בר אבידן -מאמינה באהבה

דניאל

אם יש משהו שאני אוהבת לעשות אחרי שאני קונה בגדים חדשים זה לערוך תצוגת אופנה. בדרך כלל אני עושה זו לעיניי בלבד, אבל אני שמחה שריי מסכים להיות שותף להתרגשות שלי.  לא זאת בלבד, אני מבקשת ממנו שיצטרף אליי ולהפתעתי הוא מסכים.

כדי להגביר את ההתרגשות, כל אחד מאתנו שם את בגדיו בחדר אחר, ומתאים את הבגדים לעצמו. כאשר אנחנו נפגשים אנחנו מתעדים את עצמנו בתמונות סלפי. 

"אני אוהבת את העובדה שאתה יודע להתאים את הבגדים," אני מחמיאה לו.

"לא צריך להיות גאון גדול," הוא משיב לי, "ג'ינס תמיד הולך עם חולצת טריקו."

"ועדיין יש גוונים שונים וגזרות שונות. אתה צריך ללמוד לקבל מחמאה ולאמר תודה," אני אומרת לו, "תראה איזה מעלף אתה." אני מראה לו את תמונות הסלפי שלנו.

"תראי איזו מהממת את," הוא אומר בהתלהבות ושולח לעצמו את כל התמונות. "באמת יכולים לעשות מהן פוסטר."

"אני חושבת שעדיף עדיין לא. יבוא יום ונעשה זאת," אני אומרת לו.

"אז זהו אני חושב שאני סיימתי למדוד את כל הבגדים ואת?" הוא שואל אותי.

"גם אני," אני עונה לו וגונבת עוד תמונה ביחד.

"את מוזמנת לחדר השינה לראות שקיפלתי הכל בצורה מושלמת. שלא יצוץ לו ליאם וינזוף בי," הוא צוחק.

"אז ליאם הוא שמטריד אותך, יפה," אני אומר ועוטה על פניי פרצוף נעלב.

"ילדונת תראי את הבית שלי ותביני שאני מאד מסודר," אני עונה לה, "ורק שתדעי שאת הרבה יותר חשובה. בכלל אין להשוות ביניכם. סתם נזכרתי בהערה שלו ואיך שהיא ריכזה אותי מיד."

"טוב," אני עונה לו, "אם כך אביא את שלי לחדר ואסדר בארון."

כך לפחות חשבתי. כי ברגע שנכנסתי לחדר המבט הרעב בעיניו הבהיר לי שלריי יש כוונות אחרות. "אתה רוצה לעזור לי ?" אני שואלת אותי כאילו בתמימות, אבל הוא מבין.

"כמה חבל," הוא אומר לי, "שזה בגד חדש. כי מה שעולה לי כעת בראש.."

"אז תעשה זאת רק בעדינות," אני עונה לו, "כפי שאמרת חבל כי זה בגד חדש."

הוא לא מחכה דקה ואני מוצאת את עצמי בלי החולצה. הוא מצמיד אותי אליו ומנשק אותי. הנשיקות שלו מדברות בשמו. מספרות לי כמה הוא חיכה לרגע הזה שאהיה מוכנה להתמסר לו, וכך אני עושה.

הוא משכיב אותי בעדינות על המיטה, ומתחיל לפזר עלי נשיקות, גורם לי לעצום עיניים מרוב תענוג. אני עוזרת לו לפשוט את חולצתו ומלטפת את עורו. אני מרחפת. אף פעם לא אהבתי כך גבר. הוא כובש כל חלקה מגופי גורם לי לריגושים שלא ידעתי שקיימים. אני מתמסרת לו כליל, נותנת לו להוביל אותנו במעשה האהבה. אני כל כך מוכנה כבר לקראתו.

אבל אז אני רואה שהמבט בעיניו משתנה. האש שבערה בו כאילו כבתה. אני מביטה על גופו הערום בשעה שהוא קם מעליי. חשבתי שהוא היה מוכן לקראתי ואני מגלה שכל התשוקה שהייתה בגופו נעלמה. אזור חלציו רפוי לגמרי.

אני עוצמת עיניי.

"אני חושב שכדאי שאזוז," הוא אומר בקול חסר רגש. הוא אוסף את בגדיו ויוצא מהחדר. כעבור פחות מדקה אני שומעת את דלת הכניסה נסגרת מאחוריו.

אני שוכבת עוד דקות ארוכות המומה ממה שקרה כאן. האם דמיינתי את תשוקתו כלפיי?

ככל שאני חושבת על כך יותר אני מבינה. המחשבה שמה שנעשה בי פשוט דוחה אותו. אני מבחינתו מזוהמת.

