ריי
אני לא יודע מאיפה זה בא לי. אני לא אחד שמנהל מערכות יחסים. מה שראיתי בבית הספיק לי כדי לא לרצות לחיות את חיי בזוגיות. לא שחלילה אני חושב שאני כמו אבא שלי. באיזשהו מקום הקשר הזה של הזוגיות נראה לי, איך אומר זאת, לא….טבעי?
בלי לחשוב הרבה אני אומר לדניאל שאקח אותה הביתה.
"שלך או שלי?" היא שואלת. אני יכול לראות את העייפות על פניה.
אני משאיר את הבחירה בידיה.
"אני לא מחפשת סקס," היא מוסיפה מיד.
"זה לא מה שביקשתי," אני אומר לה.
היא חושבת רגע אחד ארוך. אני רואה שהיא נלחמת בעצמה ורוצה לאמר לה שזה בסדר. אינני מתכוון ללחוץ עליה.
"אתה גר קרוב?" היא שואלת לבסוף.
"חמש דקות מפה," אני עונה לה.
"אם כך נלך אליך," היא עונה, "בשעה הזו הדרך לדירתי מאד עמוסה. אני רק מזהירה אותך שברגע שאני מתיישבת על כורסה אני נרדמת."
"זו הסיבה בדיוק שאני מציע לך ללכת הביתה ולא שואל אותך היכן את רוצה לבלות כעת."
"איזה מזל שאתה רופא ומבין מה זו משמרת ארוכה," היא אומרת ומכסה בידה על פיה כדי להחניק פיהוק.
"אל תרדמי ילדה, אנחנו כבר מגיעים," אני אומר, "את רואה את המגדל שבו משתקפת השמש?"
"מממ," היא עונה לי.
אני מלטף את לחיה. היא מפנה את ראשה לכיווני ומתמסרת למגע שלי. איני יודע למי זה גורם יותר אושר לה או לי. דבר אחד אני יודע שמשהו שר בלב שלי כעת מנגינה שאני לא מכיר.
אני נכנס ומחנה את הרכב בחניה. "בואי ילדונת הגענו," אני אומר לה ויוצא מהרכב כדי לפתוח בפניה את הדלת שלה. אם מישהו היה רואה אותי כעת הוא בוודאי היה משפשף את עיניו כדי להיות בטוח שזה אני. אני בטוח שאם אני הייתי רואה מישהו נוהג כך הייתי מגחך. אבל איתה, איתה הכל נראה לי הכי טבעי בעולם.
אני אוחז בה ביד אחת ובשנייה נושא את התיק שלה. הוא די כבד. היא כנראה מבחינה בפליאה שלי כשאני מרגיש את כובד משקלו. "כיוון שאני גם מיילדת אני נושאת איתי את כל מה שדרוש כציוד עזר ללידה. אף פעם אי אפשר לדעת מתי אקבל קריאה," היא מסבירה לי, "הרי אי אפשר לדעת איך תתפתח לידה. אנשים חושבים שלידה זה כלום. יש לי הרבה סיפורים לספר כמה זה לא פשוט. בעיניי היולדת היא תמיד על סף מוות בזמן הלידה. כמו היום. פחדתי שנאבד אותה."
"שמעתי שמדברים עלייך בחוץ. כמה רגועה ומרגיעה היית למרות שהמצב היה קשה," אני אומר לה.
"מה יועיל לי אם אלחץ?" היא עונה ומחניקה עוד פיהוק.
אנחנו מגיעים לדירתי שבאחת הקומות העליונות. המעלית בקומות אלה נפתחת ישירות לתוך הדירה. אני רואה אותה סוקרת בזריזות את הדירה אבל נמשכת לחלונות המובילים למרפסת. "איזה כייף של מרפסת," היא אומרת, "איזו רוח מלטפת."
היא נכנסת חזרה. "הרוח הזו בהחלט העירה אותי," היא אומרת והפעם מסתכלת באיטיות מסביבה. "מי עיצב את הדירה?"
"אני," אני עונה לה. לא בטוח מה היא חושבת עליה.
