ריי
אני עוצם את עיניי מנסה להירגע. אני שואף את הריח של הבושם העדין והמוכר כל כך, מנסה לגרום לעצמי להירדם. השינה מסרבת לבוא. הלב שלי מחסיר פעימות למגעה. אני כל כך צמא לנשיקותיה, רעב לגופה. אני יודע שאני צריך להתאפק שכן היא בהריון.
היא כנראה מרגישה שהגוף שלי לא רגוע, ונמרחת על כולי מתוך שינה. היד שלה נופלת על תחתוני הבוקסר שלי מה שגורם לי להתעורר יותר. "אוי דניאל, את לא יכולה לעשות לי את זה," אני ממלמל.
"מה?" היא עונה מנומנמת.
"היד שלך דניאל," אני אומר.
"היד הזו?" היא אומרת ומלטפת אותי מבעד לבד שכבר מתוח. היא מזיזה את הגומי ומכניסה את ידה מתחת לבד. עכשיו אני כבר משתגע. בתנועות שמטריפות את כולי היא מכניעה אותי וממלאת את ידה בנוזל החם. "יש מגבונים על השידה לצידך," היא אומרת. אני מנקה את ידה ורק אחר כך מנקה את עצמי.
"אני מקווה שעכשיו תישן טוב," היא אומרת לי ונרדמת שוב.
אם לא הייתי רואה בבוקר את המגבונים בפח בשירותים, הייתי בטוח שכל זה היה פרי דמיוני. אני תוהה כמה ממה שקרה היא זוכרת. "עזרתי לך להירדם?" היא שואלת, "הרגשת לי רגוע יותר." אז כן, היא זוכרת.
"אני כל כך רוצה להיסחף איתך, להתמסר לך, לשחרר לך את כל השדים שבך, אבל אסור לי כעת. לא בגלל שאני בהיריון, אלא בגלל שאני בשמירת היריון. כמה חבל, דווקא יש לי בטן קטנה ותשוקתי אלייך רק גדלה," הוא אומרת.
"דניאל, את לא יכולה לעשות לי את זה. בבקשה ממך. הדיבורים על זה לא עוזרים. אני כל כך מתגעגע לגוף שלך. כל החודשים האלה התאמנתי אחרי העבודה במכון עד חצות רק כדי לא להרגיש את מה שהגוף שלי רוצה. הייתי מגיע הביתה, מתקלח ונשכב על הספה ונרדם לא נרדם."
"גם אתה ישנת על הספה," היא אומרת בעצב.
"אל תהיה עצובה ילדונת. הימים האלו תמו. אנחנו ביחד ושום דבר לא יפריד בינינו," אני אומר לה. היא פותחת את פיה לומר משהו אבל אני מתקרב אליה ומנשק אותה. קשה לי לא להעמיק את הנשיקה. אני יודע איזו השפעה מיידית יש לכך על גופי. אני רוצה להתנתק ממנה, אבל היא לא מאפשרת לי. "ממממ" היא ממלמלת לתוך פי וממשיכה לינוק את שפתיי.
"אתה יודע כמה נשיקות חסרות לי בגוף?" היא אומרת לי, "הוא יבש לגמרי."
"אתן לך כמה נשיקות שאת רוצה ילדונת," אני אומר לה בחיוך וממשיך לנשק אותה. כמה שאני משתדל להתאפק זה משפיע עליי.
"אני חושב שכדאי שנספיק," אני אומר לה.
"זה בסדר, אני אטפל כבר בעניין, לפנינו עוד כמה חודשים כאלה אני מקווה."
*
ויויאן
אני מכירה את הילדונת שלנו היא כבר שכחה את השיחה עם אימה אבל אני לא יכולה להרפות מהנושא. אינני יכולה להבין איך דווקא הילדה האהובה שלי תמיד במקום אחרון במשפחה הזו. איך איש אינו רואה כמה מוצלחת היא. בגלל שכולם מכירים בכך שהיא פרח נדיר, נראה לי שהם חושבים שאיננה זקוקה לדבר.
אני מבטיחה לעצמי למצוא את הרגע המתאים ובקרוב, לדבר עם ביתי, לומר לה כל מה שאני מחזיקה בבטן כבר שנים. ההזדמנות הזו נקרית לפניי מהר ממה שציפיתי.