אני פורצת בבכי מר. אני מרגישה שאני מאבדת את שפיותי ומרגישה אבודה.

אני כל כך מאוהבת בו והלב שלי שבור לרסיסים. אני מתקשה להאמין שכל זה לא היה אמיתי. אני שולחת ידי לטלפון וכותבת הודעה לריי ולליאם:

יש לכם רבע שעה להתייצב על המזרון.

אני מביטה בהודעה ויודעת. ההודעה הזו לא תשלח. אני מוחקת אותה. במקומה אני מחייגת לליאה.

"אני יודעת שמאד מאוחר אבל אני צריכה לדבר איתך," אני אומרת לה בבכי, "אני מספרת לה בכמה מילים מה שקרה."

"אני מגיעה," אומרת ליאה.

"לא.. אני התכוונתי שאני צריכה לדבר עם מישהו," אני אומרת, "לא התכוונתי שתבואי."

"הבנתי אותך ילדונת, אני באה. הכבישים עכשיו פנויים ייקח לי כחצי שעה להגיע. לכי תכיני לנו בינתיים תה צמחים ותנשמי עמוק."

אני סוגרת את הטלפון ועושה כדבריה.

אתם בטח תוהים למה אני מתקשרת לליאה ולא לאימא או למיכאלה אחותי. הן מתקשות להתמודד עם המצב. הן מעמידות פנים שהכל רגיל, אבל אני יודעת שהעליזות שהן מפגינות כשהן לידי היא לא אמיתית , ואת זה אני לא אוהבת. אני לא עשיתי שום דבר רע. זו לא אני שביצעתי את מה שביצעתי, ויש לי הזכות המלאה לעמוד ולאמר אני קורבן של מעשה תקיפה. לא שאני הולכת ומפרסמת את זה בפני כולם, אבל גם לא מסתירה שזה קרה לי.

ליאה היא אחת החברות הכי קרובות של אימא שלי, אבל זו לא הסיבה היחידה. אני יודעת שהיא היחידה שתבין אותי.

*

ליאה

"הכל בסדר?" שואל אותי אלכס בקול מנומנם.

"זו הייתה דניאל. אני רוצה לנסוע אליה. היא במצוקה."

"אני מצטער לשמוע. מה קרה?" הוא שואל ומתיישב עירני כולו במיטה.

"פגשתי בה היום במיו מילאן היא הייתה עם החבר שלה. היית צריך לראות את העיניים הבוהקות של שניהם בשעה שהביטו אחד בשנייה. כל כך מזכיר לי אותנו," אני אומרת לו.

"אני אבוא איתך. תספרי לי בדרך מה קרה" אומר אלכס והולך להתלבש,.

כעבור דקות ספורות אנחנו יוצאים לדרך. "הילדה הותקפה לפני כמה ימים. אמנם התוקף לא הצליח לאנוס אותה, אבל עדיין זו טראומה גדולה. היא עדיין במצב רגיש. אני שמחה שהכירה את ריי. נראה שהיא שואבת ממנו הרבה כח."

"ועדיין קרה משהו הלילה שגרם לה לצלצל אלייך," אומר אלכס ולמרות שעיניו נעוצות בכביש אני יודעת שהוא מרוכז בדבריי.

"היום זו הפעם הראשונה שהם עשו אהבה," אני מספרת לו, "כלומר ניסו."

"אפשר להבין שהיא פגיעה וחוששת אחרי מה שעברה," אומר אלכס, "אני מקווה שהוא היה סבלני איתה."

"העניין הוא אלכס שהבעיה היתה לו איתה אלא איתו. הוא…כלומר…" אני מחפשת את המילים.

"מה שאת אומרת בעצם הוא שהוא לא הצליח לתפקד," אומר אלכס.

"הבנת נכון," אני עונה לו, "העניין הוא שכשזה קרה הוא קם ועזב אותה."

"את צריכה להבין ליאה שגם הפעם הראשונה שאתה נמצא עם אישה יש ממך ציפיות. תוסיפי לזה את העובדה שהוא יודע מה שקרה לה, זה לא פשוט לתפקד כך. אני מניח שהוא היה נבוך. הרי נכשל מולה במבחן הגבריות שלו. מה זה אומר עליו?"

"אבל אם אישה אוהבת את הגבר שלה זה לא יגרום לה לקום וללכת. בטח לא בפעם הראשונה."

"בואי נראה מה קורה איתה ונדע איך אפשר לעזור לה. אני שמח שהרגישה בנוח להתקשר אליך," אומר אלכס.

*

דניאל

אני הולכת להכין לי לשתות. אני חולטת תה צמחים ומחכה שהטעמים יספגו. אני נזכרת שיש לי קרואסונים וניל במקרר ומניחה כמה חתיכות במגש של הטוסטר אובן.

משב רוח קר חודר מבעד לחלון המרפסת הפתוח. רק אז אני נזכרת שאני עדיין ערומה. אני ניגשת להתלבש. מנצלת את ההזדמנות לסדר את הבגדים שלי בארון. אני נזכרת בתמונות שלנו יחד. אני ניגשת למחשב ומעבירה אותן לתיקיה. "מיי לאב" אני קוראת לתיקיה.

ושולחת אותה לארכיון. איני רוצה לראות אותה כל פעם שאני פותחת את המחשב.

אני מריחה את ריח הקרואסונים הנאפים וממהרת למטבח לבדוק שהם לא נשרפו, מוציאה אותם ומניחה בזהירות על צלחת.

ואז נשמע צלצול בדלת. אני פותחת אותה ונופלת לזרועותיה המחבקות של ליאה. היא לא באה לבד. גם בעלה אלכס הגיע וגם הוא מחבק אותי. אני עוצמת את עיניי ונותנת לעוצמה שלהם לעטוף אותי.

"איזה ריח משגע," אומרת ליאה, "בתוספת תה צמחים זה מושלם." היא נכנסת לדירה, אוחזת בידו של אלכס. "תראה איזו דירה מהממת עיצבה הילדונת הזו. "

אני  נותנת להם להסתובב בדירה שלי ומניחה את כוסות התה על מגש, מוסיפה עליו את הצלחת עם הקרואסונים, ואת המגש מניחה על השולחן בסלון.

אני נזכרת שהחלון עדיין פתוח וממהרת לסגור אותו. כאשר אני מסתובבת אני רואה את ליאה מסתכלת על הנייד שלי. "אתם נראים כל כך מאוהבים ביחד," היא אומרת למראה תיקיית התמונות שנשארה פתוחה בנייד שלי. "אין לי ספק שהוא מאוהב בך עד הגג."

"כך חשבתי גם אני," אני עונה לה בעצב, "זו הייתה הצגה."

"ילדונת, אני לא יודעת מה קרה. הגבר הזה אוהב אותך. הרי אתם לובשים כאן את הבגדים שקניתם לפני זמן לא רב. תראי את העיניים שלכם. זה לא דבר שאפשר לזייף."

"את לא מבינה," אני אומרת ומביטה באלכס. אני לא בטוחה כמה אני יכולה לדבר בחופשיות לידו.

"אני ביקשתי מליאה להצטרף אליכן," אומר אלכס, "דווקא בגלל שאני גבר. אני חושב שאני יכול להסביר לך את הדברים בצורה שתביני. אני יכול לדבר איתך בגילוי לב?"

"בטח," אני אומרת לו.

"את יודעת שאומרים הרבה על הנושא הזה של המעשה הזה. הגבריות שלנו מוכחת בעצם המעשה. יש מצבים שגבר צריך רק לפרוק את הלחץ שמתהווה באזור חלציו. לשם כך הוא לא בררן. עובדה שגבר הולך לנערת ליווי ומשלם על כמה דקות של פורקן. אבל כאשר אתה אוהב מישהי באמת המצב הוא אחרת. אתה יותר זהיר במעשיך. אתה רוצה לענג אותה, היא חשובה לא פחות ממך. את מבינה שהוא יודע מה עבר עליך, זו אחריות גדולה עבורו להחזיר לך את האמון בגברים. נכון שאת אוהבת אותו אבל עדיין המעשה הוא שונה מנשיקה או חיבוק."

אני מתבוננת באלכס. הוא אוחז בידי ומדבר אליי ברוך. אני רואה בעיניו את הרצון הכנה לעזור לי.

"קוראים לזה חרדת ביצוע," אומר אלכס, "זה יכול לקרות לכל אחד. זה לא קשור באהבה הגדולה שיש לו אליך, ובזה אין לי ספק. תסתכלי איך העיניים שלו נוצצות כשהוא מתסכל עלייך ובזו," הוא אומר ומצביע על תמונה, "רואים שהוא כבר משתוקק אליך מאד."

"אתה יודע מה עבר עליי?" אני שואלת כמעט בלחש.

"אני יודע ומצטער מאד שהיית צריכה לעבור דבר כזה," הוא אומר ומלטף את ראשי.

"אתה יודע שריי הוא אח של התוקף שלי?" אני שואלת.

"וזו בדיוק הסיבה שהוא ניסה לנהוג במשנה זהירות איתך וזו התוצאה," אומר אלכס.

"אז למה הוא קם והלך? למה לא דיבר אתי? הרי היחסים שלנו לא מושתתים על סקס," אני מתרעמת.

"את חושבת שקל לו כשנכשל במבחן הגבריות מולך?" אומר אלכס והמילים שלו נשארות באוויר זמן רב בשעה ששלושתנו לוגמים בשתיקה את התה ומכרסמים את הקרואסונים.

לבסוף אלכס קם. "אני אלך לישון בדירה ואת תישארי כאן עם דניאל," הוא אומר.

"מה פתאום," אני אומרת, "אני אהיה בסדר. בכל מקרה אני קמה מוקדם ונוסעת לסאות'המפטון לסבתא. הבטחתי לה לעזור לתכנן את הסעודה לחג ההודיה.

אני מלווה את ליאה ואלכס ונפרדת מהם בחיבוק ארוך. אני ניגשת להוריד את המגש מהסלון ואוכלת את הקרואסון האחרון שנשאר על הצלחת. אני יודעת שלא אוכל לישון. אני מבינה שלמרות מה שנאמר כאן הלילה אינני יודעת מה באמת הסיבה שריי עזב כך. אני יודעת שהוא נלחם בשדים שלו שאינני יודעת מה הם. למרות שמאד נפגעתי ממנו, כאבתי את העובדה שלא בטח בי ולא שיתף אותי במה שקרה, אינני רוצה לפגוע בו. אינני מתכוונת לחשוף את סודותיו.

אני מרגישה חוסר שקט. אני נכנסת לחדר השינה, מביטה על המיטה. יש לי רצון להחליף את המצעים ולהשמיד כל ראיה למה שקרה פה הלילה, אבל יודעת שאני צריכה לשלוט בעצמי. אני מותחת את הסדין הסתורים, מיישרת את הכריות, ופורשת את השמיכה הלבנה.

אני ניגשת לארון ואורזת בגדים. אני מביטה בבגדים החדשים שרכשתי היום ומחליטה לא לבחור דבר מהם. הזיכרונות שדבקו בהם מכאיבים לי. אני מכניסה גם את תיק האיפור וחוזרת להכניס גם שמלת ערב. אני מחליטה שלא אחזור אלא עד אחרי החג.

*

ריי

אני סוגר את הדלת מאחוריי. כל מה שאני רוצה כעת זה לברוח כמה שיותר רחוק. אני לא מחכה למעלית אלא רץ במדרגות למטה. כמו גנב שנמלט מזירת הפשע. "אתה,"  "מטומטם," אני חוזר כמו מנטרה על המילים ההם שאמרתי לה על המזרון.

אני מגיע לרכב שלי. אני מביט בתו החניה שהעניקה לי היום כאות לכך שאני חלק מחייה. בא לי לזרוק אותו לפח הקרוב, אבל אני יודע שאני חייב לשלוט בעצמי. אני מתניע את הרכב ומתפרץ לכביש במהירות. אני מאיץ אותו ודוהר ברחובות העיר הישנה לכיוון היציאה מהעיר. אני עובר מתחת לגשרים שמובילים לברוקלין. אין לי שום מטרה, אין לי מושג מה אני רוצה לעשות. אני עוצר מתחת לאחד הגשרים, מוציא את הנייד שמתחיל לכתוב הודעה לליאם:

רבע שעה על המזרון.

אני מבין שזה חסר הגיון. הרי מה אומר לו. עשיתי אהבה איתה ונכשלתי במבחן הגבריות? היא בטח חושבת שככה זה אצל האחים רובינס.

"רוצה גוד טיים בייבי?" אני שומע קול ליד החלון.

אני יודע שהיא זונה ובכל זאת פותח את החלון. "כמה שווה היום גוד טיים?" אני שואל אותה.

היא סוקרת את הרכב שלי טסלה. אני בטוח שהיא יודעת את ערכה שכן המבט על פניה מביע הערכה.

"בשבילך שלוש מאות," היא עונה לי.

"כנסי," אני אומר לה.

"היא נכנסת ולא מבזבזת זמן ושולחת יד לגעת במכנסיי. אני עוצם את עיניי. מנסה לדמיין את ידיה של דניאל מלטפות אותי. זה לא עוזר. אני מחייך. שוב דבר לא יוכל לעורר אותי כעת. אני שהרבה נשים עברו תחתיי, לא מסוגל לעורר את עצמי למגעה של אישה.

"אני נותן לך חמש מאות דולר ואת באה לשתות איתי," אני אומר לה.

"ולמה שאעשה זאת?" היא שואלת אותי בחשד.

"כי אני רוצה לפרוק את מה שעל הלב שלי," אני עונה לה, "את תהיי הפסיכולוגית שלי."

"אבל לא אצלך בדירה," היא עונה לי.

"בכל בית קפה שתבחרי," אני עונה. אני מודע לשעה המאוחרת ויודע שרק מקומות של קפה מהיר פתוחים, ובטח הקפה בהם דלוח, ובכל זאת לא איכפת לי.

