דניאל
"אני אוהב אותך. אנחנו צריכים לדבר. ר."
אלה המילים הראשונות שאני רואה כאשר אני פותחת את הנייד שלי במטרה לשלוח הודעה למשפחה שלי שאני בדירה והכל בסדר. אני מסתכלת על תאריך שליחת ההודעה ורואה שהיא נשלחה כמה דקות אחרי שעזבתי את הדירה כדי לטוס לבורה בורה.
ג'ודי אמרה שאולי מה שקרה לנו בטיסה המסויטת הזו קרה כי כולנו ממש כעסנו על כך שהביאו אותנו לשם במרמה. אני לא יודעת מי אישר את הטיסה הזו, אבל זו בעיני ממש חוצפה. הרי אין לנו כמות גדולה של מטוסים רפואיים שאפשר להשתמש בהם ללא חשבון.
בסך הכל זו היתה לידה רגילה ביותר, בדיוק כפי שמסתבר צפה הרופא המקומי. מדוע אם כן היה צורך להזעיק אותנו לשם? אני לא אוהבת שאנשים מנצלים את מעמדם לרעה, וזה בדיוק מה שקרה כאן.
בשעה שעמדנו ליד מיטתה של היולדת "בסיכון," כפי שנאמר לנו לחינם, נזקקו לג'ודי מאד בבית החולים הר סיני. לצערנו הלידה שהסתבכה שם הסתיימה במות התינוק.
ברור שג'ודי לא האמינה שזו הסיבה לכך שנקלענו לסערה הזו, אבל האסון שקרה במחלקה שלנו השפיע עליה מאד. זו הסיבה שכאשר התחילה הסופה היא היתה עסוקה במחשבותיה ולא שמה לב למה שקורה לאנשי הצוות האחרים. הבנתי שאין לי ברירה ואני צריכה לפעול במקומה. קמתי להרגיע את הבנות. אמרתי דברים שבעצמי לא האמנתי בהם, ושמרתי את כל המחשבות שאנחנו עלולים כל רגע להתרסק לעצמי. איך שהוא המילים שלי הצליחו להרגיע אותם וכשחזרתי למקומי עפתי ונחבלתי בראשי וביד. לשמחתי ישבתי מאחור כך שאיש לא ראה את מה שקרה פרט לג'ודי שהעיפה מבט לעברי. "אני בסדר," אמרתי לה בשקט למרות שראיתי את ידי מוכתמת בדם.
בסופו של דבר הפציעה שלי באמת לא היתה קשה. הצוות הרפואי הדביק לי את החתך שנוצר לי במצח ונתן לי מנה של משככי כאבים שגרמה לי לרדת מהמטוס מסוחררת, מה שהבהיל את כולם. אז אתם יכולים להירגע. אני בסדר.
עכשיו אחרי שסיפרתי לכם מה עבר עליי אני יכולה לחזור להודעה של ריי.
"אני אוהב אותך. אנחנו צריכים לדבר. ר"
על מה יש לנו לדבר? על כך שנתת לי להרגיש דחויה? על כך אני מרגישה הכי לא נשית בעולם? אז אולי הבנת שטעית שבעצם אתה זקוק לי בשביל אח שלך אבל זה לא יעזור לך. זה נכון שאני עדיין מאוהבת בך בטרוף, אבל אתה לא תדע את זה.
המחשבות שלי מופרעות על ידי צלצול טלפון. משום מה זה נשמע לי חזק מידי. צועק מדיי.
"פקד ניק מדבר," אומר לי קצין המשטרה החוקר, "רציתי לעדכן אותך שהתוקף שלך מאושפז כבר כמה ימים בבית החולים הפסיכיאטרי. יש לו שריטה רצינית לגבר הזה. הוא מספר על טראומות ילדות. אני לא בטוח אם זו הדרך שלו להתחמק מעונש או שהוא באמת אדם דפוק."
ואתה חושב שזה מנחם אותי?
"הוצא נגדו צו הרחקה. אסור לו ליצור איתך קשר או להתקרב אליך."
איזה רעיון גאוני. איך לא חשבתי על זה בעצמי. נו באמת אתם עושים ממני צחוק?
"מזמן לא ראיתי גבר כזה. אני אומר לך בכנות, אני לא חושב שהוא רצה לפגוע בך. הוא היה שיכור לחלוטין. בדיקת האלכוהול הוכיחה את זה. לא פלא שהוא לא הצליח לעשות את מה שרצה או שבעצם אולי לא,” אומר לי פקד ניקו.
כמובן שאת מה שעובר לי בראש אני לא משתפת אותו. אני מסתפקת במילה אחת : "תודה." על מה בדיוק אני לא יודעת. אני רק רוצה שהשיחה הזו תסתיים כבר.
השיחה הזו מסתיימת והפעם זו מרים מ"המרכז" שמתקשרת.