"שלום אימא," אומרת לי מיירה בתי בטלפון, "אנחנו באים לארוחת ערב. הזמנתי גם את הקלינטונים. תכיני לנו צלי, אבא של סטיב מאד אוהב את הצלי שלך."
"את לא עסוקה היום בערב התרמה?" אני שואלת אותה בעוקצות.
"את לא מבינה אימא," היא מידי נופלת למלכודת שטמנתי לה, "יש לי ערב התרמה בסוף החודש. אני כבר ממוטטת," עונה מיירה.
"באמת? לקחת על עצמך לארגן הכל?" אני שואלת ויודעת את התשובה.
"נו באמת אימא, את באמת חושבת שיש לי זמן לזה? אני צריכה לדאוג לשמלה, ולראות מי מחברותיי מגיעה. זה דורש זמן," היא עונה.
"ומיכאלה לא יכולה לעזור לך?" אני שואלת.
"את יודעת שיש לה את הקטנה, והיא גם מתכננת להיכנס להיריון," היא עונה.
"מה אומר לך בתי היקרה, החיים שלכן באמת עמוסים," אני עונה לה.
"את לועגת לי אימא? כי כך זה נשמיע," היא אומת לי כעוסה.
"מדוע? הרי בעצמך הסברת לי כמה את עסוקה," אני עונה לה, "אני לעומתך הרי לא עושה דבר ולכן אין דבר הגיוני מכך שתודיעי לי כמה שעות לפני ארוחת הערב שאת מתכננת עבורי לארח אתכם. אז את מבינה, היום לא מתאים לי. אני לא יודעת אם יתאים לי בקרוב. יש לי חתונה לארגן. אני מבינה שאותך זה לא מעניין, אבל אני מתכוננת לערוך לדניאל אירוע בלתי נשכח," אני עונה לה.
"בשביל מה את טורחת? הרי היא מתחתנת רק כדי שלא תלד ללא נישואים. איך היא בכלל הגיעה למצב הזה? כזו חסרת אחריות," אומרת מיירה בטון ביקורתי.
"מיירה, האם אני צריכה להזכיר לך איך את התחתנת. אני לא זוכרת שהיה לך כל כך קל לשכנע את מר מולן להתחתן איתה. ריי מאוהב בדניאל. כל מי שרואה אותם ביחד מבחין בזה. הוא מתחתן איתה בגלל שהוא רוצה להיות המשפחה שלה. הוא היה עושה זאת גם אם לא הייתה בהריון," אני עונה לה.
מיירה שותקת. "אני מאד מאוכזבת ממך," היא עונה לי לבסוף.
"מדוע? כי אני דוחה את בקשתך לארח אתכם בהתראה כל כך קצרה? דווקא אחת כמוך שכל דבר מתוכנן אצלה לפרטי פרטים חודשים לפניי האירוע צריכה להבין אותי," אני אומרת לה.
"אני לא יודעת מה יש בדניאלה שיש לה כזו השפעה עלייך," היא עונה לי, תוך שהיא מדגישה את שמה המלא.
"זו בדיוק הבעיה. אולי אם היית מתייחסת אליה אחרת, לא כדבר מובן מאליו, היית מכירה אותה באמת," אני עונה לה.
"אימא! היא בת שלי לא שלך," עונה מיירה.
"אז אולי כדי שתתחילי להתנהג אליה ככזו," אני עונה לה בשלווה למרות שהשיחה הזו כבר נמאסה עליי. היא לא מובילה לכלום.
"אני רק מקווה שאת לא מתכוונת להוריש לה את האחוזה שלך, כי לזה אני לא אסכים," אומרת לי מיירה.
"יודעת מה. עד היום לא חשבתי על זה, אבל זה דווקא רעיון. אולי אתן לה אותה כמתנת חתונה," אני אומרת לה, "טוב יקירתי אני חייבת לסיים יש לי כמה סידורים לעשות."
"את לא תעזי לעשות את זה!" צועקת מיירה.
"ואת אל תשכחי שאני אימא שלך ולא אסבול התנהגות כזו כלפיי. אל תתכנני על הירושה שלי עדין. אני מתכוונת לחיות עוד שנים לא מועטות. מה גם שאני אחליט מה יעשה בה אחריי."