"יש לך טעם משובח," היא עונה, "אני אוהבת את שילובי הצבעים, ואוהבת שהיא לא יוקרתית מידי. היכרתי כאלה לרוב, והן סתם מנקרות עיניים ואין בהן טיפת הרגשה של בית." אני תוהה מאיפה היא מכירה בתים כאלה. "אני באה ממשפחה מאד מבוססת," היא מספקת לי את ההסבר בלי ששאלתי, "בזה אני שונה מאימי ואחותי. אני לא מחפשת חיי נוחות. אהבה זה דבר מאד חשוב בעיניי."
"אני חייב להודות," אני אומר, "שרואים שאת ואחותך מאד קשורות, ועם זאת ההבדל ביניכן בולט לעין. היא באמת נראתה לי ילדה מפונקת כזו."
"היא לא מפונקת," היא מתרעמת, "היא פשוט רואה את החיים אחרת ומעדיפה ללכת על בטוח."
"ולאהוב זה לקחת סיכון?" אני שואל.
"בוא אני אנסה להסביר לך. אני לא בטוחה שהיא הייתה מתאהבת בסטיבן אם הוא לא היה עורך דין ונראה טוב."
"ואת?" אני שואל.
"אני אוהבת להסתכל לאדם בעיניים, לקרוא אותן, הרבה לפני שאני חושבת מה הוא עושה," היא עונה לי.
אני כל כך משתוקק לשאול אותה לגביי, אבל אני לא יודע מה באמת היא חושבת עליי. היא כנראה מבינה מהמבט שלי שזה מה שאני חושב.
"נו תשאל," היא אומרת בחיוך.
"אם את יודעת מה השאלה אולי תעני לי," אני אומר.
"אל תכעס, אבל אני ממש מותשת. אני מרגישה את העייפות בשרירים שלי. זו היתה לידה מאד לא פשוטה, ותוסיף לזה את הלילות שקדמו לכך," היא אומרת ולא ממשיכה.
אני אוחז בידה ומוביל אותה לחדר השינה שלי. "יהיה לך יותר נוח לישון כאן מאשר להירדם על הספה," אני מסביר לה מדוע הבאתי אותה לכאן.
היא מחייכת.
"מה?" אני שואל.
"אני כל כך אוהבת סדינים לבנים. נראה לי כאילו אני ישנה על מצע של עננים," היא אומרת למראה כלי המיטה הלבנים שלי. "יש בצבע הזה מלא שקט."
היא חולצת את נעליה, פושטת את מכנסיה וחולצתה ונשארת רק עם גופיה. לבסוף מתעטפת בשמיכה ועוצמת עיניה. "תשאר איתי עד שארדם," היא מבקשת.
אני נשכב לידיה. היא מסתובבת אלי ופותחת את כפתורי החולצה שלי. אחד אחרי השני עד האחרון שבהם. היא מקיפה אותי בזרועותיה, מניחה ראשה עלי ונרדמת.
המגע שלה על עורי החשוף כל כך נעים לי. הוא גורם לשריריי להתרפות. שלווה עוטפת אותי. אני לא מכיר את ההרגשה הזו בה אני משחרר את השליטה. המגע שלה חם ואני מניח יד על גבה. "אני אוהב אותך," אני לוחש לה.
"מממ.." היא ממלמלת והנשימות השקטות שלה שוב עוטפות את החדר, "אני אוהבת אותך," היא אומרת לי אחרי הפוגה לא קצרה. עיניה עצומות ואינני בטוח אם היא אומרת זאת מתוך חלום. "אני אוהבת אותך ריי," היא אומרת. עכשיו אני בטוח שהיא מדברת אליי.
את המילים האלה שמעתי לא פעם בחיי. תמיד הן היו חסרות משמעות בעיניי. עכשיו הן משרות עליי שלווה גדולה. היא הסתכלה לי בעיניים ביום ההוא ששחררתי אותה מבית החולים, ובכל זאת היא אומרת לי את המילים האלה.