"שמעתי שהתוקף שלך מאושפז בבית חולים לחולי נפש," היא אומרת, "מתברר שהוא אדם מאד מסכן. אני לא יודעת מה יהיה עם המשפט שלו. בכל מקרה אני מבטיחה לך שאת לא צריכה להעיד במשפט שלו ,אז זה לך זה לא משנה."
בזאת מסתיימת השיחה.
ואיפה אני בכל הסיפור הזה? אפילו לשלומי היא לא שאלה. איך זה קרה שכל תשומת הלב מופנית לתוקף ולא לי?
כי לא נאנסתי?
כי אני נראית בסדר?
כי אני חזקה?
ודווקא עכשיו מכל הזמנים הייתי צריכה להתאהב בך ריי, לדעת איך מרגיש לב שמלא במישהו אחר, לדעת איך מרגיש לב שנשבר.
אני ממלאת לעצמי מים באמבטיה, שופכת מלחים ושמנים ריחניים, מדליקה נרות מסביב ונכנסת להרגיע את הגוף, השרירים המתוחים שלי, והנפש הפצועה.
*
שבוע חדש מתחיל
אני מתרגלת חיוך מול המראה ויוצאת ליום עבודה חדש. מה שהיה שייך לשבוע שאיננו עוד אני משכנעת את עצמי. מנסה לשנן כל מיני מנטרות של אושר. זה לא עובד עליי. אני מתנחמת בעובדה שעוד מעט אהיה שקועה בעבודה והכל ישכח ממני.
אני לא טורחת להכין לי קפה, גם לא לוקחת כמנהגי אוכל לעבודה. אני רוצה לצאת כבר מהבית, למרות שעדיין מוקדם ולטבוע בעבודה.
אני יורדת למטה ומנסה להתניע את הג'יפ אך הוא מסרב להענות לי. אני מנסה פעם נוספת ועדיין אין שום תגובה. "תאמרי לעצמך מילים יפות, זה ממש עוזר," אני רוטנת ומשפילה מבטי למטה. רק אז אני מגלה שלא העברתי את ההלוך ל"חניה" ולכן ברור שהג'יפ לא מתניע. אני מעבירה את ההילוך ושאגת הג'יפ נשמעת בכל רחבי החניון. הוא מתעורר משנת הלילה שלו עירני כרגיל.
הנסיעה לא אורכת זמן רב. למרות שזה יום העבודה הראשון השבוע, השעה שאני יוצאת בה היא מוקדמת דיה כדי שהתנועה תזרום אבל לא תהיה עמוסה. תוך דקות אני מוצאת עצמי בחניה.
הפקידה במודיעין יוצאת ממקומה לחבק אותי. "כל כך דאגנו לך ילדה," היא אומרת, "את לא מבינה."
"אני מודה שהיה מפחיד," אני משתפת אותה, "העיקר שהגענו בשלום."
אני פונה בכיוון המחלקה. כל רגע עוצר אותי מישהו אחר ומברך אותי. אני מחייכת אל כולם, למרות שאינני מזהה את חלקם. השעה שעת בוקר מוקדמת והמחלקה עדיין עובדת במתכונת של משמרת לילה. לכן מפתיע אותי שהמחלקה כבר מקושטת לכבוד שובנו. כל זה כלום לעומת העמדה שלי. היא נראית כמו גן פורח.
אינני יכולה שלא לשים לב לעציץ רקפות אדומות שמונח סמוך לצג המחשב שלי, בצרוף פתק:
שמח שחזרת בשלום. ר.
"מה הוא רוצה ממני?" אני מסננת לעצמי בשקט. אני מלטפת באצבעי את עלי הכותרת העדינים. אם חשבתי שאוכל לשכוח אותו, אני מבינה שזה לא יקרה.
אני נכנסת לחדרה של ג׳ודי לראות אם גם היא הקדימה היום. אני בטוחה שאני לא היחידה שהתקשתה לישון אחרי הסיוט שעברנו. החדר ריק. היא לא נמצאת בו. מה שבולט לי הוא שהוא גם ריק מזרי פרחים. פתאום אני קולטת שמתוך ארבעת אנשי הצוות שטסנו לבורה בורה אני היחידה שזכתה לכזו קבלת פנים.
"אני מודה לכולכם
על זרי הפרחים. שמחתם אותי מאד. אני מבקשת שהתפזרו אותם במחלקה," אני אומרת לרבקה האחות האחראית של משמרת הלילה.
"אבל למה?"
שואלת אותי רבקה, "הרי כולם יודעים שאת האהובה עלינו ביותר. אנחנו לא מסתירים
את זה."
"זה מאד מחמיא לי," אני עונה, "אבל אין צורך לנפנף בזה." זה בהחלט נעים להרגיש אהובה. רק שעכשיו אני זקוקה לאהבה של גבר אחד, והוא לא יכול להעניק לי אותה.
