ריי
אני מתעורר שטוף זיעה למרות שנרדמתי ללא בגדים. לרגע אני צריך להתאפס ולהבין היכן אני. אני נושם לרווחה כשאני מבין שאני בדירה שלי ולא "שם." השמיכה זרוקה על הריצפה, והסדינים סתורים. כמעט כל המזרון גלוי והכריות…. איפה הכריות? "מלחמת עולם," אני ממלמל, "העיקר שאת בסדר."
השמש מכאיבה לי בעיניים ואני ממצמץ. אני מנסה לקרוא את השעה בנייד אבל עדיין לא עירני מספיק.
אני נכנס למקלחת ושוטף את עצמי. אני מחייך כשאני רואה מה המחשבות עליה עושות לגופי. "תרגע," אני מדבר אל עצמי, "מה קרה לך? אתה כבר לא יכול לחשוב על האישה שלך בלי להתרגש כל כך?" נעים לי לחשוב עליה כאישה שלי. מרגיש לי שאני שייך למישהו בעצם מישהי, שאני לא לבד יותר.
אם תשאלו את חבריי הם יאמרו לכם שאני מדבר שטויות. שיש לי מלא חברים שאוהבים אותי מאד. זה נכון, אבל היא, היא נותנת לי להרגיש בית. ובית זה דבר שאני חסר אותו מעל עשר שנים. בעצם, אני חסר אותו כל החיים. אני לרגע לא שוכח מה היה שם במקום שאמור היה להיות "הבית." גם לא את הצליל של חגורת העור שחותכת את האוויר. אז כן, זוהי הסיבה לכך שקמתי משנתי רטוב מזיעה. אני מבין ששוב נלחמתי. רק שהפעם גם היא הייתה שם, ועליה נלחמתי. כי זה התפקיד שלי כעת. להיות המגן שלה. לא בגלל שאח שלי פגע בה, אלה בגלל שהיא שייכת לי ואני לה.
"אני מקווה שישנת טוב ילדונת," אני מדבר אליה לתוך חלל הריק של דירתי. "אחרי הקרב שהפגנת אתמול נגדי אני בטוח בכך."
*
כשישבנו לשתות תה אחרי הקרב שלנו היא הגישה לי את הנייד שלה ואמרה לי: "תחייג לעצמך אם אתה רוצה את מספר הטלפון שלי."
"אם?" אני שאלתי אותה, "אחרי הקרב הזה את עוד שואלת?"
"טוב, זו הייתה הדרך שלי לבקש שמספר הנייד שלך יהיה שמור אצלי."
*
אז עכשיו שאתם יודעים שיש לי את הנייד שלה, אתם מבינים שהדבר שהכי בא לי כעת לעשות זה לשמוע את קולה. כיוון שאינני יודע אם היא ישנה עדיין, כי בסך הכל חלפו רק שלוש שעות מאז שנפרדנו, אני מחליט לשלוח לה הודעה.
ריי:
בוקר טוב ילדה יפה.
מקווה שערבה לך שנתך.
אוהב, ריי
אני מעיף מבט מידי פעם ורואה שההודעה לא נקראה. לרגע אין לי ספק שהיא תענה לי ברגע שתקרא אותה ולכן אני מבין שהיא עדיין ישנה. אני מתארגן מסיים את המייל שכתבתי בלילה וניגש להתלבש לקראת הפגישה בבית החולים לפגועי נפש.
כאשר אני מגיע אני מתקבל בשמחה על ידי הצוות. ההודעה על עזיבתי מתקבלת בתדהמה. "אבל למה ד"ר רובינס?"
"אני הולך אחרי הלב שלי, ומסתבר שהוא לא כאן," אני אומר.
"אני אתגעגע אליך," אומרת לי ד"ר מיין שנכנסת לחדרי בהפתעה. היא מושיטה יד לגעת בפניי. אני נרתע לאחור.
"אתה עוזב בגללי?" היא שואלת, "אתה יודע כעת כשלא נהיה חברים לעבודה, אולי יש סיכוי שנהיה.."
"כפי שאמרתי, אני הולך אחרי הלב שלי," אני עונה לה בטון קר.
"והלב שלך זו הילדה הזו שאח שלך תקף?" היא שואלת בארסיות.
"סליחה??" אני אומר לה נדהם, "מה היא קשורה לעובדה שבחרתי בעבודה שיותר מדברת אליי?"
"אולי העובדה שהיא עובדת במחלקה בבית החולים הר סיני." היא עונה לי בטון מנצח.
"את לא רצינית," אני עונה לה וממשיך לארוז את דבריי, "נראה לך שהייתי עוזב מקום שאני אוהב בשביל מישהו אחר?"
"ראיתי איך הבטת בה. היה בעיניך ניצוץ שלא ראיתי קודם," היא עונה לי, "עליי אתה לא מביט כך."
"איך אני אמור להביט עליך?" אני מתמם, "ובכלל את לא מכירה אותי איך את יודעת כיצד אני מביט על אנשים."
"היינו מספיק זמן יחד. אתה יודע שאני רוצה אותך ולכן עוקבת אחריך. אתה לא מבין שאתה לא יכול לתקן אצלה את המעשים של אח שלך? הרי יגיע היום והיא תיפול ותתרסק. בתור פסיכיאטר אתה אמור לדעת זאת. ואז מה? תטפל באישה חולת נפש?"
"העובדה שאנחנו פסיכיאטרים," אני עונה לה, "לא עושה אותנו יותר שפויים, אלא רק יותר מלומדים בנושא הנפש."
"הילדה הזו סובבה לך את כל הראש. כנראה יש לה השפעה כזו על הגברים של משפחת רובינס," היא אומרת בציניות.
"בתור אחת שרוצה אותי, יש לך דרך מאד משונה לגרום לי להתייחס אלייך. אני חושב שצדקתי במה שאמרתי. אולי כדאי שגם את תשבי קצת ותדברי עם מישהו מעמיתינו."
"אתה רשע," אומרת ד"ר מיין ויוצאת מהחדר.
אני מעיף מבט אחרון על החדר שהעברתי בו חודשים רבים ועוזב אותו בלי טיפת צער בלב. רק אחרי שאני בדרכי הביתה אני נזכר שאוונס שנמצא שם. אני לא חושב שלו זכרתי הייתי מסוגל להיכנס ולהתעניין בשלומו. אני מרגיש כזו הקלה. כאילו משא כבד הוסר מעל כתפיי. אני מאד שלם עם ההחלטה הזו לעזוב את בית החולים. אני יודע שכמה שאני שמח לעבוד בקרבתה של דניאל, לא רק היא הייתה השיקול שלי, אלא המשרה שבה אני חושב שאוכל לתרום מעצמי הרבה יותר.
אני מגיע הביתה, פורק את תוכן הקרטון שבידי. את הספרים אני מניח בספריה בחדר העבודה שלי, את התעודות אני משאיר בקרטון. מקומן יהיה במשרד החדש שלי.
אני הולך להכין לעצמי לשתות. עדיין אין כל תגובה מדניאל. אני משתדל לא לתת למחשבות לא טובות להשתלט עליי. "זה לא פשוט להיות מאוהב," אני אומר למכשיר הקפה כאילו הוא מבין אותי. הוא בתגובה רק מרתיח את המים ומתחיל להעביר אותם דרך הטבלית והקפה מתחיל לזרום בקילוחים לתוך הספל. אני שקוע כולי בקפה שזורם החוצה. כאשר הספל מתמלא אני לוקח אותו ומתחיל לשתות. אני נותן למשקה החם לחמם לי את הגרון. אני מרגיש שבהחלט הייתי זקוק לו. אני מושיט יד לקחת סיגריה אבל מחזיר את החפיסה הסגורה חזרה. הרי הבטחתי לעצמי שלא אעשן יותר.
אני מחליט לארוז כמה דברים למקרה שאחליט להישאר אצל דניאל. אני חושב על כך שתמיד אני לובש חליפות או בגדי אימון. לא זוכר מתי פעם אחרונה התלבשתי אחרת. אני מביט על חולצות הבד המכופתרות שלי ונזכר בחיוך איך דניאל פתחה כפתור אחר כפתור לפני שהתחפרה בי. פתאום מתחשק לי להתלבש בצורה קלילה יותר. אני מחליט לקפוץ ל"מיו מילאן" במגדל הנהר, שם גם דירתה של דניאל. הרי את החליפות שלי אני קונה בחנות האופנה הזו ואני בטוח שאמצא שם משהו לטעמי. אני לוקח שני זוגות מכנסיים שחורים ושלוש חולצות בד מכופתרות, מוסיף גם חולצות טי לבנות, ואורז אותם לתוך תיק האימונים שלי. אני מודה שאני מתרגש. אף פעם לא חוויתי מערכת יחסים כזו אינטימית. אני מחייך לעצמי עצם המחשבה על דניאל ולכן כשהנייד מצלצל אני קופץ ממקומי.
"ריי," אני שומע את קולה של דניאל. היא בוכה.
"מה קרה ילדונת, למה את בוכה?" אני שואל.
"אני צריכה אותך," היא עונה לי בבכי.
"אני כבר מגיע. מה קרה?" אני שואל.
"אני צריכה שתחבק אותי ותגיד לי שהכל בסדר," היא מייבבת.
"אני בדרך," אני עונה לה וסוגר את התיק עם הבגדים אותם ארזתי. אני שופך את הקפה לתוך כוס חד פעמית וממהר לצאת מהדירה.
כשאני ברכב אני מתקשר אליה. "אני בדרך ילדונת, אני כבר אצלך."
המסלול שמכשיר הניווט בוחר לי הוא כזה שמאפשר לי להאיץ את מהירות הנסיעה שלי. כאשר אני מגיע למגדל השומר מוסר לי בחניון תו חניה. "מיס מולן ביקשה שאסדר לך אישור כניסה. החניה שלך צמודה לשלה. היא אמרה שאתה יודע איפה היא."
אני מחנה את הרכב ועולה בזריזות ללובי. גם כאן מברך אותי לשלום איש הבטחון. "מיס מולן כבר עידכנה אותי על בואך." הוא אומר לי ומפנה אותי למעלית.
אני לוחץ על קומה שבע. דלתה של דניאל פתוחה מעט. "הגעת!" היא קוראת בשמחה וכורכת את ידיה סביבי.
אני תופס את ראשה בידי ומביט בעיניה האדומות מבכי. "ילדונת ספרי לי מה קרה?" אני שואל בחשש.
"אני מצטערת," היא אומרת ומשפילה את מבטה, "אני באמת לא כזו."
"לא כזו מה?" אני שואל.
"אני לא אחת כזו שנזקקת לתמיכה כל הזמן. אני מאד עצמאית," היא אומרת, "לא הייתי צריכה להתקשר."
"ספרי לי מה קרה?" אני מבקש.
"אתה לא מבין איזה סיוט היה לי," היא אומרת ואני נושם לרווחה. סיוט זה משהו שאני יכול להתמודד אתו.
אני אוחז בסנטרה ומנשק אותה. היא נענית לי בפראות. היא מפסקת את פיה מזמינה אותי לטעום אותה מבפנים. כל אותו הזמן אני שומר על מרחק בינינו. אני יודע שאני מאד קרוב לאבד שליטה בנוכחותה. דווקא עכשיו אני צריך לשלוט בעצמי. היא עוד לא מוכנה להתמסר לי עד הסוף.
אני אוחז בידה ומוביל אותה לספה. אני מושך אותה לשבת עליי. היא מסתובבת, מפסקת את רגליה ויושבת עליי כשפניה מולי. אין בה שוב טיפה של התגרות, אלא רצון לראות את עיניי בשעה שהיא מספרת לי.
"חלמתי שאנחנו מתאבקים על המזרון. היה קרב מאד סוער, אבל בסופו ניצחת אותי. ואז משום מקום הופיעה המשטרה ואזקה אותך. הם לקחו אותך ממני למרות שצעקתי ובכיתי ואמרתי שאתה לא אשם בכלום. הגרוע מכל הוא שאז הופיע אוונס וצחק מין צחוק מרושע שכזה. את חושבת שהוא יהיה שלך? הוא שאל אותי ברוע נוטף, זה לא יקרה."
היא מביטה בי. "נכון שזה לא יקרה?"
"בטח שלא. אין סיכוי שאסתבך עם המשטרה, ולכן איש לא יקח אותי למעצר," אני עונה לה.
"אתה לא מבין," היא אומרת ודמעות בעיניה, "נכון שאתה תהיה שלי?"
"אני כבר שלך," אני אומר ומנשק אותה שוב, "אני רק שלך. כולי מלא בך. אין שם מקום לאחרת."
"תבטיח לי שאם תפסיק לאהוב אותי תאמר לי," היא אומרת.
"אני לא אומר, כי לא אפסיק לאהוב אותך. את שלי ואני שלך וככה זה מעתה," אני עונה לה. אני מבין שאני צריך להתחיל לעבד איתה את מה שהיא עברה. אני לא בטוח שאני האדם המתאים שכן היא קרובה מידי אליי כעת. היא בשבילי משפחה.
אני כל כך רוצה לשתף אותה בסיוט שהיה לי הלילה אבל מרגיש שאני צריך לתת מקום למה שהיא עברה. אני גם לא בטוח שאני רוצה כעת לדבר על זה. רק המחשבה על מראה פניו של אבא שלי בחלום מעוררת בי צמרמורת.
"בשעה שישנת הספקתי להיות בבית החולים לפגועי הנפש ולפנות ממנו את הדברים שלי. חברי לעבודה נעצבו לראות שאני עוזב, אבל אני לגמרי שלם עם ההחלטה שלי," אני מספר לה.
"ראית אותו?" היא שואלת.
"את יודעת, זה כלל לא מפליא אותי שבכלל לא חשבתי עליו שהייתי שם," אני עונה לה.
"והרופאה המעריצה שלך הזילה דמעות?" היא שואל בחיוך ממזרי.
"הכל את קולטת," אני צוחק, "היא ניסתה לראות אם יש בינינו קשר. היא אפילו העלתה השערה שאני עובר לבית החולים בגללך. לו ידעה איזה משקל כבד היה לעובדה הזו בשיקוליי. ילדונת, כבר אמרתי לך אין לך מתחרה על הלב שלי."
"אני אוהבת אותך מיי לאב," היא אומרת לי וממיסה אותי. אבל אז הם מרצינה. "אני חושבת שאני צריכה לעבור טיפול. ביום אני לא חושבת על מה שקרה בכלל. אז למה בלילה זה מתגנב לי לחלום?"
"אני לא אחדש לך אם אומר שזה לא קרה בגללך," אני עונה לה.
"אתה חושב שאני פגומה?" היא שואלת.
"את לא מקשיבה לי ילדונת. את עברת אירוע טראומתי. העובדה שהתוקף לא מימש את רצונו לא מקטינה את גודל הפגיעה. זה לא עושה אותך פגומה, רק רגישה כעת, וגם זה יעבור," אני אומר לה.
"טוב," היא אומרת וקמה ממני, "אני הולכת להאכיל אותך עכשיו."
אני מסתכל עליה בשעה שהיא הולכת למטבח. התנועות שלה קלילות יותר. כאילו משא הורד מעל כתפיה. פתאום אני קולט את מה שאמרה. הילדונת יודעת לבשל.
דניאל מוציאה מצרכים מהמקרר ובזריזות קוצצת מערבבת ומכניסה לסיר. היא בגבה אליי כך שאינני רואה דבר.
"מה בתפריט?" אני שואל.
"מרק פטריות מוקרם אתה אוהב?" היא שואלת.
"את ממש מבשלת," אני אומר לה.
"אף פעם לא ראית אישה מבשלת?" היא שואלת אותי בפליאה, "אילו נשים היו לך בחיים?"
"לא הגעתי עם אף אחת למצב כמו שאיתך," אני עונה לה.
"אני ממש לא מבינה," היא עונה לי, "גבר מעלף כמוך. לא שאני מתלוננת, אני מאד שמחה שאתה פנוי."
"האמת היא שלא טעמתי הרבה מאד זמן אוכל ביתי," אני עונה לה. לו רק ידעה כמה הרבה זמן עבר מאז.
*
דניאל
אני מהרהרת ביני לבין עצמי שאינני יודעת עליו כמעט כלום, ובכל זאת נפשי קשורה בנפשו כמו שלא הייתי מעולם.
הוא אף פעם לא מדבר על משפחתו. זה קשה לי לא לדעת כלום ביחוד שאני כל כך קשורה למשפחתי. העובדה שאיננו קשור לאחיו לא מלמדת על המשפחה כולה. אני תוהה למה התכוון שעבר הרבה זמן מאז טעם אוכל ביתי. בכל מקרה אני שמחה לבשל עבורו.
אני מכניסה לתנור את הלחם הכפרי כדי שיתחמם קצת. בינתיים אני מכינה סלט קיסר ומחלקת אותו לשתי קעריות עץ ומניחה על השולחן גם קנקנן מים עם פירות קפואים בתוכו.
"איזה פינוק," הוא אומר לי ומתקרב לנשק אותי. אני אוחזת בדש חולצתו ומנשקת אותו חזרה.
"אתה יודע מה אני הכי אוהבת?" אני שואלת אותו.
"ספרי לי," הוא עונה לי.
"לפתוח את כפתורי חולצת הבד שלך, להקיף אותך בזרועותיי ולהתחפר עמוק בשקע צווארך," אני אומרת לו, "שם זה מרגיש לי הכי בטוח. ככה אני מרגישה הכי מוגנת מפני העולם."
הוא פושט את ידיו לצדדים לקראתי.
"קודם נאכל," אני אומרת לו, "ואחר כך אני רוצה שנעשה משהו כייפי. משהו שישכיח ממני את מה שקרה."
*
ריי
אתם וודאי לא תבינו מה זה בשבילי לשבת כאן איתה ולאכול. זה מסמל עבורי את שיא הנורמליות. משהו שלא חוויתי מאז ילדותי. אני בהחלט יכול לראות אותי מקים איתה בית. אני מביט בה איך שהיא אוכלת. התנועות שלה הן כאלה סקסיות שאני לא יכול להוריד ממנה את העיניים. אני נמשך אליה בטירוף, משתדל לזכור את מה שעברה מצד אחד, מצד שני מתקשה לשלוט בעצמי. אני כבר רוצה לטעום את כולה. להיות בתוכה ולפרוק את תשוקתי. אני רוצה להכתים אותה כך ששום גבר אחר לא יתקרב אליה לעולם. מין הרגשה כזו של רכושנות שאינה מוכרת לי. הרכושנות כמובן היא גם מבחינתה. אני רוצה לתת לה את כולי ולהיות רק שלה.
"על מה אתה חושב מיי לאב?" היא שואלת בשעה שהיא מלקקת את הכף בהנאה מרובה.
"עלייך ילדונת וכמה שאת מעניקה לי שלווה שלא ידעתי הרבה זמן," אני עונה לה.
"נו באמת," היא צוחקת, "זו השמנת במרק הפטריות שעושה לך נעים בפנים."
"אני מבין שזה מה שעושה לך השמנת בפנים," אני עונה לה. אני מחייך כי אני רואה בעיניה זיק של שובבות ואני סקרן לראות מה תגיב.
"אתה טועה דוקטור," היא עונה לי, "אצלי זה אתה שעושה לי נעים בפנים."
"באמת?" אני אומר וקם, מקיף את הדלפק במטבח, מתכופף אליה ומנשק אותה מבפנים. מטייל עם לשוני בתוך פיה.
"ככה?" אני שואל אותה.
"ככה בדיוק ואפילו יותר," היא אומרת.
"את מתגרה בי," אני אומר לה ומישיר מבטי לתוך עיניה.
"אני פשוט מציינת עובדה שזוהי ההשפעה שלך עליי," היא אומרת, "אני באמת לא יודעת מה קרה לי. אף פעם הלשון שלי לא פטפטה בכזו חופשיות. אני מרגישה שאתך אני לא צריכה לשחק משחקים. מה יעזור לי אם אציג בפנייך את מי שאני לא באמת?"
"אני מאד מעריך את הכנות שלך כלפיי," אני עונה לה, "זה בהחלט מונע ספקות."
"אז זה העניין," היא עונה לי, "אני מאוהבת בך. נקודה. רק רציתי שתדע למקרה שתהית."
"עכשיו אחרי שהעלית את הנקודה, אין לי יותר ספק," אני עונה לה ושנינו פורצים בצחוק. "אני מטורף עלייך, את יודעת? את יודעת!"
"הרגשתי שאני מאבדת את שפיותי הבוקר," היא אומרת לי, כאילו אנחנו מדברים סתם על מזג האויר או משהו בסגנון, "תודה שעזרת לי לחזור לעצמי."
אני מביט בה. אין לי ספק שהיא תהיה בסדר. "בעיניי את מושלמת," אני אומר לה.
"תודה. זה חשוב לי מאד לשמוע את זה מפיך," היא עונה לי ושבה ללקק בהנאה מרובה את שאריות המרק מהכף. כמה הייתי מוכן להתחלף עם הכף הזו כעת.