*
דניאל
אני לא אחת שיש לה פחדים, או מאמינה באמונות תפלות, אבל הפעם אני הולכת להקשיב למי שאומר שלחתן אסור לראות את שמלת הכלה.
"אני צריכה כמה שעות לעצמי היום," אני אומרת לריי.
הוא מביט בי בעצב. "כבר נמאסתי עלייך?" הוא שואל.
"לא מיי לאב," אני מרגיעה אותו, "זה לעולם לא יקרה. אני הולכת למדוד את שמלת הכלה שלי ואומרים ש.." אני עונה לו.
"דניאל אני אעשה מה שתבקשי, אבל אני יודע ששום דבר רע לא יקרה לנו. הימים האלה עברו. אני אדאג ששום דבר רע לא יקרה לנו," הוא אומר לי.
"מבטיח?" אני עונה לו בקול של ילדה מפונקת. כל כך לא מתאים לי להיות כזו, אבל ההורמונים משגעים אותי!
"מבטיח," הוא אומר לי ומחייך, "מבטיח לך את כל העולם."
"יודע מה? תבוא איתי. אני נוסעת עם סבתא למיו מילאן," אני אומרת לו.
"עכשיו? דווקא נעים לי כל כך כאן בסאות'המפטון," הוא מתגרה בי, אבל כשהוא רואה את האכזבה על פני הוא ממהר לומר: "צחקתי איתך ילדונת. אני מוכן כשאת מוכנה."
"ריי בא איתנו," אני אומרת לסבתא, "הוא ייסע אותנו. אין טעם להטריח את הנהג."
"עלינו לעבור בשדה התעופה. דודתך שרה מגיע עוד חצי שעה," היא אומרת לי, "האם חשבת לרגע שאחותי לא תמהר להיות איתך בימים האלה לפני נשואייך. מה גם שהיא משתוקקת להכיר את הגבר הזה ששבה כך את ליבך."
אנחנו יוצאים מהבית. אני מבקשת מסבתא שתשב ליד ריי, אבל היא מסרבת. ריי ניגש לדלת האחורית פותח אותה, מגיש את ידו לסבתא על מנת לעזור לה לשבת וחוגר את חגורת הבטיחות שלה. "אני מרגישה ממש מפונקת ריי, איזה שרות," היא אומרת לו.
הוא מחייך אליה וממהר לפתוח לי את הדלת. ידו נשלחת לשלי מיד כשהוא מתיישב כל מושב הנהג. אני שמה לב שריי לא עובר את המהירות המותרת. "מה קרה?" אני שואלת, "החלטת לנסוע לפי החוק, עכשיו שאתה עומד להיות אבא?"
"אהיה כנה איתך. יש משהו בכביש הזה שכל פעם שאני מאיץ את המהירות אני נתקל בשוטר מסויים שפגשתי בו ביום ההוא במשטרה. כל פעם הוא נמנע מלתת לי דוח על מהירות מופרזת אבל נוזף בי שאני לא מתנהג כראוי איתך. אז היום אני רוצה להוכיח שאני מתנהג יפה." אני מסתכלת עליו, "אז כן, לואיז. את ברכב ואת אמורה להיות בשמירת היריון, ואני לא רוצה שיקרה לך משהו. אם החלטת בכל זאת לקום מהמיטה עליי לדאוג שלא יקרה לך כלום."
"זה כבר נשמע יותר משכנע," אני אומרת לו.
אנחנו גולשים לכביש המוביל לטיסות הנכנסות בדיוק כשדודתי שרה מתקשרת ואומרת שהיא יוצאת. "הנה היא," אני אומרת וריי יוצא מיד מהרכב לעזור לה.
"זה בשבילך," אומרת לי דודתי ומגישה לי קופסה. אני מחייכת למראה הסמל של החנות של ג'ניה. "ג'ניה כל כך שמחה לשמוע את החדשות על נישואייך. היא הכינה לך זר מיוחד לראש מפרחי גיפסנית לבנים."
"אני כל כך שמחה," אני אומרת לה, "אני מרגישה שהיא תהיה קרובה אליי ביום חתונתי."
משדה התעופה אנחנו נוסעים למיו מילאן. "ריי מניח את ידו על בטני, "את בסדר ילדונת? זה לא מאמץ גדול בשבילך?"
"הנוכחות שלך לידי נותנת לי הרבה כח. הבן שלך יודע שהוא צריך לחכות עד שאבא ואימא שלו יתחתנו. בינתיים הוא מתנהג יפה," אני אומרת לו.
"אני לעומת הבן שלי, לא יכול לחכות כבר להתחתן עם אימא שלו," הוא אומר לי לוקח את ידי בידו ונושק לה. פתאום הוא נבוך כשהוא נזכר כשאנחנו לא לבד. הוא מעיף מבט בראי. אינני רואה מה שהוא רואה רק את החיוך הגדול שעל פניו.
"אני נהנית לראות אתכם ככה," אומרת לי סבתא ומשלימה את מה שלא הבנתי.
*
נראה כאילו כולם במיו מילאן מחכים רק לנו.
מרגע שאנחנו נכנסים לחנות יש מהומה גדולה סביבנו. כולן רבות מי תלביש אותי, למרות שאין ספק שזו תהיה רק ליאה.
"תני רק להראות לריי כמה דברים שיבחר בינתיים. לך כבר בחרתי חמש שמלות ומעניין במה תבחרי," אומר לי ליאה. אני מנצלת את ההזדמנות להביט בקולקציה החדש שהגיעה רק השבוע ממילאנו.
"מזל טוב, את בהריון," אומרת לי אחת המוכרות, "חודש רביעי, אני מניחה לפי הבטן."
אני מחייכת. "אני בחודש שביעי," אני עונה לה, "מתקרבת לשמיני."
"את רצינית? זה ממש לא נראה ככה. אני חושבת אם כך שאת כבר יכולה לבחור לך בגדים לאחרי הלידה. בטח תוריד מיד את כל מה שהעלית," היא אומרת.
"אני אחכה," אני אומרת לה, "זה לא שחסרים לי בגדים בארון."
"אם כך בואי נלך להציץ על בגדי התינוקות. מה יש לך?" היא שואלת.
"בן," אני אומרת בגאווה לא מוסתרת. אני הולכת אחריה וחושבת על כך שעד היום לא הסתכלתי על מוצרים לתינוק שעתיד להיוולד לנו בקרוב, או אפילו קרוב ממה שאנחנו מצפים.
"יש סיכוי שזהו תהיה לידה מוקדמת," אני עונה לה והיא מראה לי את המידה הקטנה ביותר שקיימת. אני אוחזת בבגד כחול ועליו ציור של מכונית כחולה. התרגשות גדולה אוחזת בי. "הוא כזה קטן?" אני חושבת לעצמי, כאילו שלא הייתי שותפה לאלפי לידות בשנים האחרונות. פתאום העובדה שאני עומדת להפוך לאימא נעשית ממש מוחשית.
אני עוברת ומסתכלת על הקולקציה של התינוקות. אני כל כך אוהבת את העיצובים של מיו מילאן. הם כל כך ייחודים, כאלה שלא תמצאו בחנויות אחרות.
"את מתרגשת," שואל אותי ריי ומקיף אותי בזרועותיו. אני מניחה את ראשי על חזהו ונושמת אותו לתוכי.
"רק המחשבה על כך שאאחוז את הבן שלך בזרועותיי מעלה דמעות בעיניים," אני אומרת לו ועיניים מתמלאות בדמעות. "למרות כל הלידות שעזרתי בהן, אני מביטה על הבגדים האלה והם נראים לי כל כך קטנים."
"אני מבטיח לך שאם הוא יהיה כמוני, הוא יגדל מהר ויגרום לך לשכוח שהיה פעם כזה קטנטן," הוא אומר לי.
"אני רוצה שיהיה כמוך," אני אומרת לו, "ופתאום אני כל כך רוצה לפגוש אותו כבר."
"ועד שזה יקרה," אומרת ליאה שחוזרת אליי, "בואי למדוד את השמלות שבחרתי עבורך בתקווה שתאהבי אחת מהן."
היא מניחה לפני את השמלות. לוקחת לי בדיוק דקה לבחור בשמלה לבנה שהשכבה העליונה שקופה ומעוטרת בפרחים קטנים לבנים. "זו האחת," אני אומרת לה ולוקחת אותה לחדר ההלבשה.
ליאה מחייכת חיוך רחב. "זו גם בחירה שלי. בטן ההיריון שלך לא מורגשת בכלל."
*
ריי
סוף השבוע הגיע.
"הגיע הזמן," אומרת ליאה ומבקשת ממני שאבוא איתה. סלון ביתם העצום של ליאה ואלכס הוסב לכמה שעות לאולם חתונות לכבודנו. אני עומד קרוב לבמה שהוקמה לכבוד הטקס, מוקף בחברים, הרבה יותר ממה שדמיינתי שיבואו, החשובים לי מכל עומדים לצידי. ליאם ואית'ן, שרק לאחרונה התגלה לי שהוא בנו של אלכס בעלה של ליאה. אני כל כך מתרגש שעיני מתמלאות דמעות. אני רואה אותה מגיעה. היא כל כך יפה. אמנם ראיתי אותה כבר בשמלת הכלה שלה, אבל היום זה הדבר האמיתי והיא כל כך זוהרת. החיוך שלמה מדביק אותי ואני לא יכול להוריד אותו מעל פניי.
הוריה של דניאל לא הגיעו. אימא שלי דווקא כן. היא השתנתה כל כך ולטובה. היא נראית מטופחת יותר, חייכנית יותר. "היא יפיפיה," היא לוחשת לי, "היא מביטה בך בכזו אהבה שזה גורם לי לרצות לבכות מרוב אושר."
אני מושיט לה את זרועי והיא נתלית עליה. אנחנו פוסעים לעברה של דניאל. "תכירי זו אימא שלי, " אני אומר לדניאל.
היא מתנתק מחברותיה שמקיפות אותה וניגשת לחבק את אימא שלי. "תודה שהבאת אותו לעולם. יש לך בן מיוחד במינו. אני מבטיחה לך שאדאג שיהיה מאושר לנצח."
"תודה על המילים שלך ילדונת. אני יודעת שהוא יהיה מאושר איתך. ריי סיפר לי שאת בחודש שביעי את כזאת רזונת. אני צריכה להתחיל להאכיל אותך," היא אומרת לי.
"זו הגנטיקה שבורכתי בה. אני צריכה להודות לסבתא ויויאן שהורישה לי אותה," היא עונה לאימא, "אני מאושרת שבאת לחגוג איתנו."
פרופסור סילבר נכנס אף הוא יד ביד עם ד"ר פרידמן. הוא נראה ניחוח יותר ואינו מסתיר עוד את הזוגיות ביניהם. הוא ניגש אליי ואני מופתע שהוא בא לחבק אותי. "זכית במשובחת שבאחיות שלנו, תשמור עליה היטב."
"אל דאגה יקירי, הוא ישמור עליה כעל בבת עינו. אהבה כזו נדיר למצוא. הוא נלחם עליה כל כך הרבה ועכשיו שהיא שלו הוא ידאג להשאיר אותה קרוב אליו כל הזמן," אומרת לו ד"ר פרידמן.
"כמוני," אומר פרופסור סילבר.
"כמוך," היא עונה לו.
ואז מגיע הרגע.
ליאה לוחשת משהו לדניאל והיא הולכת לחדר השני.
"ריי, בוא לכאן ותחכה לכלה שלך," אומרת לי ליאה ועולה על הבמה.
היא מסמנת בראשה ואני רואה את דניאל פוסעת לעברנו אוחזת בזרועו של סבא שלה.
"סליחה," אני שומע קול. אני מבחין בגבר שמתלחש עם הסבא ותופס את מקומו. אני מבין שאבא שלה הגיע למרות הכל. הוא לוקח את ידה מניח אותה על זרועו. "בואי ילדונת ואלווה אותך לחופתך."
היא הולכת לצידו בשתיקה, מעיפה רגע מבט לאחור לסבה שנד בראשו כמעודד אותה להמשיך ללכת. ואז היא משירה מבטה אליי ומחייכת. אני יודע שברגע הזה רק אני קיים עבורה, וכל מה שהתרחש פה לפני רגע לא מעניין אותה בכלל.
היא מגיע בסמוך אליי. אביה נוטל את ידה ושם בידי. הוא מניח את ידו על ידינו ואומר לנו: "קבלו את ברכתי לנישואיכם."
"תודה אבא," היא אומר לו וממהרת להשיב את מבטה אליי.
"אני מתרגשת כל כך," היא לוחשת.
"גם אני," אני עונה לה בלחש.
אנחנו חוזרים על הנדרים שמקריאה לנו ליאה, אבל אני יודע שדניאל מרחפת כמוני.
"בכוח שניתן לי אני מכריזה עליכם בעל ואישה," אומרת ליאה את המילים שכה השתוקקנו לשמוע. מילים המסמלות שאנחנו נשואים. שום דבר לא יוכל לשנות זאת.
אני מנשק אותה נשיקה ארוכה. "הייתי ממשיך עוד, את יודעת, אבל בכל זאת כולם צופים בנו כעת," אני לוחש לה והיא מתפרצת בצחוק.
"אני אוהבת את זה שלפעמים אתה מתבייש קצת," היא אומרת לי.
"אני מתבייש? ממש לא ילדונת, אני שולט בעצמי ויש הבדל, אבל רק בגלל מה שאמרת," אני אומר לה וסוחף אותה לנשיקה שלוקחת משנינו את האוויר והיא נאלצת לייצב את עצמה עד כדי כך שהיא נאחזת בזרועותיי.
"אז מה אמרת על ביישנות?" אני שואל אותה.
"מה שזה לא יהיה," היא עונה לי, "זה היה מתוק ושווה כל שניה מזה."
ואז אימא שלה ניגשת אליה. "לו ידעתי שזו תהיה כזו חתונה הייתי מזמינה את החברים שלנו," היא אומרת לה.
"אם היית שואלת, היית יודעת," היא עונה לה בחיוך. "האם את רוצה לקחת חלק בהודעה על נישואינו?"
"ומה אני אומר לחברותיי, מדוע לא הוזמנו לאירוע?" היא שואלת.
"אני בטוחה שתמצאי מה לומר להן, ואני בטוחה שהן תקבלנה זאת בהבנה," היא עונה לה, ועכשיו "אני שמחה שהצלחתי ברגע האחרון למחוק את הבושה ממשפחת מולן. מהיום אני שייכת למשפחת רובינס ואין את יותר אחראית עליי. ברשותך אני רוצה להיות כמה דקות לבד עם בעלי."
*
"אני כל כך מצטער על מה שאת צריכה לעבור בגללי," אני אומר לה.
"בגללך?" היא עונה לי, "בזכותך אני מאושרת ואני מרגישה סוף סוף שייכת. שום דבר שקרה פה לא קשור אלייך. אתה מבין שמה שמטריד אימא יותר מלברך אותנו זה מה תאמרנה החברות שלה? לא חשבתי שאי פעם אגיע איתה למצב כזה. מאז התקיפה משהו נשבר בינינו , כאילו שאני אשמה במה שקרה. הרבה דברים על המשפחה שלי התחדדו לי לאחרונה, וטוב שזה קורה מאוחר מאשר שכל חיי אחייה באשליות של משפחה תומכת ומאוחדת."
"עכשיו יש לי אותך ואת סבא וסבתא. ראיתי שמיכאלה התערבבה בין כל האורחים החשובים שהגיעו ואפילו לא העיפה מבט לעברי. למה משפחה יכולה להיות דבר כל כך מסובך?" היא שואלת אותי ונאנחת.
אני רואה שהיא קצת חיוורת. "הכול בסדר דניאל?" אני שואל בדאגה.
"אתה יכול להביא לי מיץ תפוזים," היא אומרת לי ומתיישבת. אני ממהר להביא לה כוס וכורע לפניה. היא שותה לאט והצבע מיד מתחיל לחזור לפניה.
אני רואה שמיכאלה מסתכלת עלייה. מבט של בוז בעיניה. אני ניגש אליה. "תסלחו לי, הייתי רוצה להחליף כמה מילים עם גיסתי," אני אומר ומסמן למיכאלה לבוא אחריי.
"מדוע באת אם את כל הזמן עם פנים חמוצות לאחותך. אפילו לא טרחת לברך אותה," אני אומר לה בקול שמבהיר לה כמה אני לא מרוצה מהתנהגותה.
"אתה מאיים עליי?" היא אומרת בקול רם שכולם ישמעו.
"מאיים? שאלתי אותך מדוע פנייך חמוצות, האם יש בכך איום?" אני עונה לה בקול חזרה.
"משפחת מולן היא משפחה מכובדת. תאמין לי שאינני רוצה להיות פה, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שידברו עלינו," היא עונה לי בהתנשאות. "בכל מקרה איננו יכולים לברך את הנישואים האלה, אז אל תצפו מאתנו למילים חמות. אתה לא יודע איזו בושה היא למשפחה שדניאל מתחתנת בהריון. ברור הרי שאין ביניכם אהבה," היא אומרת לי ואני מרגיש שאני עלול לא לשלוט במילותיי.
"הבעיה שאחותך בהיריון זה מה שמטריד אותך?" אני שואל מנסה לשלוט בעצמי.
"כן," היא אומרת שוב בקול רם. "יש לי בעיה שאחותי מתחתנת בחודש שביעי להריונה." היא אומרת שוב בקול רם.
"תשאלי את אימא שלך," אני אומר לה בשקט, "באיזה חודש היא התחתנה." אני רוצה ללכת ממנה, אז נוחתת על פניי סטירה מצלצלת.
"אתה שקרן, מניפולטיבי שרק רוצה את הכסף של אחותי," היא צורחת.
ליאה עומדת להתערב אבל אני רואה שמבטה מופנה בחדות לדלת. "מה עושה פה משטרה?" היא שואלת.
"אני הזמנתי אותה," עונה מיכאלה בקול, "הגבר הזה," היא אומרת ומצביע על ריי, "כפה על אחותי להתחתן איתו אחרי שאחיו אנס אותה וזאת, כדי למנוע ממנה להעיד נגדו בבית המשפט. אני דורשת שיעמוד למשפט."
כל מה שאני יכולה לחשוב עכשיו זה על דניאל. אני מפנה מבט אליה. היא עדיין עם כוס המיץ בידה. אני רואה את המבט בעיניה וממהר אליה ומחבק אותה. "שוב דבר לא שווה את זה שתתרגזי כעת," אני אומר לה.
"שום דבר? אתה שום דבר? איך את מעזה?! " היא מסננת לעברה, "זה פשוט לא יאומן איך את מחפשת מתחת לאדמה לייצר לבעלך עבודה. תחילה עם התביעה נגד מר סלבדור, כביכול בשמי, הוא הרי סחט ממנו מיליונים שלא בצדק, אחר כך עם הניסיון הפתטי שלכם לשדך אותי לבוסטון ולסחוט מריי מיליונים. רק עכשיו אני מבינה שאת בעצם יודעת היטב מה מצבו הכלכלי של בעלי וכי אין לו צורך בכסף שלי. את אומרת שבאת לכאן כי לא רצית שידברו על משפחת מולן. ובכן את עושה הכול כדי שכן. אני גאה להיות אישתו של ריי רובינס ואת זה את לא תקחי ממני."
"לצערי אני מכיר אותך טוב מידי עורך הדין סטיב קלינטון. בפעם האחרונה הזהרתי אותך שרצוי שלא נפגש שוב," אומר פקד ניקו שנכנס לחדר, "אתה יודע למה באתי לכאן? בגלל שאני מכיר את השופטת ליאה רוטשילד ואין ספק בליבי שהיא לא הייתה משיאה את הזוג אם כך היה המצב, אך לא רק. אני מכיר את ד"ר רובינס ואת התיק של אחיו אוונס. הניסיון לטפול אשמה כזו על ד"ר רובינס מקוממת אותי. ראשית דניאל לא נאנסה אלא הותקפה. שנית אחיו של ד"ר רובינס סגור במחלקה סגורה, כך שאין לד"ר רובינס סיבה להתחתן עם דניאל כדי למנוע ממנה להעיד, כי לא יהיה משפט. אתה רוצה שאמשיך בנימה יותר אישית, כי יש שמועות עליך במסדרונות של התחנה שלנו."
"אני אייצג את ד"ר רובינס. אני יודעת כמה מאוהבים ריי ודניאל. ליוויתי אותם לאורך כל מערכת היחסים שלהם והיא שונה לחלוטין ממה שמשפחת מולן מנסה להציג. אני מאחלת לכל אחד אהבה גדולה כשלהם," אומרת ליאה.
"אין צורך כבוד השופטת, באתי לכאן כדי לתת התראה אחרונה. בפעם הבאה אני עצמי אגיש תלונה," אומר פקד ניקו.
"אגב תלונה," אומרת ליאה, "האם ברצונך ד"ר רובינס להגיש תלונה נגד מיכאלה קלינטון על תקיפה. הסטירה שקיבלת ממנה מתועדת בכמה מצלמות."
"אני רוצה לחגוג את נישואיי לדניאל, מי שרוצה לריב כעת מוזמן לעזוב," אני אומר.
*
ויויאן
"הנכם מוזמנים לשבת אורחים יקרים," אני אומרת, כיוון שהכנו הסדרי ישיבה הכל נעשה בסדר מופתי ובלי לחץ.
אני ניגשת לשולחן שהוכן במיוחד לביתי ומשפחתה. "אתם מתבקשים ללכת איתי," אני אומרת להם. אני מכניסה אותם למשרדה הביתי והמרווח של ליאה. "תואיל בטובך לקרוא לשופטת רוטשילד," אני מבקשת מאחד המלצרים.
ליאה מגיעה מיד. "אני מבקשת ממך, לעיניי כל משפחתי לשנות את צוואתי. ברצוני לשנות את הסעיף הנוגע לאחוזה בלונג איילנד," אני אומרת.
"לא יקום ולא יהיה," צורחת מיירה.
אבל אז נפתחת הדלת ודניאל נכנסת עם ריי. "מה היא עושה פה? היא לא שייכת למשפחה. זה רק עניין ביני לבינך," היא אומרת לי.
"אם כך אני מבקשת שכולם יצאו כולל מיכאלה וסטיב," אני אומרת בקול רגוע.
"אני לא יוצאת, ובעלי שהוא עורך דין גם לא," אומר בכעס מיכאלה.
"כיוון שאני לא שייכת למשפחה, ובעלי הוא רק פסיכיאטר, אצא מפה ואשאיר אתכם לבד," אומרת דניאל.
"למעשה דניאל, " אני אומרת לה, "דווקא עדיף שאת תישארי שכן את היורשת שלי."
"סבתא הכל בסדר? יש משהו שאת לא מספרת לי?" אומרת דניאל בבהלה.
"אני חייבת לציין שאני מרגישה נפלא כמו שלא הרגשתי הרבה זמן. אני רואה אותך מאושרת ונשואה לאהוב ליבך, וכעת זו עובדה מוגמרת. מה אני צריכה יותר מזה? העניין הוא שמה שקרה היום, ושיחת טלפון עם אימך לפני כמה ימים דחפו אותי לעשות את המעשה הזה. את מבינה מיירה," אני פונה לבתי, "דניאל למרות הריונה עובדת קשה ולומדת לקראת הדוקטורט שלה ועדיין מוצאת זמן להתקשר אליי, מה שאיני יכולה לומר עלייך. נדמה לי שרוב הטלפונים סובבים סביב כך שאת באה לאכול, ובדרך כלל מזמינה מישהו נוסף איתך."
"סבתא תודה שאת רוצה להגן עליי, אבל אני מבקשת שלא תפעלי מתוך כעס. בואי נחזור לאורחים שלנו ונחגוג את יום נשואיי," אומרת דניאל
"את שומעת אותה מיירה? תלמדי מהבת שלך," אני אומרת אוחזת בידה של נכדתי האהובה ויוצאת ממשרדה של ליאה.
אנחנו פוסעות כמה צעדים ודניאל שוב מוקפת בחברותיה. היא בהחלט אהובה הילדה הזו. אני מסתכלת על ריי. ידה בידו ופניו מאירות מאהבתו הגדולה אליה. אבל אז משתנה המבט בעיניו למבט רציני., אחרי שדניאל עולה על קצות אצבעותיה ולוחשת לו משהו באזנו.
מה לחשה דניאל לרייי שגרם לפניו להרצין כל כך?
בר אבידן
מאמינה באהבה