בלית ברירה עושה רבקה כבקשתי. "את עציץ הרקפות תשאירי לי," אני אומרת, לא לפני שאני מוציא ממנו את הפתק שצורף אליו.
"מחזר מסתורי?" היא שואלת בסקרנות.
"מישהו מעברי ששמח לשמוע שאני חיה," אני עונה לה.
"הקרדיולוג?" היא שואלת.
"לא, "אני צוחקת, "הוא דווקא היה שולח לי זר אם היה שומע שאני לא."
"למה? דווקא שמעתי שמועה ש.." היא מתחילה לומר.
אני קוטעת את דבריה. "אל תאמיני אף פעם לשמועות."
"זה בדיוק מה
שאני אמרתי כשסיפרו לי," היא עונה. ממש לא מעניין אותי מה סיפרו לה. כשם שלא
מעניין אותי מה קורה אתו.
אני נכנסת למחשב להתעדכן בלידות של הימים האחרונים. אני בודקת מי נמצאת כבר כאן בהמתנה ללידה ומה מצבה. אני רושמת הערות לעצמי. אני יודעת שעליי למלא דו״ח בקשר ללידת אשת השגריר. אני מאד אוהבת לעבוד עם ג׳ודי. היא רופאה מעולה ואני לומדת ממנה הרבה. יש לה רק חסרון אחד. כשמדובר בתיעוד היא מאבדת את הסבלנות והרבה פעמים העול נופל עליי.
אין לי את
הכוחות לשבת לכתוב את הדו״ח הזה, ביחוד בהתחשב בעובדה שכבר ציינתי שזו היתה נסיעה
מיותרת. אני יודעת שיהיה עליי להתנסח בדיפלומטיות ולכתוב דו״ח שאני עצמי לא מאמינה
בו. אני תשושה מאד ולראשונה מכעיס אותי שג׳ודי לא טורחת לכתוב את הדו״ח בעצמה. הפעם,
אני מחליטה, אגרום לה לכתוב אותו. אני לא מוכנה לקחת אחריות על מה שקרה, בייחוד
שזה היה תפקידה לבדוק שאכן המצב הצדיק הזנקה שלנו לבורה בורה.
אני מחליפה
במהירות את הבגדים וניגשת לבדוק יולדת שהגיעה עם צירים חזקים מאד. אני לא מכירה
אותה ומהתרשמות ראשונה נדמה לי שהיא סובלת מנכות כל שהיא, שכן כולה מעוותת. "בואי אעזור לך לעלות למיטה. אני רוצה לבדוק איך
מתקדמת הלידה," אני אומרת לה בקול שקט ורגוע. אני לא מראה לה שאין לי מושג מה
קורה איתה כיוון שהגיעה בלי רישום או תיעוד לבית החולים.
"אני לא יכולה לעמוד," היא אומרת לי.
"בשביל זה אני כאן," אני עונה לה, ועוזרת לה להוריד את מכנסיה כדי שתוכל ללבוש עליה את החלוק. אני מספיקה להשכיב אותה בשעה שהראש מתחיל להגיח מתוכה.
"תנשמי עמוק," אני אומרת לה, "תהליך הלידה החל."
"זה לא יכול להיות. את טועה," היא צועקת עליי, "אני לא רוצה שילדה תיילד אותי."
"אני מיילדת ואחות מוסמכת, ואני בת עשרים ושלוש למרות שנראית בת שש עשרה מקסימום," אני עונה לה, "חשוב שתקשיבי לי כדי להקל על תהליך הלידה."
היא לוחצת ללא הפסקה על לחצן המצוקה. ד"ר פרידמן נכנסת במרוצה ואיתה שלוש אחיות. "תמצאו לי מייד את דניאל," היא אומרת בהרמת קול, לא מודעת לנוכחותי בחדר.
"אני כאן ד"ר פרידמן," אני עונה בשקט, "היולדת מסרבת לשתף איתי פעולה."
ד"ר פרידמן מציצה לעבר היולדת. "יש לך את המיילדת הטובה ביותר. אם תקשיבי לה הלידה תסתיים בקרוב."
"אבל.." היא אומר לה, "אבל היא ילדה."
"היא יילדה כבר אלפי תינוקות," היא אומרת לה. אני שותקת. לא בטוחה שהיא צודקת, אבל האמת שמעולם לא ספרתי.
"מה את אומרת אמאל'ה?" אני שואלת אותה.
"נכון שאני אהיה אמא טובה?" היא עונה לי.
"ברור שכן," אני עונה לה.
אחרי כמה לחיצות ארוכות מגיח לעולם תינוק חמוד. התינוק שחור.
"אני בצרות," היא לוחשת לי, "עכשיו זה ברור שהוא לא הבן של בעלי. מה אני אעשה?"