עם המחשבה הזו אני עוצם עיניים ונסחף אחריה לשינה.
*
דניאל
אני מרגישה כל כך מוגנת בזרועותיו. מין שקט גדול עוטף אותי. אלה לא הסדינים הלבנים כפי שאמרתי קודם. זו הנוכחות העוצמתית שלו לידי. אני מרגישה שאני מתמלאת אהבה כלפי הגבר הזה. עד היום בחנתי אותו. רציתי להיות בטוחה שהוא לא מחפש את קירבתי רק בגלל שהוא מנסה להציל את אח שלו. אני מרגישה שבאמת הוא איתי, בלי מסכות, מתוך כוונה טהורה של גבר שמתעניין באישה שאני.
הייתי כל כך עייפה שנרדמתי. על סף החלום שמעתי אותו אומר לי שהוא אוהב אותי. "אני אוהבת אותך ריי," עניתי לו. אמנם לא יכולתי לפקוח עיניי אבל רציתי שידע שאני יודעת מי הוא ולא מדברת מתוך שינה.
איזו הרגשה נפלאה היא להרגיש את הגבר החזק הזה נותן בך אמון ונרדם איתך. הרגשתי את כל הגוף שלו מתרפה מוקף בזרועותיי. לכן התעוררתי כאשר הרגשתי את הגוף שלו שוב מתקשח. השרירים שלו היו מאובנים, והוא מלמל משנתו. פרט למילה "לא," לא הבנתי מילה.
הבנתי שהוא נלחם נגד השדים שלו ולא יכולתי לעזור לו פרט ללטף אותו. וכך עשיתי. ליטפתי בעדינות את לחיו ולחשתי לו כל הזמן: "אתה בסדר, אתה בסדר."
אני תוהה מה יש בו בגבר המדהים הזה, החזק הזה שגורם לו לסיוטים כאלה. נראה כאילו הלסתות שלו ננעלות והוא עומד מול האוייב הכי גדול שלו. כי גם העיניים שלו לא רגועות.
"אתה בסדר," אני לוחשת לו, "אני כאן." אני לא יודעת מדוע אני בוחרת לאמר לו את המילים האלה אבל ממלמלת אותן לאזניו כל הזמן ונראה שהן מגיעות אליו, כיוון שלאט לאט הוא מרפה מהמלחמה שלו ואני מרגישה אותו רגוע יותר, אם כי עדיין דרוך.
"מיי לאב אני פה איתך," אני אומרת לו.
הוא פוקח את עיניו, מצמצם אותן כנגדי. נראה שלוקח לו רגע להבין איפה הוא ומה אני עושה פה.
"את בסדר?" הוא שואל אותי.
"אני בסדר מיי לאב," אני עונה לו, "זה אתה שחווית סיוטים."
הוא מסתכל עליי במבט ספקני. "מלמלת מתוך שינה. נראה היה שאתה נלחם במשהו או במישהו."
"באמת? ומה אמרתי?" הוא שואל.
"לא הבנתי מילה פרט למילה: לא!" אני אומרת.
הוא מתיישב על המיטה. עיניו מקובעות על הקיר ממול. "אף פעם לא ישנתי עם מישהי כך שאינני יודע אם זה קורה לי הרבה," הוא אומר לי.
אני שותקת. מקשיבה לו.
"תתלבשי, אני אקח אותך הביתה," הוא אומר.
"אתה מוכן להסביר לי למה?" אני שואלת, "זה בגלל שאתה לא נוהג לישון עם נשים?"
"אני לא חושב שאני צריך להסביר לך," הוא עונה. הוא לא מסתכל עליי, "את חכמה מספיק בשביל להבין."
"אז מה שאני מבינה הוא שאמרת לי שאתה אוהב אותי כי חשבת שאני ישנה," אני אומרת, יוצאת מהמיטה ואוספת את בגדיי.
הוא מזנק אחרי ואוחז בידי. "לא שיקרתי."
"כן, אבל זה היה לפני שהיה לך חלום בלהות. עכשיו זה כבר לא רלוונטי נכון?" אני עונה לו מיד, "אני מקווה שהסיוט שלך זו לא הייתה אני."