"אתה מוזר אתה יודע?"  אני מקווה שאתה לא סוטה," היא אומרת.

"אני מבטיח לך שלא אפגע בך. אני רוצה רק לדבר."

היא מכוונת אותי לבית קפה קטן מעבר לפינה. אנחנו נכנסים והיא שואלת אותי אם היא יכולה להזמין גם משהו לאכול.

"מה שבא לך," אני אומר, והיא מזמינה לה כריך גדול שאני בספק אם היא תוכל לסיים.

"את לא רוצה גם משהו מתוק?" אני שואל אותה.

"בוא נתחיל עם זה. אני את הלילה שלי עשיתי. תשמע אתה משהו מיוחד. איך האמנת לי שאני לוקחת שלוש מאות דולר," היא צוחקת ונוגסת בתאווה בכריך.

"ידעתי שאת מגזימה, אבל רציתי לבחון את עצמי," אני עונה לה, "קורה לך הרבה שגברים לא מתפקדים אצלך?"

"אתה לא מבין מה קורה אצלי. יש את אלה שגומרים עוד לפני שנגעו בי, אם אתה מבין למה אני מתכוונת. יש כאלה שגם אם אתפשט לגמרי, ויש לי גוף פצצה וחזה מפואר כפי שאתה רואה, שוב דבר לא יגרום לדבר הזה להתעורר."

"כמוני," אני אומר לה.

"לא כמוך. אתה משהו מיוחד. הראש שלך היה במקום אחר, אצל זו שגרמה לך לשלם לי לח כדי לדבר איתי חמש מאות דולר."

אינני יודע מה הסיבה שהיא אומרת זו בהדגשה, אבל כדי לקנות את אמונה אני מוציא מכיסי חמשה שטרות ומניחה לפניה. "הקפה והאוכל עליי," אני ממהר להוסיף.

"אז ספר לי מותק מה קרה הלילה שמבעיר אותך כל כך," היא אומרת ומניחה את ידה על ידי.

מותק. ממש. "אני מניח שהבנת שעם האישה שלי לא הצלחתי לתפקד הלילה."

"ואיך היא הגיבה?" היא שואלת בהתעניינות.

"האמת שהיא הייתה המומה," אני עונה וניזכר במבט על פניה של דניאל.

"ו.." היא שואלת.

"וזהו," אני עונה.

"נו, מה היא אמרה?" היא שואלת, "היא לעגה לך?"

"היא שתקה," אני עונה לה.

"ואתה?" היא שואלת.

"אני קמתי והלכתי," אני אומר.

"אתה אידיוט! לא דיברת איתה?" היא אומרת, "בחיי אתה ממש מטומטם. מה אתה חושב שאתה הגבר הראשון בעולם שיש לו חרדת ביצוע. ככה אתה אוהב אותה? קם ונעלם?"

"אני אידיוט," אני חוזר אחריה.

"אתה מסיים את הקפה והולך אליה," היא אומרת לי בטון מצווה.

"היא בטח ישנה מזמן," אני עונה לה. אני רוצה לשתף אותה במחשבותיי, אבל מחליט שלא. "בואי אביא אותך הביתה, כבר מאוחר," אני אומר לה.

"לך אתה מותק. אני דווקא נהנית פה בשקט של בית הקפה. אף אחד לא צריך לדעת שגמרתי לעבוד הלילה."

אני עוזב אותה ולא יודע מה לעשות עם עצמי. אני עולה על הגשר וחוצה את האי לכיוון לונג איילנד. אני פותח את הפתח בגג, נותן לאוויר הקר להכות בפניי ולוחץ על הגז עד הסוף. אני נוסע כמו משוגע. לא איכפת לי מה יקרה.

למשטרה דווקא איכפת ואני רואה אורות מהבהבים ואחריהם סירנה. אני מאותת, כמסמן שקלטתי אותו,  ויורד לשולי הכביש.

אני פותח את החלון ומוציא את הניירות של הרכב.

"נו באמת דוקטור מה עובר עליך," אומר לי השוטר. אני מרים את עיני ורואה את השוטר ההוא מתחנת המשטרה בה עצרו את אחי. השוטר שעמד ליד המכונות האוטומטיות.

"אתה לא תאמין אם אספר לך," אני אומר.

"תנסה אותי," הוא עונה לי.

"אני אידיוט," אני עונה.

"לזה אני מאמין. מכל מיני סיבות," הוא עונה, "אבל ספר לי מה קרה שגרם לך לנסות להרוג את עצמך."

"לא התכוונתי להרוג את עצמי," אני עונה.

"ובכל זאת, מה קרה," הוא שואל.