"אני לא מכירה את הסיפור שלך," אני אומרת לה, "אבל כעת תחבקי אותו בזרועותיך. דבר אחת הוא מעבר לכל ספק, את האמא שלו והוא זקוק לך כעת. תראי כמה שהוא יפה."
אני ניגשת לרשום את סיכום הלידה. "אין לנו שום מסמכים בקשר ליולדת או לתינוק. אני מבקשת בדיקות דם, ואזמין רופא שיבדוק אותו," אני אומרת לרבקה שהצטרפה אליי, "אני אזמין גם עובדת סוציאלית שתדבר איתה בקשר למצב המיוחד שלה. תינוק שחור זה לא משהו שאת יכולה להסתיר מהבעל."
לשימחתי אני מקבלת מסרון לגשת לחדר אחיות. "אני מאחלת לך בהצלחה. תגדלי אותו בקלות," אני אומרת לה ועומדת לצאת.
"את לא עוזבת אותי," היא קוראת אחרי.
"אני מצטערת. קיבלתי קריאה להתייצב בתחנת אחיות," אני אומרת לה ומראה לה את המסרון כדי שתאמין לי שזה לא תרוץ. הדבר האחרון שאני רוצה שהיא תאבד שוב את עשתונותיה.
אני מורידה את הכפפות, זורקת את החלוק המוכתם וניגשת לתחנת האחיות במחלקה הנמצאת בחלק השני של הקומה. אני תוהה מדוע קיבלתי את הקריאה. הרי רשמתי את נוכחותי בחדר ההכנה ללידה בה שהיתי בשעה האחרונה.
אני ניגשת למלניה שמאיישת כעת את תחנת האחיות ומבקשת ממנה שתזמין את רופא הילדים ומספרת לה בקצרה את הסיפור על התינוק. "תדאגי שתבוא מישהי לדבר איתה. היא בהיסטריה מהסיפור. אני מבקשת שתגיע כעת לפני שהבעל יופיע כאן. אין לי שום מידע עליה, היא באה ללא ניירת כך שאי אפשר לדעת למה לצפות."
"את מדהימה דניאל," היא אומרת לי, "אני לא מבינה למה את לא משלימה ללימודי רפואה."
"אני נהנית ממה שאני עושה כעת. את שוכחת שאני עדיין צעירה," אני עונה לה, "מה שגרם ליולדת שלנו קצת להשתגע. היא חשבה שאני נערת תיכון כנראה."
"אני רוצה לשתף אותך במשהו," היא אומרת.
"לכן קראת לי?" אני שואלת.
"שכחתי לגמרי," היא אומרת בהתנצלות, "ד"ר רובינס ממתין לך."
אני נושפת החוצה את האויר. הרגשתי מין משהו באוויר שלא ידעתי מהו. עכשיו אני מבינה. זו הנוכחות שלו. אני מסתובבת לאט לאחור מנסה להרגיע את עצמי. הוא עומד ליד הקיר בתנוחה כזו נונשלנטית, ידיו בכיסה והוא נראה כמו אליל יווני. עיניו נעוצות בי ואני מנסה לפענח מה הוא רוצה.
"אני מצטער אם הפרעתי לך," הוא אומר לי.
"בדיוק סיימתי לידה," אני עונה לו בקצרה.
"העניין הוא שאני עדיין לומד אותך. לא ידעתי להחליט מה את אוהבת לאכול. אני אוהב רוסטביף, אבל חשבתי שאולי את בכלל צמחונית ולכן הבאתי גם כריך עם גבינות. הבאתי סודה עם לימון, כי זה האהוב עליי, אבל גם מים למקרה שאת לא אוהבת."
המילים שלו אני עדיין לומד אותך מהדהדות לי בראש ומקשות עליי להתרכז בדבריו.
"דניאל את איתי?" הוא שואל, "את מקשיבה לי בכלל?"
אני רוצה לצעוק לו אם הוא זוכר מה קרה בינינו, אבל אני יודעת שאנחנו באמת המחלקה שלי ועיני הכל נשואות אל הרופא המעלף הזה שעומד קרוב מאד אליי ומדבר איתי.
"אני יוצאת לכמה דקות," אני אומרת למלניה ויוצאת מהמחלקה.
"מה החלטת כריך עם רוסטביף או גבינה?" הוא שואל אותי, "בכלל אכלת משהו היום?"
"לא," אני עונה לו, "הוא לוקח את ידי בידו, פותח את כף ידי ומניח בה את כריך הגבינה ופונה ללכת ממני."
אני פגועה ממנו. פגועה? אני רותחת עליו. אני כל כך רותחת ועומדת לזרוק את הכריך לפח. אני שומעת את דלתות המעלית נפתחות. ברור לי שהוא עוזב כעת. הוא מסתובב אלי ומביט בי. אני לא מצליחה לפענח את המבט בעיניו.