אנחנו מסיימים לאכול ואני מזדרז לקום ולשטוף את הכלים. היא קופצת ומתיישבת על השיש לידי. עיניה נעוצות בתנועות של ידיי בשעה שהן מסבנות את הכלים ושוטפות אותם. "יש לי מדיח כלים," היא אומרת לי.
אני מחייך. "שמתי לב לכך. אבל המבטים שלך בשעה שאני מנקה עשו לי חשק להאריך במלאכה."
"תסביר," היא מבקשת.
"את כל כך רצינית ומרוכזת בפעולה הפשוטה הזו שאני מוקסם ממך," אני עונה לה.
"אתה מנקה גם חלונות?" היא שואלת, "כי אני בהחלט יכולה לראות את עצמי נועצת בך מבטים בשעה שאתה מנקה אותם כשפלג גופך העליון ערום. כדי שלא תלכלך את החולצה שלך כמובן."
"את שובבה ילדה ומשחקת איתי באש," אני עונה לה.
"מה שקורה לי איתך לא קרה לי אף פעם. מערכת היחסים האחרונה שלי ארכה ארבע שנים, הכרתי אותו כשהייתי בבית הספר לסיעוד," היא אומרת לי, "ולא היה בה שום דבר דומה למה שקורה לי איתך. ודאי תאמר שזה בגלל שבגרתי. אבל לא."
"אם לא הייתי קורא את המידע עלייך אז בבית החולים, יכולתי להישבע שאת בת שש עשרה," אני אומר לה, "כל פעם שאני מסתכל עלייך אני לא מאמין שאת בת עשרים ושלוש."
"ולכן זה מפתיע אותך שאני רואה בך גבר על כל המשתמע מכך?" היא שואלת.
"את רומזת לי משהו?" אני שואל אותה בחיוך.
"מממ… רומזת? לא יודעת איך לקרוא לזה. כי חשבתי ש.." היא עונה לי ועוצרת נבוכה.
"אני מביך אותך?" אני שואל, "אם היה לך ספק, אז שלא יהיה לך. אני לגמרי בעניין שלך."
"אז מה עושים היום?" היא משנה בחדות את הנושא. האם הדיבור בעניין באמת מביך אותה? "הבנתי שגם אתה עדיין בחופש."
"רציתי לבקש ממך לבוא איתי למיו מילאן. הבטתי הבוקר בארון הבגדים שלי וגיליתי שלא ממש יש לי בגדים פרט לחליפות ובגדי ספורט," אני אומר לה.
"באמת?" היא עונה לי מופתעת, "כלומר בטוח שאבוא."
"זה מפתיע אותך שאני מבקש ממך לבוא?" אני שואל, "אם את מעדיפה אני יכול ללכת פעם אחרת. ונלך למקום אחר."
"מה פתאום. אני אשמח לבוא. גם אני צריכה לחדש את המלתחה שלי. אף פעם אין לי זמן לזה," היא עונה, "מאד מתאים לך ללבוש ג'ינס ואני אשמח לעזור לך לבחור."
"הרבה זמן לא לבשתי ג'ינס והבנתי שאני מתגעגע להתלבש כמו פעם," אני עונה לה, "יותר קליל כזה. פחות מחוייט."
"אבל .." היא אומרת ומשתתקת.
"אבל מה?" אני שואל.
היא מחייכת חיוך מבוייש. "מה שרציתי לאמר…כלומר…ראיתי ברשת החברתית שאתה לובש ג'ינס וחולצות טריקו. אתה נראה מעלף."
"אז זה העניין. מישהי הסתכלה עליי בלי שידעתי. זה משמח אותי. את יכולה לראות שאין לי שם תמונות עם אף אחת," אני עונה לה.
"גם אצלי אין תמונות עם אף אחד. גם לא עם האקס שלי," היא עונה לי.
"אני יודע," אני אומר, "התמונות שלי עם הג'ינס ישנות. כשעברתי לדירה החדשה לא לקחתי אותם איתי. הם לא התאימו למי שאני. כלומר מי שהייתי עד שהכרתי אותך."
"כזו השפעה יש לי עליך?" היא שואלת.
"יותר משאי פעם תדעי," אני אומר לה ומיד מתחרט.
"דווקא אני רוצה לדעת," היא אומרת, מתרוממת לעברי ומנשקת אותי.