"זה די מביך," אני עונה לו, "נכשלתי במבחן הגבריות."

"והיא צחקה ממך?" הוא שואל.

זו הפעם השנייה שאני שומע את המשפט הזה. איך לא חשבתי על כך שהיא באמת לא צחקה ממני אלא חיכתה שאדבר איתה.

"אני ממש אידיוט," אני אומר לו.

"אתה חוזר על עצמך," הוא אומר לי.

"היא לא לעגה לי," אני עונה.

"אם כך לך אליה ותעשה איתה שלום," הוא אומר לי, "מה אתה מסתכל עליי ככה. על מה אתן לך דוח על זה שאתה אידיוט?"

אני לא מזכיר לו שהוא עצר אותי על מהירות מטורפת.

"בסך הכל אני שמח שלא קרה לך כלום. לך תישן ובבוקר תחזור אליה ותתנצל. אם לא אני מכניס אותך למעצר," הוא אומר. אני מסתכל עליו, "סתם צחקתי. תבטיח לי שתיסע בזהירות. וכפי שאמרתי, לך אליה בבוקר."

*

דניאל

אני נכנסת לג'יפ ומתניעה אותו. אני לא מתאפקת ופורצת בבכי. אני נותנת לכל הכאב שבי לצאת החוצה. "את מבינה," אני מדברת לעצמי, "אהבה זה דבר כואב." אני נושמת עמוק, מנגבת את דמעותיי ויוצאת לדרך.

בניו יורק לעולם לא תמצא כבישים ריקים. העיר הזו חיה בכל שעה משעות היום, אבל בשעות הקטנות של הלילה בכביש בו אני נוסעת מערבה לכיוון סאות'האמפטון התנועה דלילה יותר. אני חוצה את הגשר ועולה על הכביש המהיר שמספרו עשרים ושבע.  אני מתחילה שוב לנשום. אני אוהבת את הבית של סבתא. הוא תמיד מקום מחבק עבורי.

אני עוצרת בדרך בבית קפה שפתוח עשרים וארבע שעות ומזמינה לי קפה. אני זקוקה לזריקת הקופאין הזו שתשאיר אותי עירנית. אני מסתכלת על העוגות שמוצגות לרווחה ובוחר לי דונאט מלא בקרם בוסטון. בא לי מתוק כדי להמתיק לי את מרירות הדמעות.

"אז מה ילדה יפה כמוך עושה לבד באמצע הלילה בשום מקום?" שואלת אותי המלצרית שמניחה לפני את הקפה והדונאט.

"שקט פה כל כך," אני עונה לה.

"ברור. הרי אמצע הלילה," היא עונה, "אפילו הזבובים ישנים."

"תשבי איתי?" אני שואלת, "אני דניאל."

"אני כריסטינה. את לא יודעת כמה שחיכיתי שתבקשי," היא עונה, "כל כך משעמם פה בלילה."

"שקט לא מזיק מידי פעם," אני עונה לה, "גם אני עובדת לעיתים משמרות לילה."

"בגיל שלך את צריכה עוד לשחק לא לעבוד," היא אומרת לי.

אני צוחקת. "אני בת עשרים ושלוש ואחות מוסמכת," אני עונה.

"את לא ממציאה?" היא שואלת אותי.

אני מוציאה את רישיון הנהיגה שלי. "הנה תראי," אני אומרת.

"אני לא מאמינה," היא אומרת, "זה לא מזויף נכון? את לא ילדה שברחה מהבית."

"אני נכנסת לתיקיה בתמונות שלי ומראה לה את אימא ומיכאלה. "את רואה זו אימא שלי. ממנה קיבלתי את המראה הצעיר."

היא לוקחת ממני את הטלפון ומסתכלת על התמונות ואז מגיעה לתיקיה ששכחתי מקיומה. "איזה יפים אתם," היא אומרת ואני רואה שהיא מסתכלת על התמונות שלי עם ריי.

"היינו," אני אומרת, "וזו הסיבה שאני כאן בשום מקום בשעה כזו. חשבתי שהוא אוהב אותי אבל אני מניחה שרק השליתי את עצמי."

"לא. זה רק ריב של אוהבים," היא אומרת במבט של אחת שמבינה עניין, "בגלל זה אני עובדת בלילות. כדי לריב אתו פחות."

"הוא עזב אותי הלילה. בכלל לא רבנו. הוא פשוט קם והלך." ברור שאני לא מתכוונת לספר לה מה בדיוק קרה הלילה, אבל נוח לי לחשוב כעת שזה מה שקרה. אני צריכה למחוק אותו מזיכרוני כמה שיותר מהר.

 אנחנו מפטפטות על כל דבר שבעולם, כמו שתי צעירות שיצאו לבילוי לילה. הכל, רק לא על הגברים בחיינו. "תראי אותך קמטי העצב שלך התיישרו. עכשיו את יכולה להמשיך בדרכך לפני שתתחיל פה התנועה של הבוקר," אומרת לי כריסטינה. אנחנו מחליפות מספרי טלפון ומבטיחות לשמור על קשר. "וכאשר הוא יבוא להתחנן שתחזרי אליו את עוברת איתו פה. הקפה על חשבוני. ואני אחייך ואומר לך שאמרתי לך." כריסטינה המתוקה. כמה היא רחוקה מהמציאות שלי.

אני יוצאת שוב לדרך. הפעם אני מרגישה קלה מעט. אני שמחה על העצירה הזו. סבתא קוראת אותי כל כך טוב. אני מקווה שעכשיו יהיה בכוחי להערים עליי ולתת לה להאמין שאני בסדר.

אני תוהה האם אמא סיפרה לה על התקיפה.

מצד אחד אני חושבת שאימא שלי כזו שתיכף תיקח את זה באופן אישי ותספר לכולם על האסון שקרה "לה." מצד שני היא בטח מתביישת שגם לבת שזה "זה קרה." לא נותר לי אלא לחכות ולראות את פניה של סבתא בשעה שהיא רואה אותי.

סבתא היא מהמשכימות קום וכאשר אני נכנסת דרך השערים הגדולים של הבית, היא כבר עובדת בגינה.

"דן דן," היא קוראת לעברי בשמחה בשעה שאני עוצרת לידה וקופצת מהג'יפ לתוך החיבוק שלה, "אני עובדת וחושבת לעצמי מתי אפשר כבר להתקשר אלייך. רציתי לבקש שתבואי והנה את שמעת אותי. מדוע את ערה כל כך מוקדם?"

"חשבתי לעצמי שעדיף שאצא לפני כל הפקקים וידעתי שאת מתעוררת מוקדם. אז הנה אני," אני עונה לה.

"יש לי פה עוד עבודה שאני רוצה לסיים," אומרת סבתא, "אבל אני יכולה לבקש משהו?"

"בטח," אני עונה לה. תוהה מה היא רוצה.

"את מוכנה לחלוט תה ואולי..גם לאפות משהו בשבילי?" היא אומרת. ברגעים האלה סבתא נראה בעיני שוב הילדה הקטנה שמחפשת להתפנק אצל אימה.

"ברור סבתא. מה מתחשק לך שאאפה לך?" אני שואלת

"תפתיעי אותי," היא עונה וחוזרת שוב לעבוד בגינה.

אני מחנה את הג'יפ בתוך המוסך, לוקחת את התיק ונכנסת הביתה. אני עולה לחדר ששמור תמיד בשבילי ומניחה בו את התיק וניגשת לחדר האמבטיה לשטוף את פניי. מבט מהיר במראה מבהיר לי שפני נקיות ואין בהן סימנים של בכי. אני מחייכת לדמותי הנשקפת במראה ויורדת חזרה למטבח.

אני נכנסת למטבח, מדליקה את התנור שיתחמם וניגשת למזווה לבדוק מה יש בו. אני לוקחת מתוכו את הקופסה שמעוטרת בפרחי אביב עם הקמח, את צנצנת הסוכר השקופה, ובקבוק השמן. מהמקרר אני מוציאה ביצים ומחפשת איזה פירות ישנם. אני יודעת שסבתא אוהבת אוכמניות ולכן מחליטה להשתמש בהם לאפיית המאפינס עבור סבתא. אני מערבבת הכל, שופכת לתבנית ומכניסה לתנור.

אני לוקחת מספריים ויוצאת לגן התבלינים של סבתא כדי לקטוף עלים לחליטת התה.

"דן דן הגעת!" אני שומעת מאחוריי את קולו של סבא.

"איך ידעת שאני פה?" אני שואלת בפליאה.

"נו באמת דן דן. הבית כולו מריח מהאפיה שלך. אמנם גם סבתא אופה, אבל לאפיה שלך יש ריח מיוחד. אני לא יכול להסביר את זה."

"כי אני מוסיפה אבקת קסם," אני מחייכת אליו.

"בדיוק כך ילדונת. עכשיו בואי ספרי לסבא מה הביא אותך כל כך מוקדם, כי אולי סבתא מאמינה לסיפורים שלך אבל אני לא."

"סבא," אני אומרת ונאנחת.

"דן דן," עונה סבא והולך לכיוון כיסא הנדנדה, "אני מחכה."

"אני צריכה להוציא את המאפינס מהתנור," אני אומרת לו, "ולהכין את התה."

"בסדר ילדונת. אני מחכה לך כאן," אומר סבא.

אני חוזרת למטבח מוציאה את המגש מהתנור ושמה את עלי החליטה בתוך קומקום תה גדול מזכוכית. העלים צובעים את המים הרותחים והארומה שלהם ממלאת את חלל המטבח הגדול של סבתא. אני מוזגת תה לסבא בספל האהוב עליו, מניחה על צלחת שני מאפינס שהוצאתי זה עתה מהתנור ויוצאת החוצה. אני נושמת עמוק ויוצאת שוב לסבא.

אני מתיישבת לידו והוא לא מוריד את העיניים ממני. "אני מחכה," הוא אומר לי.

אני מחפשת את המילים מה לאמר לו כאשר סבתא יוצאת החוצה. "ידעתי שאמצא אתכם כאן מתלחששים.”

"אנחנו?" אומר סבא ועוטה על פניו מבט כזה שאי אפשר לדעת אם באמת דיברנו על משהו חשוב או לא.

"כך או כך, באתי לשתות איתכם. את מוכנה להביא גם לי צלחת ממה שמריח כל כך טוב במטבח. עייפתי מהעבודה." אומרת סבתא, כאילו שאני לא מכירה את התכסיסים שלה. היא פשוט רוצה שאלך כדי לברר עם סבא על מה דיברנו.

אני נכנסת הביתה ומכינה לסבתא ולי תה. אני שמה כמות ניכבדת של מאפנים על צלחת גדולה וחוזרת החוצה.

"דן דן איזה כייף שאת כאן," קורא לעברי בוסטון.

*

אתם בודאי שואלים מי זה בוסטון. בוסטון למד עם מיכאלה עוד מראשית ימי בית הספר היסודי. יש לו אח תאום בשם טקסס. שניהם חיזרו אחריה, אבל היא לא רצתה אף אחד מהם. טקסס התייאש ממנה מהר מאד ואילו בוסטון נשאר ידיד טוב שלה, ואחר כך גם שלי, למרות שהייתי קטנה בהרבה.

*

אז כפי שאמרתי הוא שמח לראותי. "ראיתי את הג'יפ שלך ואמרתי לעצמי שאני חייב לבוא לאמר לך שלום," הוא אומר.

"שקרן," אני אומרת לו, "הג'יפ שלי חונה בתוך המוסך."

"אוף איתך. האמת שאמא שלי דיברה עם סבתא שלך שסיפרה לה שהגעת והיא סיפרה לי."

"מה עוד סיפרה לך?" אני שואלת. לו ידעה שיש כוונה אמיתית בשאלה שלי.

"היא לא הייתה צריכה לאמר מילה נוספת," הוא אומר, "מיד יצאתי אלייך."

הוא ניגש ומחבק אותי, מרים אותי ומסתובב איתי. "פשוט התגעגעתי אז באתי."

"גם אני אליך," אני אומרת לו. אני מתכוונת לכך בכל ליבי. בוסטון יודע שלעולם לא יהיה משהו בינינו. לא פעם הוא רמז לי שהיה רוצה, אבל לא מוכן לוותר על הידידות שלנו.

"אני גונב לכם אותה קצת," הוא אומר לסבתא, "ותודה שהודעת לי."

אנחנו מתרחקים מהם וצועדים לעבר המדשאה לפני הבית.

"אבל אמרת ש.." אני אומרת לו.

"אז אמרתי," הוא צוחק, "העיקר שאנחנו יחד כאן."

"מה היא אמרה לך," אני אומרת בטון כועס.

"שבאת מוקדם בבוקר ונראית עצובה," הוא עונה לי בשקט, "ואמרה שאיננה יודעת מדוע."

"תעזור לי לאסוף את עצמי," אני מבקשת ממנו, "הלילה נשבר ליבי."

"תגידי לי מיהו ו.." הוא אומר, אבל אני קוטעת אותו.

"הוא לימד אותי שיש בי היכולת לאהוב בעוצמות של ידעתי. זה שלי לא שלו. הוא לא אשם."

הוא כורך את זרועו סביבי והולך איתי בשתיקה לעבר הרכב שלו. "בואי אני אקח אותך לדבר קצת עם האוקיינוס. זה תמיד מרגיע אותך."

אני אסירת תודה לו שאיננו מחטט בפרטים. הוא נמצא איתי אבל נותן לי פרטיות. לראשונה מאז הלילה שעבר אני מתחילה להירגע.

כך מתחילים החיים שלי אחריי ריי.

אני יודעת שאחרי שאחזור לבית של סבתא אמחק את התמונות שלנו יחד כצעד ראשון למחוק אותו מהלב שלי.

המשך יבוא…

בר אבידן

מאמינה באהבה