אני לוקחת את הכריך ובקבוק המים וניגשת לשים אותם במקרר. אין לי תאבון כעת.
אני ניגשת לשולחן שלי ונכנסת למחשב לבדוק מה קורה אצל היולדת שלי. אני שמחה לראות שהתינוק עבר בהצלחה את כל הבדיקות. גם בדיקות הדם של האם מראות שהכל בסדר.
"היא מתוכננת לעבור בקרוב למחלקה. היא עברה שיחה עם העובדת סוציאלית. היא מבקשת שגם את תהיי בשיחה שלה עם בעלה," אומרת לי מלניה.
"אם כך אני רוצה לדבר איתה לפני שאתם מעבירים אותה," אני אומרת.
אני ניגשת למיטת היולדת. "תשאירו אותנו לבד," אני אומרת לצמד אחיות שמטפלות בה."
"אבל דניאל," הן אומרות לי, "אנחנו צריכות להכין אותה."
"אני לוקחת אחריות עליה. אם אזדקק לעזרה אקרא לכן," אני עונה להן.
הן יוצאות מהחדר בשקט. אני ניגשת לעריסה של התינוק ומרימה אותו. "אנחנו ממליצים בחום על מגע של עור בעור," אני אומרת לה אני פותחת את השמיכה בה עטוף התינוק, פותחת את החולצה של האמא ומניחה את התינוק עליה.
ההבדל בין עורה הלבן לעורו השחור בולט מאד לעין. אני רואה את המבט בעיניה בשעה שגם היא שמה לב לכך.
"ספרי לי כעת מה קרה," אני אומרת לה, "אני מקשיבה לך ורוצה לעזור לך."
"את יכולה לשנות את צבע העור ללבן?" היא עונה לי במירמור.
"אני רוצה לשמוע איך זה קרה כדי שאוכל לדעת איך להתנהל מול בעלך. אני מניחה שאת נשואה." אני אומרת.
"את בטח חושבת ש…." היא משתתקת.
"אני לא חושבת כלום ואין זה מתפקידי להביע דעה. את יודעת שאנחנו עומדות לפגוש את בעלך. אני מוכנה להכין אותו למה שהוא עומד לראות אבל צריכה לדעת מעט פרטים," אני אומרת, "אני לא במקום של שפיטה. דברים קורים, והתינוק הזה הוא עובדה קיימת. אני רוצה שיהיו לו חיים טובים. לשם כך בחרתי במקצוע הזה."
"את מלאך," היא אומרת ודמעות בעיניה, "ואני התייחסתי אליך כל כך בגסות."
"אני פה והכל בסדר," אני אומרת לה ומלטפת את ידה האוחזת בתינוק, "חשבת על שם?"
"אנטוני רצה לקרוא לו על שם סבו רפאל," היא אומרת בעצב, "עכשיו אני לא יודעת מה יהיה."
"ספרי לי מי אביו של רפאל," אני עונה לה.
"נאנסתי," היא לוחשת לי.
"והוא לא יודע," אני אומרת לה.
"לא," היא עונה לי. מבטה מוסט ממני לעבר החלון. "את מבינה, הוא יהיה שבור לגמרי."
"את יודעת מי האנס?" אני שואלת.
"אני לא יודעת. זה קרה בנסיעת עסקים לחוף המערבי," היא עונה, "לכן יכולתי להסתיר שזה קרה. יצאתי מפגישה. היה מזג אוויר נעים ורציתי להנות מהעיר ולכן בחרתי ללכת ברגל. הוא הגיח מסמטה. לפני שהבנתי מה קורה, זה קרה. חזרתי הביתה שטפתי את עצמי במפנים ומבחוץ. ולמרות הכל זה קרה."
"אני חייבת לשאול אותך מה את רוצה," אני שואלת.
"העובדת הסוציאלית כבר שאלה אותי את השאלה הזו. הוא שלי. נשאתי אותו ברחמי תשעה חודשים ואני רוצה אותו. אני מקווה שאנטוני יוכל לחיות עם ההחלטה שלי."
*
אין סיפוק גדול מזה לראות בסופו של היום את אנטוני מחזיק את רפאל בידו ומבטיח לו לאהוב אותו כאילו היה שלו.
מהרגע ההוא שדיברתי ביחידות עם אימו של רפאל, הספקתי לילד עוד שמונה נשים בלידה רגילה לגמרי, נטולת דרמות. דבר אחד צרם לי. ד"ר פרידמן התרחקה ממני בצורה מופגנת. אני מחליטה להיכנס אליה ולשאול אותה מה קרה.
"היי," אני אומרת בשעה שהיא אומרת לי להיכנס, "את כועסת עליי?"
"הוי ילדונת," היא אומרת לי, "את מאירה לנו את המחלקה. תראי כמה כולם אוהבים אותך. אני מסתכלת עלייך. אני יודעת שהפרחים נשלחו אלייך ובאיזשהו מקום אני מרגישה באפילה למרות שאני מנהלת המחלקה. אני מרגישה שהתרחקתי ואני לא יודעת איך לחזור למקום שהייתי בו, המקום שהיה מלא בהתרגשות עם כל תינוק שנולד."
"למה לא אמרת לי מילה? הרי טסנו אתמול יחד. למה את שומרת את זה לעצמך?" אני עונה לה.
השיחה ביננו נמשכת שעה ארוכה ובסופה אנחנו מתחבקות. "תראי אותך. עדיין ילדונת ועם חוכמת חיים כמו של אישה בת תשעים. אגב ראיתי את הגבר שלך ממתין לך."
"תודה שאת מזכירה לי," אני אומרת לה, "לא אכלתי כלום כל היום."
"מה הקשר?" היא שואלת.
אני לא עונה לה והולכת למקרר בתקווה שאיש לא אכל את הכריך שלי. אני פותחת את המקרר והוא מונח שם ליד בקבוק המים. אני מוציא אותם והולכת לשבת על הספסל מחוץ למחלקה. אני מרגישה את כל השרירים שלי בגוף מכווצים. אני מוציאה את הכריך מתוך השקית השקופה ולרגליי צונח פתק קטן.
בתאבון דניאל ♥
הלב שלי מגיב למראה המילים האלה. "את לא מבינה," אני מדברת אל עצמי בליבי, "זו הדרך שלו לדבר איתך."
אני נוגסת בכריך. הוא כל כך טעים. אני יושבת ומחייכת לעצמי כאילו את שפתיו אני טועמת כעת. אני יודעת כבר שהוא זכה בקרב הזה איתי. הוא הכניע אותי בקלות. אני רוצה שהוא ידע את זה. אני מוציאה את הנייד וכותבת לו הודעה.
היי,
רק עכשיו מסיימת את יום העבודה. זה היה יום מאד מאתגר.
כל היום לא אכלתי ואני שמחה ששמרתי את הכריך. הוא ממש טעים.
רק שתדע אבל שהרוסטביף מנצח אותו בגדול וגם מי הסודה בלימון.
מקווה שזה עוזר לך ללמוד משהו עליי.
ד.
אני קוראת את ההודעה שוב ושוב. בלב הולם אני שולחת אותה אליו.
לא עוברת דקה ונשמע צלצול של הודעה נכנסת.
תודה על התרומה להשכלתי.
עוד שעתיים אצלך בדירה.
ר.
*
ריי
היא לא עונה לי. אני לא יודע מה לחשוב ולכן מתקשר אליה. הנייד שלה מכובה. אני נוסע בכל זאת לדירתה אחרי שעה. השומר בכניסה מבשר לי ש"מיס מולן לא חזרה הביתה."
אני נוסע לבית החולים. אני רואה את הג'יפ הלבן חונה בחניה. אני מברך את השומר לשלום ועולה למחלקה.
"אני מצטערת," אומרת לי האחות בתחנת האחיות, "שעות הביקור הסתיימו."
"אני מחפשת את דניאל," אני עונה לה.
"היא נכנסה שוב לחדר ניתוח. מסכנה כבר פעם שלישית שהיא נקראת הלילה לניתוח חירום. אני לא חושבת שזה חוקי לעבוד כל כך הרבה שעות, אבל ד"ר פרידמן לא מוותרת עליה. אין טעם שתחכה לה. היא בטח כבר תישאר לישון כאן כיוון שהיא משובצת למשמרת בוקר מחר."
אני שוב מאבד בה אחיזה. אני מודה לאחות והולך משם. היא קוראת אחריי ושואלת אם ארצה למסור משהו אבל אני מתעלם ועוזב את המקום.
אני חוזר לדירתי ויושב לקרוא מאמר על ילדים החולים במחלות קשות. זה העולם שלי כעת. אני מסיים את המאמר, מכבה את המחשב והולך להתארגן לקראת שינה. אני מעיף מבט אחרון בנייד ורואה שאין כל הודעה ממנה.
כך גם בבוקר. אני מחליט לא להתקשר לראות אם הנייד שלה שוב פעיל. הרי אם איננה רוצה לענות לי אין טעם שאתקשר. הג'יפ שלה חונה באותו מקום בו חנה אתמול בלילה.
אני עולה למחלקה שלי ומתחיל את יומי.
זה רק יומי השני במחלקה וכבר השמועה שיש במחלקה פסיכיאטר מגיעה לכולם. אני מביט על לוח הזמנים שלי ורואה שהוא מלא עד אפס מקום. אני שמח לראות את זה. גם בגלל שאני מרגיש שיש הצדקה לנוכחותי כאן, ומקווה שאוכל באמת לעזור להם בשעות הכל כך קשות. אך אני שמח בעיקר כי העבודה שתמנע ממני לשקוע בהרהורים עליה.
אני לא קם כמעט מכיסאי למרות שמשתוקק לכוס קפה. אני לא רגיל לקצב העבודה הזה בו אנשים נכנסים אחד אחרי השני למשרד שלי. הייתי כל כך רוצה להסתובב בין החדרים ולדבר עם הילדים. אני מרגיש שאני חייב הפסקה.
אני ניגש לתחנת האחיות. קיילי תולה בי מבט ביישני. "הנה זה מתחיל," אני אומר לעצמי. כל רופא אחר היה שמח לגילויי הערצה מהנשים במחלקה אבל לא אני. ושוב עולות העיניים הכחולות מול עיניי, גורמות לי להתגעגע אליה בטרוף. "אני חושב שלא כל כך הובן שאני כאן לדבר בעיקר עם הילדים ולא עם ההורים. אני מבקש שלא תמלאו לי את היום בפגישות עם הורים. חשוב שאלך לדבר עם הילדים. הם זקוקים לשיחות האלה לא פחות מהוריהם."
"אני מצטערת ד"ר רובינס," היא אומרת.
"אני לא יודעת מה לעשות," אומרת אחות צעירה שניגשת לתחנה.
"במה אני יכולה לעזור לך שרה," עונה לה קיילי בטון סמכותי. ברור לי שזה נועד לעיניי.
"האימא של אייזה דורשת שהאחות המיילדת שלו תגיע. את מבינה, הבן שלה גוסס והיא לא רוצה להיות שם איתו," היא אומרת.
"אני כבר ניגשת אליה," היא אומרת לה, "תחזרי לעבודתך."
"מה כבר אפשר לצפות מילדה בת עשרים ושלוש," היא פולטת לעברי.
"הרבה מאד," אני רוצה לאמר.
אני מרים טלפון למחלקת יולדות. "מדבר ד"ר רובינס ממחלקת ילדים קומה 8. אני מבקש לדעת מי הייתה המיילדת של התינוק אייזה בטיסטה."
"אני אחזור אליך," אומרת האחות.
"תשאירי בבקשה הודעה אצל קיילי בתחנת האחיות," אני מבקש.
*
אני ניגש להוריי התינוק. "שהיא תבוא להיות איתו," אומרת לי גברת בטיסטה. "היא יילדה אותו, שהיא תחזיר אותו לעולם הבא."
"את האימא שלו. הוא זקוק לך יותר מכל אחד אחר," אני מנסה לשכנע אותה.
"אתה באמת חושב שאני רוצה לראות את התינוק הזה מת?" היא אומרת לי, "אני דורשת שהיא תגיע מייד."
"את יודעת מה שמה?" אני שואל בשקט.
"אתה באמת חושב שאני יכולה לזכור את השם שלה?" היא כועסת עליי.
"אבל," אומר בעלה אבל היא מהסה אותו "תשתוק!"
"ואתה אדוני לא רוצה להיות עם בנך?" אני שואל.
"מבחינתי הוא מת. הוא לא היה צריך בכלל להיוולד," הוא עונה לי בקול חסר רגש.
"זה מה שדניאל רצתה," אומרת בכעס האישה.
דניאל שלי. דווקא היא זו שצריכה להתמודד עם האימא הזו.
"אתה מבין ד"ר היא רצתה שאני לא אתן לו להיוולד. איזו אכזריות," היא אומרת לי, "הנה היא המנוולת."
אני מריח את הבושם שלה. היא עוברת לידי בצעדים נמרצים ונכנסת לחדר של התינוק.
כעבור דקה שנראית לי כנצח היא יוצאת. "גברת בטיסטה את רוצה לבוא איתי בבקשה לחדר. זה הזמן להפרד מאייזיה. הוא מתחיל להצמיח כנפיים."
אני כל כך מתרשם מהאופן שבו דניאל מתארת את גסיסתו של התינוק. "אותך אני לא רוצה לראות יותר בחיים שלי רוצחת," היא צורחת.
"אני מבינה," אומרת דניאל ועוזבת אותה.
"ראית אותה. איזה קור נושב ממנה," היא יורה לעברי.
"אין שופטים אדם בצערו לכן אני לא אומר לך את דעתי כעת," אני אומר לה, "היא עושה עבודת קודש. לו הכרת אותה היית יודעת כמה קשה לה כעת."
"בטח שתגן עליה. הרי היא חברה שלך לעבודה," היא אומרת לי.
"אני אומרת לך, כולם אותו דבר," היא אומרת לבעלה.
אני נושם עמוק. אני יודע שאני חייב לשלוט בעצמי. לו רק ידעה כמה אני רגיש לכל מילה שנאמרת על דניאל.
אנחנו יושבים וממתינים. כמה נורא זה להמתין למותו של אדם. גם אם הוא עדיין לא בן שנה. אחת האחיות יוצאת מהחדר, מחזיקה את הדלת עבור הרופא שממהר פנימה. בזמן הקצר הזה אפשר לשמוע את שירה של דניאל לתינוק הקטן. אני מצטמרר כולי. כמה תעצומות נפש צריכה הילדונת הזו כדי לשיר.
במשך שעה ארוכה נכנסים ויוצאים אנשי צוות, הרבה מעל המקובל. אני תוהה מה קורה שם. אני כל כך רוצה להיכנס, אבל יודע שאין לי סיבה מוצדקת לכך.
האחיות מבקשות מהמבקרים לפנות את הקומה ומחיצה מוצבת בכניסה למחלקה.
שתיקה מעיקה משתררת במחלקה. אני נכנס לחדרי וממתין.
כעבור כמה דקות יוצאת דניאל. "אני משתתפת בצערך גברת בטיסטה. אייזיה הקטן הפך למלאך. הוא איננו עוד אתנו."
גברת בטיסטה מזנקת לעברה ומושיטה ידיים לעבר צווארה של דניאל. "אני אדאג שלעולם לא תעבדי עוד בבית החולים," היא צורחת מלוא גרונה.
דניאל פונה ממנה ולוחשת משהו לאחות. היא יוצאת בצעדים מהירים לעבר המעלית. אני כל כך משתוקק ללכת בעקבותיה, אבל יודע שזה רק יזיק כעת. אני מחכה שמשפחת בטיסטה תעזוב ואז יורד לקומה השנייה.
"דניאל לא כאן," עונה לי בקצרה רבקה.
"את יודעת היכן היא?" אני שואל.
"אתה רוצה למסור לה משהו?" היא שואלת בלי לספק לי את התשובה.
"אני לא מאמינה," ממלמלת ד"ר פרידמן שמגיעה לתחנת האחיות, "דניאל הגישה את התפטרותה. דווקא היום כש… אני לא אעבור על זה בשתיקה."
*
דניאל
"מה שחשוב כעת הוא המשך התפקוד של בית החולים. עצם נוכחותי פה מבעירה אש ולכן ביקשתי ממך להשתחרר מתפקידי," אני אומרת למנהל בית החולים.
"אני לא מוכן לקבל את ההתפטרות שלך. אני לא מכיר את כל האחיות שעובדות כאן, אבל אותך אני מכיר היטב. רשימת ההישגים שלך עולה על אלה של הרבה אחיות ותיקות ולכן….בכל מקרה אני מוכן לאשר לך חופש, ובתשלום, ועל זה אין ויכוח. בית החולים יעמוד לצידך ויממן את הגנתך אם אכן יממש מר סלבדור את איומו ויתבע אותך אישית," אומר פרופסור סילבר.
"אני מודה לך," אני אומרת וקמה מכיסאי.
הדלת נפתח בפראות ומולי עומד גבר לבוש בחליפה יוקרתית.
"אני מודיע לך שמעבר לעובדה שלא אתרום עוד סנט נוסף לבית החולים שלך, ברגעים אלה אני מתכוון להגיש תביעה בסך מיליארד דולר נגדכם ונגד האחות שהרגה את הנכד שלי," הוא אומר לפרופסור סילבר, מתעלם לחלוטין מנוכחותי. אני מבינה שזה מר סלבדור, סבו של התינוק שנפטר.
"אין בכוונתי להניע אותך מלעשות זאת. רק קח ממני עצה בחינם. תשב ותנהל שיחה רצינית עם בתך. אם יוגש לנו כתב תביעה נאלץ להוציא את כל המידע החוצה ואני אומר לך שזה לא יהיה נעים," אומר פרופסור סילבר.
"אתה מאיים עליי??" הוא צועק לעברו.
"השיחה הזו נגמרה," אומר בקור פרופסור סילבר.
פרופסור סילבר ממתין שהדלת תיסגר מאחוריו ומסמן לי לשוב ולשבת. "אני מניח שהבנת שזה מר סלבדור אביה של גברת בטיסטה. בית החולים עומד מאחוריך ויסייע לך בכל שיידרש."
"אני מודה לך פרופסור," אני עונה לו, "אני אדאג להגנתי בכוחות עצמי."
האם יעמוד פרופסור סילבר בהבטחתו שיתמוך בדניאל או יבחר להתנער ממנה, כעת כאשר מכתב התפטרותה בידו?
ברור שהמיליארדר סלבדור ינצל את המקרה להפגין את עושרו וכוחו. מה אם כן יעשה?
על כך ועוד בפרק הבא…
בר אבידן
מאמינה באהבה