"איך את בכלל יכולה לחשוב כך," הוא עונה לי.
"מה זה משנה כעת מה אני חושבת," אני עונה לו, "אני אלווה עצמי לדלת ואזמין מונית. אם יש לך חשש שאהיה במשפט של אחיך, אני מבטיחה לך שאין צורך שאעיד שוב."
"חשבתי שכבר סגרנו את הנושא הזה. אחי לא מעניין אותי רק את," הוא עונה.
"היינו כבר במקום הזה," אני עונה לו, "אבל אז נרדמנו יחד ולך היה חלום בלהות."
"מה כל זה קשור?" הוא עונה לי.
"מה זה קשור? אתה עוד שואל?" אני עונה לו והדמעות מאיימות להתפרץ, "ביקשת שאסתלק אז זה מה שאני עושה."
"אני הנחתי שלא תרצי להישאר," הוא עונה לי.
"והבנת שאהבתי אותך לדקה וחצי ואחרי ש…אז כבר לא? יופי אדוני הפסיכיאטר," אני עונה לו, "השיחה הזו נגמרה."
"אני אוהב אותך דניאל," הוא אומר לי.
"יש לך דרך מאד מוזרה להראות את זה," אני אומרת, "אני מותשת, ושבורה ולא מאופסת. אולי פעם אחרת."
אני מוציאה את הנייד שלי ומתקשרת למונית. "ברצוני להזמין מונית למגדל ליד הנהר," אני אומרת, חוטפת את נעליי מהארון בכניסה ויוצאת מדירתו של ריי. כשהדלת נסגרת אחרי אני ממשיכה ללכת ואינני מתסכלת לאחור.
אני יוצאת מהמעלית בצעדים מהירים, יוצאת מדלת הכניסה וממהרת להיבלע במונית שכבר מחכה לי.
"את בסדר ילדונת?" שואל אותי נהג המונית שנבהל מפרץ הבכי שאינני יכולה לעצור.
"נשבר לי הלב," אני אומרת לו.
"את ממהרת הביתה?" הוא שואל אותי. אני מביטה בראי לראות את פניו של הנהג. הוא נראה גבר בגילו של אבי. "אני אומר לך מה. את הנוסעת האחרונה שלי היום, את רוצה שאקח אותך לטיול קטן?"
אני נרעדת כולי. עוד אחד שרוצה לתקוף אותי? אולי לאנוס אותי?
"אני מצטער," הוא ממהר לאמר, "זה באמת נשמע רע. בסך הכל רצית להציע לך שאסיע אותך לאורך קו המים. כל כך יפה שם כעת עם כל האורות."
"זה בסדר," אני ממלמלת, "אני רוצה הביתה, כמה שיותר מהר."
"אני ממש מתנצל. היו לי כוונות לשמח אותך זה הכל," הוא עונה ונוסע ישר לכיוון המגדל, "יש לי בת בגילך. אין לי שום כוונה לפגוע בך."
"זה בסדר," אני עונה לו, "היה לי פשוט יום מתיש."
אני כולי דרוכה. אני מסתכלת על העיר שמוארת בפנסי הרחוב הלילה, לא שמה לב לתנועה בכביש. אני סופרת את הדקות עד שנגיע. כאשר אנחנו מגיעים אני מוציאה שטר לשלם לו, אבל הוא מסרב לקחת. אני מתעקשת ומניחה אותו על הכיסא שלידו.
אני יוצאת מהמונית ונושמת לרווחה. מבטי עוקב אחריה מתרחקת ורק כאשר היא נעלמת מעיניי אני פונה להיכנס לבניין.
אני שומעת קול של מנוע חזק ואופנוען לבוש שחורים נעצר לידי. הוא מתכופף ומושיט לי קסדה. "תעלי." הוא אומר לי.
אני רוצה לברוח, אבל אז הוא מוריד את הקסדה מעליו ואני רואה שזה ריי.
"תעלי," הוא חוזר על דבריו.
"אני לא חוזרת איתך לדירה שלך," אני אומרת.
"אני לא לוקח אותך לדירה שלי," הוא עונה, "ליאם מחכה לנו. שנינו זקוקים לזה כעת."
"ליאם?" אני שואלת.
"כן, התקשרתי אליו וביקשתי שיפתח לנו את המכון," הוא עונה לי כאילו זה דבר שיגרתי ללכת להתאמן בשעה שלוש בבוקר.
"מעניין," אני אומרת לו, "ומה בדיוק אמרת לו?"
"דניאל, הוא יודע שאני מאוהב בך," הוא עונה לי, "אמרתי לו שאני דפוק ואני רוצה שיעזור לי לתקן את זה."
"אז זהו, אם נלך מכות הכל יהיה בסדר?" אני שואלת.
"דווקא לא. ביקשתי שיכין לנו תה צמחים," הוא אומר, "נו, את עולה?"
אני לא מגיבה. הוא מדומם את המנוע, קם מהאופנוע, אוסף בידו את שערי וחובש לי את הקסדה. מניף אותי בזרועותיו ומושיב אותי על המושב האחורי. הוא תופס את ידיי ומקיף בהן את עצמו. "תחזיקי חזק," הוא אומר ומתניע שוב את האופנוע.
למרות זאת אינני נצמדת כולי אליו. אני כועסת ושבורת לב ממנו. אני לא יודעת לריב . אף פעם לא רבתי עם סמואל שהיה חבר שלי חמש שנים. אני לא יודעת איך לנהוג אתו כעת."
הוא נוהג במהירות גדולה ומגיע תוך זמן קצר למכון.
"אם תהית איך ידעתי למצוא אותך," הוא אומר לי בשעה שהוא מחנה את האופנוע, "זה פשוט מאד. הרי נתת לנהג המונית את הכתובת בטלפון. ידעתי שעם הרכב ייקח לי יותר זמן אז באתי עם האופנוע. מצטער אם היה לך קר."
*
ריי
אנחנו מגיעים וליאם כבר מחכה. הכנתי לך תה ילדונת," הוא אומר לדניאל, "ואתה, אתה עולה מיד על המזרון."
"אמרתי לי שאין צורך שאבוא בבגדי אימון," אני עונה לו.
"אני לא נכנס למה שקורה ביניכם. בזה עוד נגע. אבל אני מניח שדניאל ראתה גבר בתחתונים. אז אני רוצה אותך כאן בלי בגדים רק עם התחתונים שלך. אתה לובש תחתונים נכון?" אומר לי ליאם.
אני מציית לו בלי לחשוב. פושט מעליי את הבגדים שלי ונשאר רק עם הבוקסר עליי.
"מה זה פה?" אומר לי ליאם בקול קר, "תרים מיד את ערימת הסמרטוטים שלך ותניח אותם מקופלים יפה על הספסל." אני עושה כדבריו.
"ועכשיו עם כל מכה שאתה נותן אני רוצה לשמוע מילה אחת שתסביר גם לי וגם לדניאל למה סחבת אותנו לכאן באמצע הלילה," הוא אומר לו, "ואת דניאל תקשיבי טוב. כי יבוא גם הזמן שלך."
"אני," אני אומר ומכה על שק האגרוף.
"אדיוט," אני אומר ומכה שנית.
"אני," אני אומר ומכה.
"אדיוט," עוד מכה.
אני ממשיך כמו מנטרה. מילה ומכה. אני מכה בשיא הכח והשק מתנדנד וכמעט פוגע בליאם.
"עכשיו תנשום," הוא אומר לי, "ותסביר."
"אני אוהב אותה. אתה מבין?" אני אומר לו. כאילו רק שנינו לבד כאן.
"ברור שאני מבין," הוא עונה לי, "אני לא אידיוט. השאלה אם אתה מבין."
"אני לא מבין את השאלה," אני עונה לו .
"אז תמשיך להכות," הוא אומר לי.
במקום לעשות כדבריו אני יורד מהמזרון. "אני אוהב אותך. את מבינה?" אני שואל את דניאל.
"לא," היא עונה לי להפתעתי, "כשאוהבים מישהו לא מבריחים אותו ממך."
"אני מגן עליך מפניי," אני עונה לה.
"היחיד אי פעם שהייתי צריכה הגנה מפניו הוא אוונס," היא עונה לי, נוקבת בשמו של אחי, לא בקרבתו אליי. "זה לא יקרה יותר."
"אני מבין," אני עונה לה.
היא ממהרת לפשוט את המכנס והחולצה ועולה על המזרון.
"הוא," היא אומרת ומכה בשק.
"אידיוט," היא אומרת ומכה שוב.
היא יורדת על ברכיה על המזרון. "איפה הגבר הזה שפגשתי בבית החולים של פגועי הנפש שנתן לי להאמין שיגן עליי מפני כל העולם?" היא שואלת.
"היום ראית שהוא בעצם לא שווה כלום," אני עונה לה.
"ריי רובינס תעלה מייד על המזרון," היא צועקת לעברי. אני מביט בה מופתע, "אני לא אתן לך לשבור לי את הלב בלי להילחם. אני לא אתן לך להיכנע לסיוטים שלך בלי להילחם, ולא מעניין אותי כרגע מה פוצע לך את הנשמה."
אני עולה למזרון ונעמד מולה. אני מתקרב אליה בזריזות. אני יודע שאני נלחם עכשיו עליה. אני המום מהכושר שלה. היא בהחלט יודעת להילחם הקטנה הזו. זה לא גורע מכך שתוך זמן קצר אני שוכב מעליה וידיה תפוסות בידי האחת. היא נאבקת בי אבל אני חזק ממנה ומכניע אותה. היא מנסה להתחמק ממני ומסננת: "מנוול." אבל אני לא מרפה ממנה.
"אני אלך ממך רק אם תאמר לי שאתה לא אוהב אותי," היא אומרת לי אחרי זמן ממושך שעיניי ממוגנטות לתוך עיניה, ושלה עמוק לתוך שלי.
"אני לא יכול לשקר לך," אני עונה לה, "אני אוהב אותך."
"תנשק אותי," היא מבקשת. היא רואה רק אותי. שנינו מודעים לעובדה שאנחנו לא לבד ובכל זאת אני משחרר את אחיזתי בידיה, מושך אותה אליי ומנשק אותה. נשיקה תובענית כזו, נזקקת כזו. כאילו שבזה תלוי החמצן שאני נושם.
לבסוף אנחנו קמים מהמזרון. "תראה אותנו," היא אומרת, "שני לא נורמליים. באים באמצע הלילה למכון ומתאמנים חצי ערומים."
"אני דווקא נהנה ממה שאני רואה, ביחוד…" אומר ליאם.
"הי ליאם. היא שלי," אני אומר לו.
"אז עכשיו אולי אפשר לשתות את התה שהבטחתם לי," אומרת דניאל, "עם הבסקויטים תוצרת ישראל. אגב שמעת מאור-לי? זו המתולוגית שלו ריי ,למקרה שאינך יודע"
"את איומה דניאל," עונה לה ליאם, "לא מספיק שריי חטף לי אותך מתחת לאף, את מזכירה לי אותה?"
"אתה יודע שאני נועדתי לריי. בינך וביני זה לא היה הולך," היא אומרת לו.
"למה?" הוא מתגרה בה, "לא ניסית."
"כבר הסברתי לך. אני נועדתי לריי. כדאי שתבין את זה ויותר מזה כדאי שהוא יבין."
"אני פשוט מתקשה להאמין שאת עוד רוצה אותי אחרי מה שקרה," אני אומר לה.
"אני לא מבינה. אתה הרי לא שולט בחלומות שלך. ברור שיש משהו שמציק לך. אתה יודע במה מדובר. תטפל בזה," היא עונה לי.
"אני רוצה שתגידי לי מה את חושבת עליי," אני אומר לה, "תהיי כנה איתי."
"אני אוהבת אותך מיי לאב," היא עונה לי, "מה שזה לא יהיה אנחנו נעבוד על זה יחד." היא מלטפת לי את הלחי ואני מתמסר לליטוף שלה.
"את לא תפחדי לישון איתי שוב?" אני שואל.
"אני יותר פוחדת שלא תרצה לישון איתי שוב," היא עונה לי.
"התה מתקרר," גוער בנו ליאם, "בשביל זה הוצאתם אותי מהמיטה? מה אני אומר לאשתי? לפסיכיאטר היו חלומות רעים בלילה."
"אתה יכול לחזור הביתה," אני אומר לו, "לך תחמם לאשתך את המיטה. אנחנו נסיים את התה ונשאיר לך את הכוסות ליד הדלת."
ליאם עוזב ואנחנו נשארים לבד. "אני חייב לשאול אותך משהו," אני אומר לדניאל. היא מביטה בי דרוכה. "למה חייכת כאשר תפסתי את ידייך והייתי מעליך?"
היא צוחקת. "זה הזכיר לי את הסצנה ממלך האריות שבה סימבה ונלה נאבקים זה בזו וידה על העליונה. ניסיתי לעשות את המהלך הזה אבל שמחתי שהפסדתי לך."
"את מבינה שנלחמתי עלייך, לא איתך," אני אומר לה ונושק לה על המצח.
"אני שמחה שאתה חושב שאני ראויה שילחמו עלי," היא עונה לי וכורכת את ידיה סביבי.
"זה אומר שבדרך חזרה אני ארגיש את כל משקל גופך עליי?" אני שואל בחיוך.
"זה אומר שאני אוהבת אותך מיי לאב," היא עונה לי.
"זה נעים לי לשמוע," אני עונה לה, "לראשונה בחיי המילים האלה מקבלות משמעות אמיתית."
"אצלי או אצלך?" אני שואל.
"אתה רציני? בטח שאצלי. אני מסריחה כמו סוס," היא עונה לי.
"לא ילדונת," אני אומר לה, "את מסריחה כמו לביאה."
"אם אתה אומר מלך האריות, מי אני שאחלוק עליך," היא עונה לי.
אנחנו מסיימים לשתות את התה ומניחים את הכוסות ליד הדלת. אני מאושר להרגיש אותה נצמדת אליי. אני שואף לתוכי את ריח הבושם שלה שמהול במעט זיעה. "נשים," אני חושב לעצמי, "מעט זיעה והן מרגישה מטונפות. לו היתה מריחה אותי כעת…."
כאשר אנחנו מתקרבים למגדל ליד הנהר היא מצביעה לי על כניסה צדדית ועם המפתח שלה גורמת לדלת להפתח. "תסע לחניה מאה עשרים ושמונה, היא אומר לי. בחניה הזו חונה ג'יפ סהרה לבן. על מכסה המנוע יש לוגו של "ארגון המיילדות ניו יורק."
אני מחנה את האופנוע סמוך לקיר ונזכר שאין לי בגדים להחלפה ובגדי ספוגי זיעה.
"אני חייב לקפוץ הביתה," אני אומר לה, "אין לי בגדים להחלפה."
"טוב," היא עונה לי ומפהקת, "רק תעלה איתי ותשכיב אותי לישון. בטח ארדם בשנייה ואז תלך, טוב מיי לאב?"
אני עולה לדירה. היא מובילה אותי לתוכה. אני סוקר אותה בעיניי. "אני אוהב את הדירה שלך. יש בה מלא חמימות," אני אומר לה. אני לא יכול להסביר את זה אבל מיד יש לי הרגשה של בית. מצד אחד היא מאובזרת בטלוויזיה גדולה ונראה שהיא אוהבת לשחק. מצד שני הרהיטים שלה הם כאלה שבא לך לטבוע בהם, כאלה שאינך מפחד לשבת עליהם שמא תלכלך אותם.
"אני הולכת לשטוף את עצמי," היא אומרת ,"תרגיש בבית. השלט מתחת לטלויזיה."
אני משתוקק להכנס אחריה למקלחת, לקרצף כל סנטימטר ממנה. שלא תחשבו שהיה לי קל להתאבק איתה כשהיא לובשת סט לנז'רי שרק המחשבה עליו גורמת לי להתעורר. אני יודע שאני חייב לתת לה את הזמן. גם כי רק נפגשנו, ובעיקר כי אני יודע מה היא עברה. כרופא נפש אני בהחלט יודע יש למעשה כזה השלכות.
אני מוצא את עצמי מעביר תחנות, אבל בעצם לא קולט כלום. אני רוצה להגיע מוקדם לבית החולים לפגועי נפש ולמסור להם על החלטתי לעבור לבית החולים "הר סיני." כיוון שאינני מסוגל להתרכז אני נכנס למייל שלי וכותב טיוטת מכתב לבית החולים. אני כל כך שקוע ולא שם שהיא חוזרת לחדר. הפעם היא לובשת שמלה טריקו שמסתירה את הגוף היפה שלה. היא מניחה ראשה על ברכיי, מקיפה את מותניי בזרועותיה ונרדמת מיד.
"בואי אקח אותך למיטה," אני לוחש לה, ואוסף אותה בזרועותיי. רק אז אני נזכר שאינני יודע היכן חדר השינה שלה. אני נכנס למסדרון שממנו יצאה. החדר הראשון הוא חדר עבודה, אחריו יש עוד חדר שינה, אבל אני בספק שהוא שלה. אני ממשיך הלאה ויודע. זה בהחלט חדר השינה שלה. כמה לא מפתיע אותי לראות את סדיני המשי הלבן על מיטתה. אני מניח אותה בעדינות על המיטה ומכסה אותה. אני כל כך רוצה להצטרף אליה, אבל מרגיש באמת צורך להתקלח דחוף. לרגע עוברת בי המחשבה למה לא. הרי לא פעם ישנתי בימי הקיץ החמים ללא בגדים. אני רק חושב על התגובה שלה כשתתעורר ותראי אותי כך ומבין שזה לא לעניין.
אני נושק לה על שפתיה. "ממממ." היא ממלמלת, אבל לא פוקחת את עיניה. אני מחכה עוד דקה ארוכה להיות בטוח שהיא ישנה, וחומק מחדרה בשקט, לא לפני שסוגר את התריסים כדי שלא תתעורר מהשמש שמתחילה להאיר את החדר.
אני יורד חזרה לחניון. אני כל כך רוצה להישאר איתה ונלחם בעצמי. עכשיו גם אם ארצה זה מאוחר מידי. הרי אין לי מפתח. אני מרגיש חוסר שקט. "איך זה שאני כל כך מתגעגע אליה? הרי רק עכשיו נפרדתי ממנה." כל הרגשות האלה זרים ולא מוכרים לי. עם זאת מפחיד אותי להיות כך מוצף ברגש. הספק מתחיל להתגנב לליבי. ואם היא לא מרגישה כמוני? אבל אז אני נזכר במילים שלה: "אוהבת אותך מיי לאב," וחיוך גדול נמרח על פניי.
"אז ככה זה מרגיש להיות מאוהב," אני חושב לעצמי, מתניע את האופנוע מתחיל לנסוע, למרות שלא יודע בעצם לאן. מצד אחד אני משתוקק להתקלח מצד שני… בסוף אני מחליט לנסוע הביתה. המקלחת המרעננת באה לי בזמן. היא מרגיעה לי את השרירים שהיו מתוחים כל הלילה הזה, וגם את הנפש. סוף סוף אני חופשי לחשוב עליה בלי לחשוש שמישהו יראה איך הגוף שלי מגיב למחשבה עליה. המים מצליחים להשקיט אותי ולסדר לי את המחשבות בראש.
על אף שהחלטתי לנסוע בבוקר לבית החולים, אני נכנס למיטה, מתכסה בסדיני המשי הלבנים, ונרדם כשחיוך על פניי.
על מה יחלום ריי? ואיך תעבור שנתה של דניאל?
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה