין שלווה כזו בגוף שלא ידעתי חודשים רבים. יש לי בטחון מלא במערכת יחסים שלנו ואני מרגיש ששכבות של חומות הגנה הוסרו ממני. סוף סוף אני שייך למישהי, והיא אוהבת אותי יותר ממה שאי פעם יכולתי לחלום.
כאשר מגיעה הפסקת הצהריים אני ממהר למעדניה שבפינה ומזמין לנו כריכים בדיוק כפי שדניאל אוהבת. אני מחייך כאשר אני נזכר בהתחלת החיזור שלי אחריה ואיך למדתי בדיוק מהו הכריך המושלם עבורה. אני מוסיף לזה מגש עם פירות חתוכים ומבקש שיסחטו מיץ טרי עבורה.
אני מתרגש לקראת המפגש איתה. אני מתפלא לראות אותה יושבת במיטה ולצידה רוז. חיוך גדול נמתח על שפתיה כשהיא רואה אותי.
"תסלחי לי," היא אומרת לרוז, "יש לי דייט עם בעלי. נמשיך אחר כך?"
רוז קמה מכיסאה. "בטח, אני אעבוד בינתיים על התיקים עליהם עברנו," היא אומרת לה וממהרת לצאת מהחדר.
"את עובדת?" אני שואל אותה בפליאה.
"מבטיחה לך שלא קמתי מהמיטה," היא אומרת לי, "אני חייבת לעשות משהו, אחרת אתחיל לחשוב ואשתגע."
"זה מה שקורה לך שאת חושבת עליי?" אני עונה לי בחיוך ונושך את שפתיי.
"אתה דוקטור אל תתגרה בי. הגוף שלי מת מגעגועים אליך והלב שלי לא פחות," היא עונה לי, אוחזת בחלוק שלי ומושכת אותי לכיוונה.
"מה אני אעשה איתך ילדונת רעבה שלי?" אני עונה לה ומנשק אותה קצת סוער מידי. אני יודע שאני חייב להפסיק בשביל שנינו.
זה ברור לי שקצת הגזמתי כי היא דוחפת אותי קלות ממנה, נושכת את שפתה התחתונה בשעה שהיא עוצמת את עיניה. "מה הבאת לנו לאכול?" היא שואלת.
"חשבתי שאת מקבלת ארוחות מבית החולים," אני עונה לה ומתרחק ממנה מעט. אמנם היא כבר בחודש שביעי, אבל האינסטיקטים של אומנות הלחימה עדיין טבעים בה חזק.
"אני אקום מהמיטה, " היא אומרת לי ומעיפה מעליה את השמיכה. רק זה מה שהיה חסר לי כעת. לראות אותה שוכבת כך, כמעט לא לבושה.
"מנוולת," אני מסנן לעברה, "תתכסי מיד." אני מגיש לה את הכריך. "כשאת מסיימת לאכול את הולכת מיד להחליף בגדים. הבאתי לך כמה זוגות של בגדי אימון שיהיה לך נוח, ומתחת, אני מבקש שתלבשי תחתונים."
"אתה יודע כמה נשים במחלקה הזו הן בלי," היא לוחשת לי.
"הן לא מעניינות אותי. רק את, ואת אשתי ואני לא רוצה לחלוק אותך עם אף אחד," אני עונה לה. אוחח.. המילים האלה עוד יוציאו אותי מדעתי.
אנחנו לא מדברים יותר על הנושא, אלא אוכלים בתאבון את הכריכים. כשהיא מסיימת ניגשת דניאל להתלבש. "תהייה איתי," היא מבקשת, לא כדי להתגרות בי אלא כדי שאעזור לה עם תצטרך. אני מנסה להתנהג כמו רופא עם המטופלת שלו, אבל לא. המחשבות שלי יותר מידי מרוכזות בגוף המדהים שלה. "ההיריון כל כך יפה לך," אני מחמיא לה. היא מחייכת אליי בעצב. "הוא ממש לא פשוט לי. לא חשבתי שאחת כמוני שתמיד הייתה בכושר טוב, תתקשה לשאת את ההיריון."
"ילדונת את יותר מכולם צריכה לדעת, זו לא אשמתך. את עושה כל מה שמתבקש ממך. את חייבת להאמין שיהיה בסדר. את יודעת שגם לידות מוקדמות בימינו הן לא סיפור גדול."
*
דניאל
אני מודה שלא דמיינתי שכך יהיו הלילות הראשונים שלי אחרי נשואינו, ועדיין יש בהם קסם. אנחנו מדברים המון, משתפים בהכל, מסירים אבן אחרי אבן שהקמנו כל אחד סביב עצמו. אני מרגישה כל כך מיוחדת. ריי סיפר לי שמעולם לא התקרב כך למישהו, נתן לו להציץ בלי חשש בכל השדים שבתוכו, גם לא לאישה. אני נגעתי בהם, נישקתי כל אחד מהם ושחררתי אותם ממנו. נראה לי שהוא נושם אחרת כשהוא ישן, הוא רגוע כמו שלא ראיתי אותו מעולם. מצד אחד אני שמחה, מצד שני זה מגביר את ההשתוקקות שלי אליו. אני כל כך רוצה שוב לחזור ללילות האהבה הסוערים שלנו. אני בוערת כולי מתשוקה אליו ולא יכולה להרגיע את עצמי. כך אני מוצאת את עצמים שוכבת ערה לא מעט זמן לידו ומתרגלת נשימות.
כמדיי בוקר, גם הבוקר ריי קם מוקדם ונוסע לאימון הבוקר שלו. כמדיי בוקר הוא חוזר עם קפה טרי חם ועם המאפים מבית הקפה האהוב על שנינו.
בשעה שאני מתענגת על המאפה הטרי הוא מתקלח ומתלבש לקראת יומו. תמיד הוא ניגש אליי רגע לפני שהוא עוזב אותי שאסדר לו את העניבה, כאילו שמעולם לא עשה זאת לבד, וכדי לקבל ממני נשיקה כברכת יום טוב.
"ישנת טוב ילדונת?" הוא שואל, מרים את השמיכה ונושק לביטני. "ואתה בן שלי?" היום הוא מקבל תשובה בדמות בעיטה קטנה. "כבר רוצה להתאגרף עם אבא? אני דווקא אוהב את זה," הוא אומר וצוחק.
הוא נושק לי שוב ויוצא. אני עוקבת במבטי אחריו. אני כל כך מאוהבת בגבר שלי. נהנית לראות את ההליכה הזקופה מלאת הבטחון שלו. אני שומעת מבעד לקיר את האחיות מברכות אותו. "בוקר טוב ד"ר רובינס, מה שלום אשתך?"
"מדהימה כרגיל," הוא עונה להם ועוזב את המחלקה.
"בעלך בהחלט מממלא את המחלקה שלנו באנרגיה," אומרת לי ג'ודי שנכנסת לבדוק מה איתי. "היום אנחנו נעשה לך שוב אולטרסאונד ונראה מה שלום הבייבי שלנו," היא אומרת לי. "איך הוא מתפקד. את מרגישה תנועות כרגיל?"
"הוא בעט באבא שלו," אני צוחקת, "נראה לי שהוא בסדר גמור."
גם רוז מגיעה לברך אותי בבוקר טוב בדרכה למחלקה. "יש לך כמה דקות?" אני שואלת.
"בשבילך תמיד," היא עונה לי.
"תהיי איתי כשאני מתקלחת," אני מבקשת ממנה, "לריי יש ישיבת בוקר מוקדמת ולכן לא יכול היה להישאר."
אני נכנסת למקלחת, שוטפת מעליי את הלילה. אני מתגעגעת למקלחות המשותפות שלי עם ריי. כמובן שאני לא משתפת את רוז במחשבות שלי. אני מתמסרת למים החמימים, נותנת להם ללטף את כולי.
ואז זה קורה.
שטף של מים נוזל לי לאורך רגליי. לרגע אני בספק, אבל כמות הטפטוף גוברת. "רוז, אני חייבת לשכב. יש לי ירידת מים. תזעיקי בבקשה את ריי."
*
רוז
אני עוזרת לדניאל לחזור למיטה. היא יוצאת כשמגבת בלבד על גופה. "תשכבי," אני מבקשת, "אני אלך להביא לך חלוק."
אני יוצאת מהחדר במהירות. יש משהו בכך שזו דניאל שגורם לי להילחץ. אני עוצרת שניה לנשום עמוק וממשיכה לתחנת האחיות. "תנו קריאה דחופה לד"ר פרידמן להגיע לחדר של דניאל. בקעו לה המים."
"בדקת אותה?" שואלת אותי אחת האחיות.
אני מבינה שאיבדתי לגמרי את העשתונות. אני שוטפת את ידיי וחוזרת לחדר. אני מגישה לדניאל את החלוק. אני מסתכלת על פניה. עיניה עצובות. אני קולטת ששכחתי להתקשר לריי.
"איך את?" אני שואלת אותה ובודקת לה את הדופק ולחץ הדם.
"אני בסדר," היא עונה.
"אני הולכת להביא מוניטור וכבר חוזרת," אני אומרת לה.
אני מבקשת שיביאו לי מוניטור וניגשת להתקשר למחלקת ילדים.
"מחלקת ילדים איימי מדברת," עונה לי הקול שמעבר לקו.
"מדברת רוז אבקש לדבר עם ד"ר רובינס," אני אומרת. אני לא יודעת כמה מידע אני אמורה למסור. אני חייבת להתאפס מה קורה לי?
"הוא בישיבה," עונה לי איימי.
"תאמרי לו שרוז מיולדות מבקשת לדבר איתו דחוף," אני אומרת לה.
"אני בטוחה שדחוף לך לדבר איתו, אבל הוא בישיבה," היא חוזרת על דבריה.
"תמסרי לו בבקשה ש.." אני מתחילה לומר ושומעת צליל המסמן שהשיחה נותקה.
אפילו את הדבר הפשוט הזה אני לא מסוגלת לעשות. מה אומר לדניאל?
האם יהיה לריי מושג שחיפשו אותו? האם יגיע בזמן?
בר אבידן
מאמינה באהבה