פתאום היא נסוגה לאחור. אני רואה את מהמבט בעיניה. "אני יודע שאת לא כזו פלרטטנית. אני יודע שאלה הרגשות שלך שצפים. זה בדיוק מה שקורה גם לי." היא מתקרבת אליי שוב ומניחה את ראשה עליי. אני אוסף אותה לחיבוק ועוצם את עיניי. שלווה גדולה נופלת עליי. הרגע הזה הוא המושלם ביותר שידעתי זמן רב.
"בוא נלך להלביש אותך," היא אומרת ופונה לכיוון דלת היציאה.
"לא שכחת משהו?" אני שואל אותה.
היא מביטה בי לרגע מבולבלת. "אה זה. כרטיס האשראי שלי פה בכיסוי של הטלפון," היא עונה לי.
"את רצינית? על זה את חושבת שחשבתי?" אני אומר לה, "זה מסע הקניות שלי ואני משלם. גם עליי וגם עלייך. דיברתי על נשיקה," אני אומר לה ומנשק אותה.
"אני לא אוהב להתנשק בציבור," אני מסביר לה, "הייתי חייב אחת לדרך."
היא מושכת אותי אליה ונותנת לי עוד אחת. "שלא יחסר לך מיי לאב."
*
"ילדונת אני כל כך שמחה לראות אותך," אומרת לה ליאה בעלת מיו מילאן , "את נראית נפלא."
דניאל מגששת אחרי ידי. אני מרגיש שהיא מתכווצת, אבל על פניה חיוך.
"מה קרה ילדונת?" שואלת אותה ליאה. אני שם לב שליאה מבחינה בשינוי שחל בשפת הגוף של דניאל.
דניאל מתעלמת ומציגה אותי בפניה. "ליאה תכירי זה ריי."
"זה אתה שאחראי לאושר שלה אני מבינה," היא אומרת, "אולי תשכנע אותה להצטלם עבורי. למעשה
הייתי שמחה ששניכם תצטלמו. מה אתה אומר?"
"לא כעת ליאה," אומרת דניאל ומחזקת את אחיזתה בי.
"בסדר ילדה," עונה ליאה ונוגעת בזרועה. דניאל נרתעת מהמגע. אני בוחן את תגובתה של ליאה. עכשיו אני מבין שהיא קולטת שמשהו עובר על דניאל. הדאגה נשקפת מעיניה. "אני רוצה לדבר איתך."
אני מצטרף אליה אבל ליאה מסמנת לי שאתן להן ללכת לבד. "הוא יודע הכל ליאה," אומרת דניאל, "אני רוצה אותו איתי."
"להכין לכם לשתות?" שואלת ליאה בשעה שאנחנו יושבים מולה.
דניאל מתנשמת. "תנשמי," אני לוחש לה.
"הותקפתי," היא אומרת לליאה בשקט, "למזלי הוא היה שיכור מידי ולא הצליח לאנוס אותי."
ליאה יושבת מולה בשתיקה. אני רואה שהבשורה קשה לה לעיכול. היא מנידה את ראשה לשלילה. ומצמצמת את עיניה. "איך זה שלא ידעתי?" היא אומרת לה לבסוף.
"אני מניחה שזה מסוג הדברים שאימא שלי לא הייתה רוצה לדבר עליהם. גם לא עם חברה טובה כמוך. קשה לה מאד," עונה לה דניאל.
"את כזו מתוקה," אומרת ליאה, "כל כך מתאים לך לחשוב על הכאב של אימא. אבל לא לזה התכוונתי. אני פעילה במרכז לנפגעות אונס. כאשר קורה מקרה כזה אני מוזעקת לשם לא בגלל שאני עורכת דין אלא בגלל שאני הייתי שם. הותקפתי על ידי חבר של אחי." אני כל כך מעריץ את ליאה. למרות שאני בחדר ושומע את הדברים הכל כך אישיים עליה, מי שחשובה כעת בעיניה זו דניאל.
"ריי הוא פסיכיאטר. הכרתי אותו בבית החולים לפגועי נפש שם נבדקתי," אומרת דניאל. אני מעריך כל כך את העובדה שהיא משמיטה את הפרטים העיקריים בסיפור. מי התוקף שלה, ואיך באמת נפגשנו, "לשמחתי הוא מתחיל לעבוד בהר סיני."
"אני שמחה שיש לך מי שתומך בך. בכל מקרה את יודעת את הטלפון שלי ואני זמינה לך עשרים וארבע שעות אם את זקוקה לי," אומרת לה ליאה, "ועכשיו לכו תתחדשו לכם בבגדים חדשים. הגיע הבוקר קולקציה חדשה ממילאנו."
"אני רוצה שתביני אותי," אומרת דניאל, "אני לא רוצה שהקשר בינינו יפורסם בשלב זה, לכן סירבתי להצטלם עבורך." שוב היא איננה מסבירה לה את הכל ואני אסיר תודה לה על כך.
אנחנו חוזרים לאולם התצוגה. "אני שמה לך ערימה של בגדים למדוד. לכי עם הגבר שלך ותלבישי אותו. יש לו טעם טוב. קודם כל כי בחר בך וגם כי בחר במיו מילאן," אומרת ליאה ומצביעה על מה שאני לובש. "תעשי להם חשבון כאילו זו אני," היא אומרת למוכרת. "יש לי פגישה בקרוב אני חייבת לברוח."
ברגע שליאה עוזבת המוכרות עטות עלינו מכל כיוון. דניאל בהחלט מתנהגת כמו לביאה שמגנה על מה ששלה. "זה בסדר, אנחנו נסתדר," היא אומרת להם עם חיוך מתוק על השפתיים. אני רואה את אי שביעות רצונן אבל הן נסוגות לאחור. דניאל בוחרת לי מבחר של מכנסי ג'ינס כחולים בגוונים שונים וגזרות שונות, מתאימה להן חולצות טריקו ושולחת אותי לחדר ההלבשה למדוד.
"אני כבר חוזרת," היא אומרת. אני לוקח את ערימת הבגדים. אני רוצה לבקש שתבוא איתי אבל היא נעלמת לי מהעין. אני מחפש אותה מסביב ורואה שהיא ניגשה לראות מה ליאה הכינה עבורה. היא מסתכלת על כל פריט, מניחה אותו על גופה מול המראה בלי למדוד וממשיכה לפריט הבא. אני כל כך מוקסם ממנה עד שאני עומד וצופה בה. היא בוחרת לה פריטים מסויימים ומניחה אותה על הדלפק ליד הקופה. היא קולטת אותי.
אני נבוך וממהר להיכנס. דניאל נכנסת אחריי. "אהבת מה שמדדתי?" היא שואלת ומושיטה לי ג'ינס שאמדוד. "אני צריכה להבין מה הטעם שלך. האם אתה אוהב צמוד או מכנס שנופל מעט?"
"ומה את אוהבת?" אני שואל אותה.
"אני אוהבת אותך מיי לאב," היא עונה.
"מה את אוהב שאני לובש?" אני שואל אותה.
היא עולה על קצות אצבעותיה. "הכי אני אוהבת," היא לוחשת לי, "כמו באמצע הלילה במכון."
"תתאפקי קצת ילדה. אני מבטיח שתראה אותי כך ועוד פחות מזה. אבל כדי שזה יקרה אני מבקש שתעזרי לי לבחור."
בסוף אני בוחר ארבע זוגות ג'ינס וכמות כפולה של חולצות טריקו. אין ספק שזו חוויה ללכת לקנות עם אישה. ביחוד האישה שאתה כל כך אוהב ושאוהבת אותך. אני ניגש לשלם ומופתע מהמחיר. "את חישבת גם את הדברים של דניאל?" אני שואל את המוכרת.
"אני מסכימה איתך שזה בהחלט מחיר לא יאומן, אבל זו הייתה ההוראה של ליאה לחייב אתכם כך," עונה לנו הבחורה שליד הקופה.
"אני לא יכולה לחכות להראות לך מה אני קניתי. תתכונן לתצוגת אופנה," אומרת לי דניאל.
" אני לא יכול לחכות לרגעים שבין, בשעה שתחליפי בין הבגדים," אני לוחש לאזנה.
"אני מבינה שאתה מחזיר לי על ההערה שלי בתא ההלבשה," היא אומרת.
"אני לא אוהב להישאר חייב," אני עונה לה.
מה באמת יהיה שם בשעה שדניאל תלבש ותפשוט את בגדיה החדשים לפני ריי?
על כך בפרק הבא.
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה